חיילים חרדים
חיילים חרדיםפלאש 90

במשך חודשים ארוכים מסתובבים בחלל האוויר במדינה שני מושגים חופפים לכאורה, "שוויון בנטל" ו"גיוס חרדים", כאשר נדמה שהראשון הוא בסך הכל שם יפה יותר למושג השני.

אולם, מי שמתעמק יותר ויותר בסוגיית גיוס החרדים מגלה, כי אין בין גיוס חרדים לבין שוויון בנטל דבר וחצי דבר. אמת פשוטה זו מתגלה כאשר בוחנים את טענות הצדדים לויכוח המתלהט בין המפלגות החרדיות ובין המפלגות אשר הרימו את האג'נדה הזו במוצהר.

אחת הטענות הנפוצות ביותר הנשמעות מפי חרדים היא "צה"ל לא מעוניין לגייס חרדים". לטענת החרדים, הסיבה לכך היא חשש מהצביון שיקבל צה"ל אם שורותיו יוצפו בעשרות אלפי חרדים. אולם האמת היא פשוטה הרבה יותר ונוגעת לפער בין המושג "גיוס" בחברה החילונית ובמידה רבה מאוד גם הדתית לאומית, ובין מה שקרה למושג "גיוס" בחברה החרדית.

עם תחילת הנסיונות לשלב חרדים בשירות צבאי, ולאחר שהתברר כי הנח"ל החרדי נותן מענה לפלח צר מאוד של החברה החרדית, "נתפרו" עבור חרדים שורה של מסלולי שירות שזכו לשמות כמו שח"ר, בינה בירוק וכדו'. הסיבה לכך שהנח"ל החרדי נותן מענה לפלח צר היא היא העובדה שמדובר בשירות קרבי. קרבי (משמעותי). זה טוב למי שמתגייס בגיל 18, 19, אולי 20 ואין לו אישה וילדים. מי שמתגייס בגיל 23 עם 4 ילדים לא יהיה חייל קרבי (אלא אם כן למד בישיבת הר המור, וגם זה לא בטוח). הצעיר החרדי מוכן להתגייס לצבא רק בגיל 22, אלא שאז פעמים רבות הוא כבר נשוי ומטופל בילדים רכים. לאחד כזה צריך "לתפור" מסלול שירות מתאים וכך נולדו כל המסלולים הללו.

אולם, הבעיה העיקרית במצב שנוצר היא חוסר התאמה בין צרכי הצבא ובין מאפייני הגיוס. תחילה בירכו בצה"ל על המתגייסים החדשים, משום שהם היוו זריקת כוח אדם משמעותית למערכים הטכנולוגיים, ומנגד צה"ל קיבל תקציבים יעודיים לצורך ההכשרה המקצועית. כך נוצר שיתוף אינטרסים בין המתגייסים החרדים (שקיבלו שירות בתנאים משופרים מאוד, מותאמים לאורח חייהם, שבסופו מרביתם יוצאים עם מקצוע ביד), צה"ל (שקיבל כוח אדם איכותי שחסר עד אז למערך הטכנולוגי ותקציבים להכשרתו) והמערכת הפוליטית שהראתה גידול בשיעור המתגייסים החרדים לצה"ל.

אולם אז התחיל להתברר שהגולם קם על יוצרו. לצה"ל אמנם יש צורך בכוח אדם איכותי למערך הטכנולוגי, אך כמות החיילים הנדרשים בגזרה זו איננה עצומה. המחסור האמיתי שקיים בצה"ל הוא בחיילים קרביים. שם מוכן צה"ל לקלוט מספרים מאוד גדולים של חרדים, אך אלו צריכים להתגייס בגיל ובמצב המשפחתי המתאים. מה שקרה בפועל היה שהמסגרות הקרביות, ובראשן גדוד נצח יהודה, התמלאו בחובשי כיפות סרוגות לסוגיהן השונים משום שלא היו מספיק מועמדים חרדים (כיום המצב השתנה מעט, ועדיין).

מי שיכפה על צה"ל לגייס את כל החרדים, ולא ימצא דרך להביא לכך שהגיוס יעשה במאפיינים מתאימים, יגרום לכך שהנטל יעבור מהמערכת האזרחית לצה"ל, אך לא יתחלק באופן שווה. במקום לתת קצבאות לחרדים לומדים, יתנו תשלומי משפחה (ץשלומים שמקבלים חיילים נשואים ובעלי משפחות לצורך תמיכה במשפחתם, ויכולים להגיע לאלפי שקלים בחודש) לחרדים ג'ובניקים שרבים מהם ישבו בחוסר מעש. בשורות היחידות הקרביות נמשיך לא לראות חרדים כמעט בכלל, והנטל האמיתי לא יתחלק באופן שונה מאשר היום.

הדרך היחידה להגביר את השוויון היא "לרדת מהעץ" של גיוס החרדים ולבחון דרכים לאזן את הנטל. דרך אחת היא כלכלית, תגמול מתאים לשירות משמעותי בצה"ל, דרכים נוספות, יציראתיות יותר, באות גם כן בחשבון. הצד השווה הוא הצורך להבטיח שלא יווצר מצב שגיוס החרדים יגביר את אי השוויון ולא רק יפחית אותו.