סגן נשיא ביהמ"ש המחוזי בחיפה, השופט יוסף אלרון, והשופטים משה גלעד ומנחם רניאל, דחו את בקשתו של פהים עאסלה, תושב עראבה, אשר הורשע ברצח אשתו המנוחה ההרה, האלה עסאלה, לענישה מופחתת.
עאסלה טען כי הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושרו השכלי, אך בית המשפט קבע כי הוא אינו נכנס לגדרי הוראת החוק בדבר ענישה מופחתת ומשכך דינו מאסר עולם.
על פי הכרעת הדין, בעקבות מחלוקת וחילופי דברים בין עאסלה לאשתו, הוא הצטייד בסכין, פנה אל חדר האמבטיה בו שהתה האישה אותה עת, חנק אותה, דקר אותה 6 דקירות וגרם למותה.
עאסלה, אשר הודה במיוחס לו בפני חוקריו, טען בתשובתו לכתב האישום כי אינו זוכר דבר מיום האירוע וכן נטען כי אינו כשיר לעמוד לדין מפאת מחלת נפש והן כי אינו אחראי למעשיו ועל כן חלה עליו הגנת אי השפיות.
במסגרת הכרעת הדין קבע הרכב השופטים לעניין אובדן הזיכרון כי הנאשם "בוחר" לשכוח אירועים מסוימים בחייו, כאירוע הרצח, ואינו סובל מאבדן זיכרון. כן קבע כי אין לקבל את טענת ההגנה לפיה הוא סובל ממחלת נפש. עוד נקבע, כי גם לו סבל ממחלה כזאת, מחומר הראיות עולה, כי לא סבל מהתקף פסיכוטי כלשהו בעת ביצוע המעשה, ומנגד, הבין את טיב מעשיו ואת הפסול שבהם, ועל כן אינו נכנס בגדר הסייג לאחריות פלילית מחמת אי שפיות. בסיכומו של עניין קבע הרכב השופטים כי הנאשם כשיר לעמוד לדין וכי אינו בא בגדרי הגנת אי השפיות.
לעניין טענתו לענישה מופחתת קבע עתה השופט אלרון כי הנאשם אינו סובל מ"הפרעה נפשית חמורה", ורק בשל כך ניתן לקבוע כבר עתה כי אינו נכנס בגדרי הוראת החוק בדבר ענישה מופחתת. כן ציין , כי גם רכיבי העבירה הנוספים אינם מתקיימים בעניינו-הוא אינו נכנס גם בגדר החלופה העוסקת בהיעדר הבנתו את הפסול שבמעשיו. זאת, מן הטעם שהועדפה עמדת מומחה התביעה לפיה, הוא יכול היה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור, עת למומחה ההגנה לא היה מענה חד משמעי לשאלה זו. כך גם לגבי העדר יכולתו להמנע מעשיית המעשה.
השופט אלרון קבע עוד, כי מהתנהגות הנאשם עולה, כי יכולתו להימנע מעשיית המעשה לא נשללה באופן ניכר. אכן, הוא סובל מהפרעת אישיות ואין להתעלם מן ההיסטוריה הרפואית שלו ומאבחוניו מהם עולה כי מדובר באדם אשר סובל מהפרעה כלשהי. עם זאת, הפרעה זו אינה מכניסה אותו בגדרי סעיף האחריות המופחתת לפי חוק העונשין ואף אינה מאפשרת לקבוע כי לא יכול היה בגינה להימנע מביצוע הרצח.
בטרם סיום בקש השופט אלרון להוסיף, כי "יחד עם זאת, ראיתי לנכון לציין, כי גם לו היו מתקיימים תנאי הסעיף הנ"ל בנאשם, הרי ששיקול הדעת הוא לעולם של בית המשפט להחליט, האם בנסיבות המקרה הנידון, מחייבת תחושת הצדק הפחתה מעונש החובה הקבוע בחוק בגזירת עונשו של הנאשם בעבירת הרצח: הנאשם דנן רצח את אשתו ההרה והותיר אחריו ילדים יתומים מאם וללא אב נוכח, שיחיו בצילו של מעשה האלימות הנתעב שביצע, כלפי אמם. אני סבור שיש בכל אלה בכדי להיזקף לחובתו של הנאשם באיזון בין מידת החסד לבין מידת הדין. במקרה דנן, גם לו היה עומד הנאשם בתנאיו הפורמאליים של סעיף 300א לחוק, הרי שלא היה ראוי להפחית בעונשו".