אוליבר סאקס הוא רופא נוירולוג בהכשרתו, אך כפי שהוא מתאר את עצמו כבן למשפחת רופאים, לא המחלה היא המעניינת אותו אלא החולה וחייו.
בזה אולי מתמצה סוד ההצלחה של ספרו הקודם וגם הייחודיות של ספרו הנוכחי. המחבר אינו רוצה להתפאר במטופליו או לתת לקורא הזדמנות להציץ אל תוך חייהם.
בספרו "עין הנפש" בהוצאת כנרת זמורה ביתן, מתאר סאקס אנשים אשר איבדו יכולות וחושים שונים הנחשבים חיוניים, אך למרות זאת הם מצליחים לנווט בעולם ולתקשר עם סביבתם.
ביניהם, פסנתרנית ידועה אשר נפגע במוחה החלק המקשר בין מה שהיא רואה להבנתו. כך, למשל, היא רואה כיסא אך אינה יודעת איך קוראים לו או מה עושים איתו. למעשה, היא בעלת יכול ראיה אך מתפקדת כעיוורת מבחינה תפקודית. עם זאת, היא ממשיכה לנגן ולקרוא תווים.
יחד איתה מסופר סיפורם של אנשים שאיבדו את יכולת הדיבור, את היכולת לזהות פרצופים, את תחושת המרחב התלת מימדי ואת היכולת לקרוא.
המשותף לכל החולים הוא שהסופר מכבד אותם, מסביר על הבעיה הנוירולוגית ממנה כל מטופל סובל, ואז מתאר, במלוא הכבוד וההערכה לנפש השוכנת בתוך הגוף החולה, את יכולותיה להסתגל ולתפקד למרות החולי ממנו הגוף סובל.
יש לספר סגנון שוטף והוא לוקח את הקורא אל מקומות בנבכי המוח האנושי, התבוננות אל מסתרי התודעה יחד עם סימפטיה עמוקה לחולה, שביחד יוצרים דיון שופע אנושיות על שבריריות הגוף והנפש, והעולם המשותף שלהם, שבתוכו כולנו חיים.