זהירות מרגשות בקביעת מדיניות

בלוגר הבית של תכל'ס מזהיר, כי התייחסות למעשים כמו של משה סילמן כאמת מידה למדיניות, עלולה לסכן את הכלכלה.

אמיר וייטמן , י"ב באב תשע"ב

מחאת הדיור בנתניה
מחאת הדיור בנתניה
פלאש90'

אי אפשר שלא להתייחס למקרה הטרגי של משה סלמן ז"ל. בעיני הרבה אנשים, סלמן הפך לסמל וכבר עושים בו שימוש על מנת להצדיק מדיניות. שמענו כאלה שרוצים לקדם דיור ציבורי שכבר רוכבים על הגל.

קודם כל, מדובר במעשה חמור מאוד על פי התורה. אין טעם להאריך בחומרת האיסור של המתאבד, זה ידוע לכל. אמנם "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" אבל בוודאי שאין לראות במעשה הזה יותר מאשר עבירה קשה ובכל אופן, אין להצדיק או לראות בצורה חיובית אדם שעושה מעשה שכזה.

ומה רואים? התקשורת הישראלית מלאה בהזדהות עם אותו אדם ויש שימוש ציני ברגשות האשמה שמעשה זה עורר, אולי, אצל אנשים מסויימים על מנת לדחוף מדיניות מסויימת מאוד, מדיניות סוצאיליסטית של הגברת המעורבות הממשלתית בכלכלה הישראלית, הן על ידי הכבדת עול מדינת הרווחה והן על ידי הכבדת עול הרגולציה הממשלתית/פקידותית דרך חזרה לסדר היום של הדיור הציבורי, כאילו ש"עמידר" לא כשלה וכאילו שהדיור הציבורי לא כשל בכל המקומות בהם הוא נוסה בעולם.

בעקבות המקרה הטרגי הזה, זה המקום להתייחס לרגשנות ולרגשות בקביעת מדיניות.

באופן עקרוני, מדיניות חברתית-כלכלית לא צריכה להיות מנוהלת על בסיס רגשות אלא על בסיס ניתוח קר של המציאות. "מוח שליט על הלב", כמו שאומרים בחב"ד. דרך אגב, זה אמור להיות נכון ללא קשר לצד הפוליטי זה או אחר. בלי קשר לאיך שאנחנו מרגישים היום או מחר, אם נקבע למשל שפרוטקציוניזם הוא דבר שלילי, כפי שגורסים מדעי הכלכלה והשכל הישר, אז זה שלילי גם אם מחר לבנו ייקרע למראה מפגין שאיבד את מקום עבודתו משום שהחברה בה הוא עבד פשטה רגל בשל אי-היכולת שלה להתחרות בשוק הגלובלי. תגובה רציונלית "קרה" שנובעת ממחשבה תנחה מדיניות לפיה לכל היותר נעזור לאותם מובטלים חדשים, נניח, אך בשום פנים ואופן לא נתערב בתהליך פשיטת הרגל עצמו. לעומת זאת, מדיניות מונעת רגשות תנסה למנוע את עצם פשיטת הרגל, מה שיוביל לסובסידיה לחברות הכושלות, לפרוטקציוניזם ולפגיעה בתחרות ובצרכנים.

אם נגיע למסקנה שדיור ציבורי גורם ליותר נזקים מאשר תועלת על ידי בזבוז משאבי ציבור, הן בדמות תקציבים והן בדמות הקצאה לא יעילה של משאבי הקרקע, אז יש לבטל אותו, שוב בלי קשר למקרה ספציפי קורע לב כזה או אחר. כמובן שרצוי לעשות את זה בהדרגתיות ותוך כדי פיצוי של הנפגעים המיידים, אך טובת החברה כולה לאורך זמן קודמת לטובת מספר מוגבל של אנשים בטווח הקצר.

כל הדיון הזה אולי נראה לכם תלוש מן המציאות ולא רלוונטי. הרי ברור שמדיניות צריך לתכנן עם הראש ולא עם הבטן, לא כן?

אלא שבמציאות, הרגשות משחקים תפקיד מרכזי. תראו את ספרה של שלי יחימוביץ', "אנחנו", שיצא לאור לפני כשנה, עוד בטרם הפריימריז במפלגת העבודה. הספר הזה הוא לא יותר מאשר אוסף של קלישאות רגשניות חסרות כל בסיס רציונלי במציאות. יחימוביץ אפילו לא מנסה לפנות לשכל על בסיס נתונים ותיאורייה כלכלית, אלא היא פונה כמעט אך ורק לרגש, דרך רטוריקה נטו. הספר הזה מביש בכל קנה מידה אוביקטיבי, אבל למרות זאת, או אולי בגלל זה, יחימוביץ מצליחה. הסקר האחרון מציב את מפלגת העבודה במקום השני עם 21 מנדטים, מיד לאחר הליכוד, עם 25 מנדטים.

בפעם הראשונה מאז 1988, ה"עבודה" עשוייה לעלות במנדטים לעומת הבחירות הקודמות, וזה דווקא תחת יחימוביץ. מצד אחד, זה מראה שלהרבה בוחרים מן השמאל אין אלטרנטיבה לאחר קריסת "קדימה", אבל זה גם מראה ששימוש ציני ברגשות עובד, ואם תשאלו, אותי זה די פמחיד, משום שמדיניות מונעת רגשות עלולה להסב לנו נזקים כבדים.

שלא נדע.