מה קורה במגרון? מה היה בגבעת האולפנה?
מקומות שהם קודם כל חלק משיבתנו לארצנו, גם חלק מהמאבק על שליטת עם ישראל בארצו. מקומות שגרים בהם אנשים, יהודים, בבתיהם. מקומות שקיבלו, במקרה זה, גם עידוד ממשלתי להתיישבותם, מקומות שמעולם לא הוכחה בעלות ערבית פרטית על אדמותיהם – שגם אם היתה "מוכחת", ספק גדול במהותה, ומניין להם "בעלות" כזאת, מה גם שבכל מקום אחר יש תחליף של פיצוי לשעת הצורך.
מקומות שהפרקליטות, באטימות וב"אג'נדה" ברורה, לא ביקשה, לכתחילה, המתנה עד לבירור הנושא הקנייני לגופו.
ועוד הגדילו אנשי מגרון, ו"רכשו" קרקע, שמן הסתם היתה שלהם גם ללא זה.
נו, השכל הישר -אפילו עם "מקדם העיוות" המקובל של ה"חשיבה המשפטית" הנוכחית – אומר שבני האדם שכבר גרים שנים במקום, יישארו שם "עד לבירור"; ולא ההיפך – יגורשו עד לבירור...
אבל אפילו זה – לא דרישת הפרקליטות, לא "פסיקת" ביהמ"ש, וגם לא הנחיית רה"מ ואשר סביבו.
ובה בשעה, יש כפר בדואי למשל, על אדמות פרטיות ועל אדמות מדינה. וכבר הוצאו נגדו צווי הריסה עם תאריכים מלפני שנים – והוא ממשיך להתפתח באין-מפריע. אדרבה, הוקמה ועדה לסידור הענין, שבכלל שכחה מהצווים הללו.
השכל הבריא והישר, הרגש הבריא והישר, חוש הצדק, האידיאליזם הנורמלי, מתקוממים לגמרי. השכל הלא-מעוות, גם מבין שזה לא "מקרה". יש פה איזו שיטה כזו: הפרקליטות, כנציגת השמאל הקיצוני תוקפת; רה"מ או מעלים עין, או שותף בשליחתם, או רק "קורץ" שזה יהיה בסדר. את הסיבות איננו יודעים: לרצות את השמאל, גורמים בחו"ל, שרים מעוותי-"משפט" בממשלתו, היועץ המשפטי.. אולי "תקוות" לתכניות מדיניות הרסניות, חלילה. ה"ועדה להתיישבות" על האנשים היקרים שבה – פשוט נאלמת דום, לא יאומן.. ו"תזמורת הרקע" הפסיכולוגית, כמקובל: לטיפה ל"מתפנים ברגישות ואצילות" והגדרה כלאחר יד את המתנגדים כ"פורעי חוק", ע"י אנשים נוסח ניסו שחם, בגיבוי העיתונות. ומה טוב אם גם כמה תמימים "משלנו" ימהרו להיות "אִין" בטהרנים המוסרניים.
כך היה בהתפרצות לחטמ"ר אפרים בזמנו. כאשר צעירים ששמעו על תכניות הרס באותו ליל, הפגינו מול החטמ"ר, מיעוט נכנס לתוכו – ומישהו עשה משהו עם אבן, עד עתה לא בדיוק ברור מה. מה שברור, הם בכלל הגיעו מרחוק. למחרת כבר מיהרו כמה אנשי חינוך להיפגש עם נשיא המדינה שלפתע מצא זמן מיידי לדרוש מהם לא להסתפק בחינוך שלוקח זמן – אלא לפעול מיד.. זה הניצול הציני, של מי שבאו בתמימותם להודיע שפגיעה בחיילים היא חציית-גבול. כאילו הם צריכים לספק הוכחות למישהו על נאמנותם.
הגינוי האוטומאטי היה כמובן ל"נוער הגבעות" שכנראה כלל לא היה שם (בינתיים, לשבחו, כבר הספיק אחד המגנים החריפים לחזור בתשובה בנושא זה).
לא ראינו פגישות כאלה על אבן שהרגה את אשר פלמר ובנו התינוק הי"ד. עקמומיות מובנית ומכוונת, שנועדה ליצור אוירה פסיכולוגית של עיקור החושים הבריאים, ההתנגדות. להרגיל לפלפולים משפטיים מלאי עוולות, לאפליה, לאי קבלת רצון הרוב בבחירות ע"י מיעוט קיצוני שהשתלט על עמדות במערכת ה"משפט" ובתקשורת, ומשם מנסה לגרום למי שכנגדו להרגיש כאילו הוא המיעוט ופורע החוק. דו"ח אדמונד לוי? מי זה?..
מול זה עומד נוער בריא שלנו. עם רגש בריא ושכל נורמלי וחוש של צדק ומסירות לכלל ישראל ולארץ ישראל. גם מבוגרים – אלא שלהם לא תמיד יש הפנאי והמרץ. גם יש להם לפעמים "חשבונות". החשבונות יכולים להיות צודקים: באמת יתכן שעדיף לא להיאבק פיזית במגרון, לחכות ולפעול לכך שיאושרו תוך שלושה חודשים המבנים על המקום שנרכש – ובסוף יהיו שני מגרון שיתחברו אולי לעיר אחת גדולה. יתכן.
יתכן גם ההיפך: אולי היינו צריכים להגיע, עשרות אלפי אנשים, דגם האיש הצדיק הזה, הרב מרדכי רבינוביץ', ולהגיד כמוהו: אנחנו לא נכה ולא נקלל. אנחנו פשוט לא נזוז מכאן. יש גבול לעוול – גם כשהוא בשם הבג"ץ, שנשלח ע"י הפרקליטות, שנשלחה בסתר ע"י ראש הממשלה, שנבחר לעשות ההיפך – חד גדיא.. בבקשה, חמישה שוטרים לאדם, אנשים מבוגרים ומכובדים, שלא נעים להרביץ להם כשלא עשו כלום... בפעם הבאה כבר היו חושבים עשר פעמים אם כדאי. לא פחות ממה שחושבים, להבדיל, על הריסת המאחז הבדואי. להבדיל – כי אנו חוזרים לארצנו, והם מנסים להפריע לכך ולא רק לדאוג לזכויויתהם הלגיטימיות כפרטים.
אבל יהיה אופן המאבק הנכון בעוול אשר יהיה, אם לא הנוער היקר והמסור הזה, שעמד שם על הגגות, ו"התבצר", "פורעי החוק" המתוקים, שלא רבים בני גילם בעלי "חוק" ומשמעת עצמית, ומסירות, כמותם –
אילולי הם, הרי שמלבד רמיסת כבוד ישוב הארץ, וכבוד הצדק והמשפט, והמתיישבים וכבוד כולנו –
גם ספק אם איזושהי שיטת מאבק היתה מחזיקה לאורך זמן. בין שיטת הקנין והבנין, בין שיטת ההפגנה והמחאה.
הבסיס לכל חשיבה, זה החיים עצמם. והבסיס לכל תחבולה וחשבון – הוא קודם כל ההבעה הבריאה והטבעית של הצדק והמחאה על רמיסתו.
אנחנו צריכים "לחזור בתשובה" אל הבריאות הבסיסית שמקרינים המוחים היקרים הללו, ומתוך התעוררותה בקרבנו – להעריך גם במבט בוגר ומנוסה ומיושב, איזו דרך הכי תועיל להמשך.
אכן, לפעמים יש מהם – ולא רק מהם – שאומרים דברים שקשה לשומעם. אחרי הכל, חסד גדול עשה עימנו ה' שהביאנו הנה, לארצנו, נתן לנו שלטון עליה, מדינה. וגם הרשעות שמתנהלים בה לעיתים (ואכן – זה קורה לחרפתנו) חלק מ"אנשי החוק", היא רחוקה מה"נורמות" של שונאינו בכל דורות הגלות, עד הנורמות של שכנינו במדינות ערב היום.
גם צריך להבחין, בין מי שרוצה להרוס הכל, לבין מי שבכל זאת מתאמץ "ביד השניה" לעזור להתיישבות. צריך גם לדעת לכבד שיטות שונות שפועלות לחיזוק האחיזה בארץ, גם אם הן לא תמיד "אינסטנט". בוודאי לכבד אנשים עתירי זכויות בבנין מפעל ההתנחלות.
אז יש לעיתים גם הערות נכונות כלפי אמירות של חלק מהמוחים ה"אקטיביים".. אבל זאת לדעת – לא פעם הנכונות שלהם לשמוע, לעדכן עמדות בלי לוותר על היושר הבסיסי, לכבד ביחוד תלמידי חכמים, היא גדולה מאד.
על כן, לדעתי, עלינו לחבק את הנוער היקר הזה. צודקת הדרישה לשמוע אל חכמים ומנוסים, אבל צודקת גם נהמת-הלב להיות קשובים להכרח של המחאה הטבעית, לאמת שבה, לחיוניות שבה, לכך שהיא הבסיס לכל הפלפולים האמיתיים והעמוקים, שבלעדיה אין להם קיום ואחיזה מעשית.
משל למה שאמרו חכמים על לימוד התורה: אם עירבת בה "קב חומטין" של יראת שמיים שמחיה אותה – מתקיימת. ואם לאו, מוטב שלא העלית.
ידעו הנערים היקרים הללו שאכן חשובה שמיעת חכמים ומנוסים, חשוב שיקול הדעת וישוב הדעת והכבוד לאלו שיש בם את זה, חשובה הזהירות מפזיזות שמחליטה בשביל הכלל דברים קריטיים. חשובה שמירת הדיבור, גם בעידנא דריתחא, כלפי מי שמבחינים שאינו מעונין באמת בעימות;
אבל עם כל אלו, ללא סתירה להם – מה יפה מחאתכם. אין צודקת ממנה. כמה מתוקה מסירותכם. מי יאמר לכם ללכת למגרון? מי רשאי לתת את גווכם למכים? אבל אחרי שכבר הלכתם, מעצמכם, מצַו נשמתכם – את כבוד כולנו הרמתם. אין "חוקיים" מכם...