על מנת להרשיע אדם בגניבה יש להוכיח קודם כל שאכן נגנב דבר מה. הנחה זו נשמעת פשוטה לכאורה, אולם שופט בית משפט השלום בבאר שבע, איתי ברסלר גונן, ראה צורך לחזור עליה על מנת להסביר מדוע זיכה צעיר מעבירת גניבה.
סיפור המעשה מתחיל בחשד של מאבטח, אשר טען כי ראה את הצעיר מתעסק בצורה חשודה עם מכונה אוטומטית לממכר שתיה, ולאחר שהעיר דבר מה לצעיר זה נמלט מהמקום ונתפס על ידי כעבור זמן קצר.
מראשית החקירה טען הצעיר, כי כמות גדולה של כסף קטן שהיתה ברשותו, ולכאורה החשידה אותו בגניבה מהמכונה, מקורה בעודף שקיבלו הוא וחברתו במהלך סוף שבוע אותו בילו בצימר בצפון.
לאחר שבחן את מכלול הראיות קבע השופט כי התביעה לא הצליחה להוכיח את עבירת הגניבה, וזאת בראש ובראשונה משום שכלל לא הוכח שבאותו יום אכן התבצעה גניבה כלשהי מאותה המכונה לממכר משקאות.
"לשם הוכחת היסוד העובדתי שבעבירת הגניבה, יש להוכיח בראש ובראשונה את הנטילה, משמעותה הוצאת הדבר הגנוב מחזקתו של הזולת והותרת חלל כלשהו במצבת נכסיו. בכלל זה יש להוכיח מהו אותו דבר שנגנב. למקרא הראיות ועמדת המאשימה, ברור כי אילו היו נמצאים בכיסו של הנאשם "רק" 20 שקלים בודדים בכיסו, הוא היה נאשם בגניבת 20 ₪ בלבד. שכן, לא הוכח כי נגנב סכום כלשהו מהמכונה", כתב השופט.
לדבריו, "מר שריקר, בעליה של מכונת השתיה, כלל לא טען כי נגנב משהו מהמכונה. נהפוך הוא, הוא הסביר כי ממרבית המכונות באוניברסיטה כלל לא ניתן לגנוב אלא אם שוברים את פיית העודף. בהקשר זה, לא הובאה כל ראיה לכך שפיית העודף במכונה נשברה, וגם לא הוכח כאמור גניבת כסף מתוך המכונה".
"בנסיבות אלו, לא עמדה המאשימה בהוכחת עצם קיומה של הגניבה עצמה. משכך, גם אין כל רלוונטיות לקיומן של ראיות נסיבתיות, כאלו או אחרות, הקשורות למבצע העבירה עצמה, ואשר אינן תורמות ולו בקצת להוכחת עצם קיומה של גניבה כלשהי", קבע השופט.
השופט אף הבהיר וחידד את חוסר הנחת מעמדת הפרקליטות, תוך שהוא מציין כי "סבורני, כי הראיות שבתיק לא הספיקו להגשת כתב האישום מלכתחילה וידה של המאשימה בהגשת כתב האישום, בלא בדל של ראיה לעצם קיומה של הגניבה ובלא בדיקת טענת הנאשם ומצלמות האבטחה היתה "קלה על ההדק". ראוי כי המאשימה והמשטרה יבדקו עצמן בעניינו של תיק זה, במיוחד נוכח מחדלי החקירה המהותיים".