ההתרגשות הרבה נכרת היטב על פניהם של המועמדים הצעירים והוריהם, הממתינים בקוצר רוח מחוץ למשרדי ההנהלה. המבחנים חלפו להם ועכשיו המבחן הגדול – הריאיון האישי. ילד צעיר יושב מפוחד ורועד מול הסגן. "מזל שאימא פה איתי" הוא חושב לו.
במשך חודשים מתרוצצות המחשבות בראשם של המועמדים לישיבות התיכוניות. לאן אלך? מי יבוא איתי? מי לא? איך יהיה שם? האוכל טעים? אילו עונשים יש שם? מה עושים למבריזים? ולא רק מחשבות. זהו נושא השיחה המרכזי בכיתה. ובבית? – כן גם בבתים מדברים על זה המון. המילה "ישיבה" נאמרת שוב ושוב. לפעמים מזכירים זה לזה מהי ישיבה. מקום של תורה כמובן. מקום של התעלות ויראת שמים. מקום שמגדלים בו תלמידי חכמים, מאורי וגדולי הדור הבא. בית מדרש, סדרי לימוד וגמרא. הרבה גמרא. והמחשבות כדרכן מציירות את הישיבה במוחם של המועמדים והוריהם כגן עדן לתורה ולמצוות עלי אדמות.
"אני לא זכיתי ללמוד בישיבה" – אומר האב לבנו בדרך לראיון הקבלה, וממשיך "בזמני לא היו כל כך הרבה ישיבות תיכוניות כמו היום, וגם לא היה ברור לכולם שאת גיל התיכון עושים בישיבה תיכונית. אבל אתה זכית. אתה יכול לגדול באמת, אם רק תרצה, כמובן. אם תלמד טוב, תוכל ללמוד גמרא בעצמך ואולי אף למסור שיעור דף יומי כשתהיה גדול." הבן היושב בספסל האחורי חושב על שכניו החילוניים איתם גדל ושיחק בילדות. חושב ומקנא. "הם פטורים מכל זה. הם פשוט נרשמים לאחד התיכונים בעיר וזהו. אין להם ראיונות קבלה מפחידים כאלה."
ובראיון הקבלה, תקוותם של ההורים לראות את בנם גדל להיות בן תורה ומקור גאווה לכולם, הולכת ונהפכת לתפילה חרישית במסדרון הרועש. האם יתקבל? האם תפילות ההורים יענו? מפעם לפעם עוברים נערים בוגרים, אולי מכיתות י"א, כשכיפתם הקטנה המחוברת איך שהוא לערימת השער הענקית תופסת את עיני ההורים. גם נושאי השיחה ואוצר המילים גרמו להם להרים יותר מגבה אחת. זה לא בדיוק מה שהם חשבו על ישיבה.
בחודש שלאחר הריאיון, פקד הבן את תיבת הדואר פעמיים ביום, ולאחר כמה שבועות של ציפייה דרוכה, הגיעה המעטפה עם הלוגו של הישיבה התיכונית. פעימות הלב גברו עם כל יישור של קפל במכתב. "אנו שמחים להודיעך שהתקבלת לישיבתנו". הוא קורא את המשפט כמה פעמים כלא מאמין, ורץ לביתו לבשר לכולם. מי לא קיבל טלפון באותו ערב. "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך" – שינן הסב הישיש.
באמצע כיתה י', זומנו ההורים לישיבה למפגש טעון במיוחד עם הר"מ וראש הישיבה. "הבן לא מתפקד. לא קם לתפילה. נעדר רבות משיעורי הבוקר וציוניו נמוכים באופן כללי". ביציאה מהמשרד, מבקש הר"מ לדבר איתם ביחידות. שם הוא מוסיף לזרות מלח על פצעיהם הפתוחים. הוא מספר על החבורה המפוקפקת של הבן, ועל הנרגילה בפנימיה. ולא שוכח לספר גם על המפגש המביך שהיה לו עם הבן בעיר כשהוא יושב עם בנות על בקבוק וודקה. הדמויות של אותם מתבגרים במסדרון לפני שנתיים עולות במחשבתה של האם. היא שואלת את עצמה "האם זה חייב לקרות, 'הפירמידה ההפוכה'? האם הצעירים צדיקים והבוגרים בועטים?".
היום שהתחיל כל כך טוב, הפך בבת אחת ליום בכי ומספד. מספד על הבן כמובן. בנסיעה הביתה, לאחר שתיקה ממושכת, ניסה האיש לנחם את זוגתו הדומעת. "עשינו מה שיכולנו. בכל משפחה יש ילד כזה. תראי את משפחת יצחקי ומשפחת וייס" – הוא אמר, והחל לאפיין את הדור ומשבריו. האישה, מכונסת בתוך עצמה, לא מבינה מה קרה לבנה האהוב, שעשה אותה בבת אחת לאם. כשדמעות ממשיכות לזלוג על לחייה, היא סוקרת במחשבתה את שנות ילדותו של בנה הבכור. כמה אהב ללכת עם אביו לבית הכנסת ולהישאר לשיעור של הרב, כשיתר הילדים השתובבו בחוץ. הבן שמעולם לא שכח ציצית, ולא הפסיד תפילה במניין, ואף ארגן מניין בבניין. הבן שלראשו תמיד כיפה גדולה במיוחד וזוג פאות קטנות המלטפות את לחייו הסמוקות. ומה עם "חוג המתמידים" השכונתי ו"תוכנית בית המדרש" של כיתה ח'? דברי התורה לשולחן השבת הכתובים על דף ואגודים בקלסר? הבן שהתמיד בדף היומי כבר בכיתה ז' וארגן מסיבות לסיום המסכתות. היכן הוא עכשיו? לאן הכל נעלם? איפה טעינו?