שמי נעמי ואני כבת 28 +, עמוק בעולם הדייטים כבר מעל לשש שנים. אני מוצאת את עצמי שכמעט בכל פעם שאני מתלהבת ממשהו הקשר דועך ונגמר, וכשאינני רוצה כל כך הבחור מתלהב.
מה קורה פה? האם בכל פעם שבחור מרגיש שהוא כבש אותי אז זהו, וכשלא אז עדיין יש לו עניין? ואם זה כך, מה יקרה כשאמצא (סוף סוף!) את האיש שלי? האם אחרי שנתחתן גם הוא ירגיש שזהו, כבשתי, אני לא צריך יותר להתאמץ, להשקיע, או בכלל לרצות? אני מוצאת את עצמי די מבוהלת מהעניין, אחרי יותר מדי קשרים שהסתיימו כך. האם יש דרך לצאת מה"לופ" המעיק הזה? האם עולם האימון יכול לעזור לי?
-------
נעמי, יקרה. את מתארת חוויה מאוד לא נעימה ואף כואבת, אולי בעיקר בעקבות תחושתך שקיימת כאן תבנית שחוזרת על עצמה בחייך, כאשר עוד ועוד קשרים מתנהלים במתכונת דומה. את שואלת האם אפשר לשנות והאם עולם האימון יכול לעזור לך, ואני עונה שבעזרת ד' בוודאי שכן. עם עבודה נכונה והרבה סייעתא דשמיא אפשר לשנות, והרבה!
על מנת לדעת מה עלינו לעשות, היכן מצויה נקודת האימון שלנו, עלינו להכין את הקרקע בשני דברים חשובים. ראשית, לנסות ולהרפות. לעורר בתוכך את עוצמותייך, הצלחותייך וכישרונותייך אשר ישיבו את האיזון אל שדה הראייה שלך את עצמך, וכך, מתוך תחושת שמחה ויכולת, נוכל לגעת בבקשתך. מתוך דברייך נשמעת בהלתך, שהיא מובנת מאוד אך מקשה עלייך לראות את המציאות באופן פשוט ונקי. נשמי עמוק ככל שתוכלי, מלאי את ריאותייך אוויר נקי וטוב - והרפי.
(הצעות אפשריות להעצמה מחודשת: ערכי רשימה של דברים שאת מכנה אותם הצלחות אישיות שגרמו לך לשמחה, וחווי מחדש כל אחת מהן למשך מספר דקות. התקשרי לשלושה חברים טובים ובלי להתבייש בקשי שיספרו לך מה גורם להם להיות חברים שלך, וחבקי בשתי ידיים את מילותיהם.)
שנית, יש לנסות ולזכור שמוטלת עלייך ועל כל אחד מאיתנו הזכות והאחריות לעשות את שביכולתנו לעשות. אך יחד עם זאת יש מי שמנהל את העולם, מקשיב ושומע. אליו נפנה בתפילה ובקשה על כל אשר לא בידינו לקבוע, ואת חלקנו נעשה, ואני מאמינה שזהו חלק גדול, משמעותי ומשפיע.
ידוע כי האופן שבו מתרחשים הדברים בחיינו מתאפשר מתוך הדרך שבה אנו מפרשים את המציאות. על כן, על מנת ליצור שינוי כלשהו קודם כול עלינו לזהות מהו השורש שגורם למציאות להיות כפי שהיא, להכיר ולזהות מהי אותה צורת ההסתכלות שדרכה נראה לנו העולם כפי שהוא, וממילא גורמת לנו להגיב למגוון מצבים באופנים דומים, שיולידו תוצאות שחוזרות על עצמן.
לעתים ניתן לזהות חלק מהמרכיבים של אותו השורש כבר בתוך השאלה אשר בעקבותיה פנתה המתאמנת לאימון. בשאלתך, נעמי, נראה כי בחלק נרחב את מתעסקת במה שקורה ויקרה לבחור בקשר. אמנם את מתארת את שמתרחש בך (מתלהבת או לא) אבל העיקר עוסק בו ובתחושותיו. עינייך מביטות החוצה ומשם בוחנות את המתרחש (וככל הנראה הדבר מופיע בעוד בתחומים בחייך, אשר לעת עתה פחות בוערים לך ועל כן אינך מזהה זאת בהכרח).
לקראת סוף השאלה שלך פורצת שאלה מלאת כאב ופחד: ומה יקרה אם אחרי החתונה "הוא פתאום יפסיק לרצות"? ושוב, גם כאן ההתמקדות היא בו וברצונו. פעמים רבות השאלות אודות האחר הן רק מסווה, מעין כיסוי לספק פנימי המכרסם בתוכנו. ויותר מכך, ההתעסקות באחר חוסמת אותנו מלראות ולחוש מה באמת קורה בנו. ייתכן שבתוך שאלת ה"מה יקרה אם הוא יפסיק לרצות" - ואני מוסיפה: "אותי...?" - טמון לו ספק, ספק שורשי, האם מישהו שאני רוצה בו ירצה בי? וירצה בי כפי שאני ממש, לאורך שנים בעז"ה?
אם אכן זוהי הנקודה, הספק הזה משפיע מאוד על המתרחש בחייך. כיצד? את צועדת לעבר פגישה נוספת עם אותו ספק חבוי: יפה, לבושה, אולי מתרגשת, אולי חוששת, פעמים רבות סקרנית, ובעיקר מצפה ומקווה שזה יהיה 'האחד' ודי, גמרנו עם כל הדייטים. ובלי משים יחד איתך צועד לפגישה הספק ומתיישב איתך על אותו כיסא. ובלי לדעת, דרכו את שומעת, רואה, מדברת, שותקת ומגיבה. ועכשיו, כל ניואנס שנראה כמו אפשרות לקשר משמעותי עשוי לעורר אצלך שתי תגובות במקביל - האחת (חיצונית יותר) התלהבות, והשנייה (פנימית יותר) ספק ופחד. וכן להפך - ככל שהחיבור עם הבחור נראה בעינייך חסר סיכוי, התגובה האחת שלך (החיצונית) היא מעין התנתקות, כי "מזה כבר לא ייצא כלום", והשנייה (הפנימית) היא שחרור מהספק והפחד, מכיוון שאין בהם צורך כשאין עניין.
את שתי התגובות שלך מרגיש גם בן הזוג, במודע או שלא במודע, ואל שתיהן הוא מגיב. ובאופן פרדוקסלי קורה בדיוק ההפך ממה שהיית רוצה. הראשון, זה שהתלהבת ממנו, חש את הספק והפחד ואלו עשויים לעורר בו את אותן התחושות כלפייך, כמו קול פנימי שאומר לו: "היא בעצמה לא חושבת שהיא ראויה שיאהבו אותה, אז כדאי שתיזהר, כנראה יש סיבה טובה לכך", והשני, זה שכלל לא רצית שמשהו ייווצר ביניכם, פוגש אותך משוחררת ונינוחה ואפילו מאתגרת (כידוע, חוסר עניין יכול לעורר אתגר בצד השני) ודווקא הוא נענה בהתלהבות - לצערך.
וכך (באופן מורכב יותר כמובן, אך לשם התיאור הפשוט) חוזר הדפוס שמוכר לך ומופיע שוב ושוב.
אז מה ניתן לעשות?
נעמי יקרה, אפשר וגם כדאי להתאמן על החזרה פנימה, אלייך. לשחרר את הספק הזה מלבוא איתך לכל מפגש ולכל מקום, כולל דייטים, וללמוד להתנהל מתוך עצמך בלא תלות בתגובת האחר. להיות שמחה, בוטחת ובעיקר אוהבת את עצמך, את מה שיש בך ואת שאת רוצה ויכולה להעניק. בידיעה שאת שווה את הכול וראויה לטוב ביותר ומתוך כך, בעז"ה, יבוא כבר האיש שיכיר בכך וכל כך כל כך ישמח. נראה שזוהי גם משמעות היציאה לחירות במובנית רבים, ובעזרת ד', שנזכה כולנו לחירות. חג שמח.