"מילטון פרידמן - איש החופש האנושי"

בלוגר הבית של תכל'ס מזכיר, כי יותר מכל היה מילטון פרידמן, הכלכלן הנערץ מחד ומושמץ מאידך, אחד מגדולי הלוחמים למען החופש.

אמיר וייטמן , ח' באלול תשע"ב

מילטון פרידמן
מילטון פרידמן
The Friedman Foundation for Educational Choice

מילטון פרידמן, הכלכלן היהודי-אמריקני הנודע, הוא ללא ספק אחד האנשים שהשפיעו יותר מכל על הכלכלה במאה ה-20.

"המגמה העיקרית שלנו בפעילות ציבורית היתה קידום החופש האנושי. (...) חופש הוא היסוד להתנגדותנו לפיקוח על המחירים, לתמיכתנו בחופש חינוכי, בהפרטת הרדיו והטלוויזיה, בגיוס בהתנדבות, בצמצום ההוצאה הממשלתית, בלגליזציה של הסמים, בהפרטת הביטוח הלאומי, בסחר חופשי ודהרגולציה של חיי המסחר וחיי הפרט למקסימום האפשרי".- Milton and Rose Friedman, Two Lucky People (1998), p. 588.

בשבוע שעבר ניסיתי להפריך מאמר הכפשה שהתפרסם נגד מילטון פרידמן. השבוע אני אנסה להיות חיובי ולתאר בקצרה את פועלו של מילטון פרידמן, שמתמצה במידה רבה בציטוט שהבאתי לעיל. מטרת הפעילות הציבורית והמקצועית שלו היתה קידום החופש בעולם.

פרידמן היהודי למד תואר ראשון במטמטיקה ותואר שני בכלכלה, לפני שהוא עבד בשנות השלושים עבור הממשלה בפרוייקטים הקשורים ל- New Deal, המדיניות הכלכלית הקריפטו-סוציאליסטית של הנשיא רוזבלט. הניסיון הזה, שהוכיח את כשלונותיה הנשנים וחוזרים של הממשלה ואת נזקיה, תרם תרומה משמעותית למחקריו ולהשקפתו.

לאחר מלחמת העולם השנייה הוא המשיך את הקריירה שלו באוניברסיטת שיקגו. הוא לימד במוסד זה במשך 30 שנה, עד יציאתו לפנסיה בשנת 1977. שם הוא רכש את תהילתו והפך לכלכלן הגדול והמשפיע בעולם. לאחר מכן הוא המשיך להיות מעורב בפעילות אקדמית וציבורית עד ימיו האחרונים, ב- 2006.

פרידמן תרם תרומה אינטלקטואלית מכרעת למדעי הכלכלה. בשנות ה- 50 מרבית הכלכלנים היו שבויים בקונספציה קיינזיאנית, שנתנה מקום מרכזי לפעילות של הממשלות בחיי הכלכלה וכן לגיטימציה לאינפלציה, בטוענה שזאת מקדמת תעסוקה. פרידמן הפריך את הקשר הזה וברור היום שאינפלציה אינה אלא סוג של מס שמרושש את הציבור ופוגע קשות בכח הקנייה שלו.

הדבר התברר בשנות ה-70 כאשר ארה"ב והעולם עברו תקופה קשה של "סטגפלציה" (אינפלציה + סטגנציה), שהוכיחה לכל הקהילה המקצועית שאכן יש להלחם באינפלציה על ידי מדיניות מונטרית מרסנת, כפי שהציע פרידמן. אין ספק שניתן לזקוף לזכותו את הניצחון על האינפלציה בעולם.

הפעילות האקדמית של פרידמן גם הצליחה להחיות את הזרם הליברלי בעולם הכלכלה סביב אוניברסיטת שיקגו ויצרה את האפשרות האינטלקטואלית למתקפת הנגד של הליברליזם הקלסי מול התפיסות הקולקטיביסטיות למיניהן ששלטו אז בתחום. ובכן, "אסכולת שיקגו" הצליחה ויצרה כמות גדולה מאוד של פרסי נוסל וכלכלנים גדולים ודגולים. למעשה, היום, בזכות פרידמן, מרבית הכלכלנים בעולם דחו את התפיסה הקיינזיאנית.

מעבר לתרומתו המקצועית, וכפי שאמרתי בפתיח, פרידמן נודע בעולם בעיקר בשל מאבקו העיקש לקידום עקרונות החופש הכלכלי והאישי והתנגדותו העקבית להתערבות השלטון בחיים האישיים והכלכליים של בני האדם. הוא גרס שבכמעט כל תחום (למעט ביטחון וקיום חוק וסדר), השלטונות הפוליטיים מהווים גורם שלילי, בכל המובנים. בשל יוקרתו המקצועית, קולו נשמע. הוא הרצה בכל מקום בעולם, נפגש עם מנהיגים בכל מקום ועודד מדיניות ליברלית של כלכלת שוק וחרויות הפרט, כמו לגליזציה של הסמים, למשל. עד היום ניתן למצוא שפע רב של ראיונות שלו ביו.טיוב. ספריו, בעיקר "קפיטליזם וחירות" ו- "הכח לבחור" היו לרבי מכר, על בסיס סידרה מאוד מוצלחת בטלוויזיה, מ - 1980.

פעילותו הציבורית של פרידמן התמקדה בשאלה המרכזית, עבורו, במדעי הכלכלה: איך משפרים את חיי בני האדם, איך מסירים את הסבל המיותר, מעשה ידי אדם, ואיך מקדמים חופש ושגשוג לכולם, ובראש ובראשונה לעניים. ניתן אפילו להגדיר את השקפתו של פרידמן כ"כלכלה לעניים", כל כך היתה דאגתו לעניים ולקידום מעמדם חשובים לו. כפי שהוא נהג לאמר: "המקרים היחידים בתולדות האנושות בהם האוכלוסייה האנושית הצליחה להחלץ מעוני מחפיר היו כאשר היא נהנתה מקפיטליזם וסחר חופשי". לצורך קידום מטרות אלו, הוא נפגש עם מנהיגים בכל העולם, כולל בסין הקומוניסטית ובברית המועצות, וניתן לזקוף לזכותו במידה רבה את תהליכי הליברליזציה ששינו ללא היכר את חיי מיליארד איש במזרח אסיה בדור האחרון. למעשה, המציאות אפילו טובה יותר. לפי דו"ח של האו"ם בנושא, תחולת העוני באסיה ירדה בצורה עוד יותר משמעותית ופוגעת היום רק במיעוט קטן יחסית של האוכלוסייה, כאשר לפני אך 30 שנה כמעט כל תושבי היבשת היו עניים מרודים.

כך עובד שוק חופשי, המכונה הגדולה לייצור עושר, שהיא התרופה לעוני היחידה בעולם.    

כמו כן, פרידמן התמקד בפעילותו הציבורית בקידום האוכלוסיות הנחלשות ביותר בארה"ב, כמו השחורים. כבר ב- 1955 הוא הבין את הנזק העצום שנגרם על ידי הלאמת מערכת החינוך והציע את שיטת הווצ'רים (שוברי חינוך), שמאפשרת שילוב של מימון ממלכתי לחינוך עבור השכבות החלשות ותחרות חופשית בתחום. הרעיון הזה, שיסודו נמצא כבר בתלמוד ("קנאת סופרים תרבה חכמה", מסכת בבא בתרא, כא,א) אומץ בהצלחה רבה מאוד במספר מדינות בתוך ארה"ב ובעולם, בעיקר בשוודיה ב- 1992.

התנגדותו לשכר מינימום היתה מבוססת בעיקר על הפגיעה בשחורים, שנפלטו בצורה המונית משוק העבודה כתוצאה ממנו. הוא אף הגדיר את מערכות הרווחה הממלכתיות כ"מכונה לייצור עניים" משום שהן נותנות תמריץ שלילי ליציאה לעבודה ומנציחות עוני על ידי יצירת תלות לקצבאות ומענקים ממשלתיים. הוא היה אנטי-גזעני עקרוני והעסיק מזכירה שחורה כבר בשנות ה- 1950, למרות שהוא לעולם לא ניסה להבליט את הנושא הזה.

לדבריו, ההישג הגדול ביותר שלו, מה שהביא לו את הסיפוק הגדול ביותר, היה המעבר מצבא של גיוס בכפייה, "צבא של עבדים" בלשונו, לצבא מקצועי של מתנדבים. כאשר הוא הציע את הרעיון, הוא עמד כמעט לבד בחזית אך בתוך מספר שנים ארה"ב הצטרפה לדעתו ולאחריה כמעט כל המדינות במערב. אפילו בישראל הרעיון מתחיל לקרום עור וגידים, כפי שראינו בעבר בשורות הבלוג הזה.

אולי נזכור ממנו משפט אחד שמתצת את השקפתו הכלכלית: "אף אחד לא נזהר עם כספם של אחרים כפי שהוא נזהר עם כספו", ומכאן שיש לצמצם למינימום את השימוש בכספינו על ידי פוליטיקאים, לשמור על החופש שלנו ולמנוע מן השלטון להתרחב בתחום לא לו.

המאבק לחופש נמשך, בכל מדינה ומדינה, בין אלה שמאמינים בזכות של כל אדם לבחור את דרכו בעולם לבין אלה שחושבים שעל הממשלה להכתיב לאזרחים את צורת החיים שלהם. עבור מי שדוגל בחופש, כמוני, מילטון פרידמן היה ויישאר הגדול מכולם.