להיוולד כל בוקר מחדש

שבע וחצי בערב בעיר לוד. בין השיחים נמוכי הקומה, על יד היכל התרבות העירוני, בוקעת מוזיקה ערבית מחלון אחד הבתים וילד עם כיפה גדולה רוכב על אופניים קטנות, ממש באמצע הכביש. אני לוחצת על דלת האינטרקום הלבנה. נועה בן דוד, תומכת לידה ומנהלת מרכז 'בראשית', פותחת את הדלת וצהלת ילדים חיננית מציצה מאחוריה. "עדיף שנשב כאן", היא מצביעה בידה על חדר רחב מימדים הבנוי בסמיכות לבית המשפחה, "פה אני מעבירה את הסדנאות שלי".

נועה מציגה את המקום והולכת להכין לשתינו קפה. אני מתיישבת על הכורסה ומגלה כמה רגוע כאן. אור צהוב מפיץ חום נעים על הספות הרחבות שכדור פיזיותרפיה כחול מתגלגל ביניהן. "נחמד פה", אני מחמיאה לה והיא מאשרת בשמחה. "קנינו את הבית הזה לפני עשר שנים, כשהגרעין התורני עוד היה בחיתוליו", היא חוזרת אחורה בזמן ומספרת כי עברו ללוד לאחר שנתיים של מגורים ביישוב בית אל ושנה נוספת מעבר לים, באוקראינה. "אמרתי לעצמי רגע, טסתי לקצה העולם בשביל יהודים, אז מה זה לשכור דירה לשנה-שנתיים בלוד? והנה, תראי אותנו, כבר חמש עשרה שנה פה".

היום מונה הגרעין חמש מאות משפחות ועוד היד נטויה. "יש שישה בתי כנסת שעדיין מתווכחים ביניהם מי הגיע קודם", היא אומרת בהומור ומוסיפה כי שכונת נווה זית, בה הם מתגוררים, נחשבת ל"מעוז החלוצי הראשון של הגרעין". "צורת המגורים שלנו לא בנויה כמו בפרויקטים החדשים, שכולם גרים במתחם אחד, אלא אנחנו פזורים על פני השכונה כולה". בין השכנים, שחלקם אינם יהודים, ישנה הערכה הדדית ועד כה לא נרשמו תקריות חריגות. "יש כאן עשרים משפחות ערביות ועוד קצת נישואי תערובת. בפורים האחרון שלחנו לשכנה משלוח מנות לבבי. מרוב התרגשות מהביקור הלא צפוי היא אמרה: 'תודה שנתתם לי לראות מה זה פורים בפעם הראשונה בחיים, למרות שאני לא יהודייה'...".

"לידה היא זכות ולא נטל"

דוּלה, או בשמה העברי: תומכת לידה, מעניקה ליולדת תמיכה רגשית ופיזית במהלך הלידה, אך היא איננה חלק מהצוות הרפואי. בן דוד מסבירה כי תפקידה העיקרי של הדולה, לבד מהתמיכה הפיזית בשעת הצירים, הוא לתווך בין הצוות הרפואי ליולדת. "הרופא אומר 'גברת, הלידה לא מתקדמת', אבל מה זה אומר לא מתקדמת? בכמה היא לא מתקדמת? לפעמים הרופאים עסוקים עם כמה יולדות במקביל ואין להם את הזמן או הסבלנות להסביר לכל אישה את מצבה הרפואי. לכן הדולה פשוט מתרגמת ליולדת את המינוח הרפואי, כדי שתהיה מודעת למה שמתרחש סביבה".

בן דוד מדגישה כי היא נגד התערבות אקטיבית בתוך השיח הרפואי. "אני לא בעד דולות שנכנסות למשא ומתן עם הרופאים. אין לנו את היכולת לקבוע מה נכון ומה לא. אם רופא יחליט לשתף אותי, אביע את דעתי. מעבר לזה אני אתרכז ביולדת ואסמוך על בית החולים". בכלל, לאורך השיחה כולה אני מגלה כי בן דוד היא דולה "ממסדית", בלי אג'נדה חתרנית או אנטי מערכתית. "אני בעד רפואה מבוססת עובדות", היא מגדירה מחדש ומבהירה, "אסור לנו לגלוש למחוזות הדמיון. לכל לידה יש נתונים רפואיים ואליהם אנחנו אמורות להיצמד".

נועה (38) משמשת כדולה כבר שמונה שנים, ומגלה כי המקצוע הנוכחי שבו בחרה אינו מרמז כלל על עיסוקה הקודם - "תואר ראשון ושני בתנ"ך ורכזת שירות לאומי". היא מספרת על לימודים אקדמיים אינטנסיביים, שהובילו בעיקר לידע נרחב אך נטלו ממנה את חדוות היצירה. "חשבתי לעצמי, כמה מתוך מה שאני לומדת הוא תכל'ס ואפשר ליישם אותו בשטח? ההרגשה היא כמו עץ תלוש בלי שורשים באדמה".

בעוד היא נתונה בחוסר שקט נפשי, החל הגירוש מגוש קטיף. משפחת בן דוד סגרה את ביתה באופן זמני ושכרה קראוון קטן ביישוב נווה דקלים. כשחרב המקום גמלה בלבה ההחלטה לעזוב סופית את ההדרכה. "החיבור שלי לאדמה הוא מוחלט. כמו אמא אדמה. ובאותו רגע נורא של החורבן בקטיף ראיתי שמשהו משתנה בי. לקחתי את כספי הפיצויים מהעבודה והלכתי ללמוד רפלקסולוגיה ותמיכת לידה בבית ספר 'קשת בענן', שנחשב לשלוחה רשמית של הקריה האקדמית אונו".

לאחר שרכשה כלים מעשיים לליווי ותמיכה ביולדות, החליטה בן דוד לפתוח את מרכז 'בראשית' שיארח סדנאות העצמה לנשים בשלבי היריון מתקדמים. "מצד אחד אנחנו בדור שיש בו שפע של ילודה, אבל מנגד לכל אישה יש גם זכות בחירה האם ללדת משפחה גדולה. אנחנו לא חזקות כמו בדורות קודמים. בימינו ישנם רבנים שיתירו בקלות לאישה להגדיל את הפער בין לידה ללידה. לכן כשמגיעה אליי אישה לפני לידה תשיעית והיא שמחה בדיוק כמו בהיריון הראשון, אני מתרגשת במיוחד". כחיזוק לדבריה היא מצטטת את הפסוק מבראשית אודות העונש של חווה: "כתוב 'בעצב תלדי בנים', והתיקון שלנו הנשים לקללה הזו הוא 'אם הבנים שמחה'. אני רוצה שנשים תחווינה את הלידה כזכות ולא כנטל חלילה, למרות הקשיים".

בין הציטוטים ומדרשי חז"ל ("הכול כתוב בתורה") אני שומעת מפיה דוגמה מעניינת אודות יחסי הציבור הגרועים של אישה ברוכת ילדים בקרב המגזר הכללי. "אם שרי אריסון, לדוגמה, נשארת ערה לילה שלם כדי להרוויח עוד 30 מיליון שקל, אנשים אומרים לה 'כל הכבוד'. אבל כשאימא למשפחה גדולה נשארת ערה עד הבוקר, ליד תינוק צורח מכאבי אוזניים ומתייצבת למחרת בעבודה עם עיניים עייפות, כולם מרחמים עליה. 'לא קשה לך עם כל כך הרבה ילדים...?'. אני רוצה שאותה אישה תרגיש שהילד הזה הוא ה-30 מיליון שקל שלה".

בן דוד מעודדת את הנשים שהיא פוגשת לראות בחוויית הלידה הזדמנות נדירה של שותפות במעשה הבריאה, ומביאה כמודל לחיקוי את מסירות נפשן של המיילדות העבריות במצרים. לטענתה ("בדקתי את זה במפרשים") שפרה ופועה היו אמנם מיילדות כפשוטו, אך כל אחת קיבלה על עצמה תפקיד שונה. "נראה ששפרה הייתה יותר בעניין הרפואי ופועה סייעה רוחנית".  

אז פועה הייתה סוג של דולה? 

"כן. משהו כזה. לא בוודאות, אבל כך זה נראה מהמקורות", היא צוחקת ומזכירה לי שפסח כבר כאן. באחד המפגשים האחרונים בסדנה שהיא מעבירה, כחלק מהסבב הקבוצתי, ביקשה נועה מן המשתתפות להציג את עצמן והרגישה איך הלבבות נפתחים. "פתאום גיליתי שכל בנות הקבוצה עברו דברים לא קלים בחיים. לאחת נפטר תינוק בעריסה, לא עלינו. השנייה הרתה לאחר עשר שנות טיפולים, השלישית מתמודדת עם סכרת נעורים וכך הלאה. את מתארת לעצמך כמה דמעות נשפכו שם...?", היא שואלת מבלי לחכות לתשובה. "אחרי שנרגענו וחזרנו לנשום כרגיל, הבנתי איך כל אחת מאיתנו צריכה לשמוח בחלקה ולדעת שאם הקב"ה נותן לה את הניסיון הזה, אז בוודאי שיש לה את הכוחות לעמוד בו".  

בלי להפריע לרופא

בעשר השנים האחרונות נרשמת מגמה של חזרה ללידה טבעית והימנעות ככל האפשר מהתערבות רפואית שלא לצורך. גם נושא התמיכה בלידה תפס תאוצה ונשים רבות החלו להיעזר בתומכת לידה כדי להפיג מעט את החשש מפני בתי החולים, שנועדו לקלוט מלכתחילה אנשים שאינם בקו הבריאות. הכניסה לחדרי הלידה, שנאסרה עד אז למי שאינם נמנים על הצוות הרפואי, החלה מתערערת מעט ויולדות רבות ביקשו לצרף אליהן ללידה נשים שיתמכו בהן ברגעים הקשים, דבר שגרר בתחילה התנגדות נחרצת של הממסד הרפואי. בתי חולים נמנעו במכוון לאפשר כניסת דולות אל תוך חדר הלידה, וגם אם לבסוף התקבל האישור המיוחל אזי יחס הרופאים היה בהתאם.

"בישראל, למשל, אין נהלים ברורים מטעם משרד הבריאות המחייבים תומכת לידה לעבור הכשרה כלשהי על מנת לשמש בתפקיד", אומרת בן דוד ומסבירה כי "אפשר בהחלט להבין את התסכול של הרופאים כאשר מישהי שלא למדה שבע שנים מפרכות כדי להיות רופאה, מרגישה פתאום שהיא בעלת הבית ולוקחת לעצמה סמכות בקבלת ההחלטות. שמעתי פעם שרופא אמר ליולדת: 'אנחנו צריכים לבצע ניתוח קיסרי'. אז היולדת המבוהלת הסתכלה על הדולה ושאלה: 'מה את אומרת? לעשות את הניתוח...?'. רופא יכול לצאת מגדרו כשדבר כזה קורה במשמרת שלו".

לטענתה, למרות חילופי האשמות הדדיים, נראה שבשנים האחרונות נוצרה קרבה אמיתית בין הצדדים ומתחת לפני השטח מתנהלים מגעים ערים בניסיון לבחון את הקווים האדומים של שני הצדדים. "הנה משהו שלא ידעת עליו", היא מאתגרת אותי, "לפני חודשיים השתתפתי בכנס רפואי שהתקיים בכפר המכבייה ועסק בהיבטים שונים של הלידה. ישבו שם, זה לצד זה, רופאים ידועי שם כמו ד"ר בני פיינר, שנחשב מומחה עולמי לאורוגינקולוגיה, וד"ר חנה קטן שמוכרת יותר בציבור שלנו". החידוש הגדול לדבריה היה הבאתם של מרצים מתחומים שונים כמו רפואה טבעית ומשלימה ו"אפילו תומכת לידה שעלתה לדבר. זו דוגמה נהדרת על איך שהתקרבנו", היא מציינת בסיפוק.

בירור קצר מעלה כי ברוב המרכזים הרפואיים בארץ מתקיימת תחרות סמויה על לבן של היולדות, ובמודעות הפרסום בולט הסעיף המצביע על מתן אפשרות לצירוף דולות לחדרי הלידה. "ברור שזה נובע מסיבה כלכלית", היא קובעת, "אבל בסך הכול, מדובר בשינוי מהותי. בכל מחלקת יולדות, כולל באיכילוב שנחשב למעוז האחרון והקשוח ביותר ביחס לדולות, מבינים שאם יאפשרו לאישה להביא איתה תומכת לידה אז המערכת תרוויח יולדת רגועה. ואת זה כולם רוצים".

לטענתה, נוצר לעיתים מצב אבסורדי שמפר באחת את האיזון העדין בין הצוות הרפואי ליולדת, כאשר נשים התקשרו מתוך בית החולים "כשרופא עומד להן על הראש" וביקשו לשמוע את חוות דעתה אודות הליך רפואי שנתבקשו לבצע. "אחרי שהרגעתי את הלחץ מעבר לקו, השתדלתי להדריך את האישה שתשאל את השאלות הנכונות. אני תמיד אומרת להן: אני לא רופאה ולא מיילדת. קודם תראי מה יש לצוות הרפואי להציע ואז נחשוב ביחד מה לעשות. יש נשים שרוצות שאחליט בשבילן, אז אני משתדלת לתת להן את הכוח שתוכלנה להחליט בעצמן".

רוב הלידות שליוותה היו לידות שגרתיות, למעט "כמה יוצאות דופן". באחת מהן שמעה רופא מתלבט עם עמיתו למקצוע האם לבצע ניתוח קיסרי או שמא להמתין. לאור הספיקות שגילה הרופא, החליטה נועה ש"אולי אפשר לנסות בלי". המטרה הייתה ברורה: לנסות להינצל, עד כמה שאפשר, מגזירת הניתוח. "הבנתי מהרופאים שניתוח זו האופציה האחרונה, אבל אם לא תהיה התקדמות בלידה הם יממשו אותה. לכן עזרתי ליולדת לאסוף כוחות אחרונים כדי שתצליח ללדת בלי ניתוח". לאחר כשלוש שעות נכנס הרופא ההמום לחדר, כשהוא מבחין בתינוק ורדרד ופעיל במיוחד. "באותם רגעים הבנתי, בהכרה פנימית, מדוע המילה לידה מורכבת משתי מילים - ליד ה'", היא מספרת בעיניים בורקות. 

שליחות של כל המשפחה

קשה לפספס את תודעת השליחות של נועה בן דוד. המילים נאמרות מפיה בלהט אמיתי ואני מנסה, בכל זאת, לגלות ניצני עייפות אצל מי שמגדלת משפחה גדולה ("שמונה ילדים. הקטן בן שנה"), ויוצאת בשלוש בלילה ("זו בדרך כלל השעה שמזעיקים אותי") ללוות אישה ללדת. בן דוד מודה כי ישנו מחיר אישי שמשפחתה משלמת, אבל "כולם מבינים, כולל בעלי, שזו לא סתם עבודה, אלא שליחות. לפעמים אני חוזרת הביתה תשושה במיוחד והידיים שלי כמעט משותקות מרוב עיסויים וטיפולים, אבל אז הילדים קופצים עליי ושואלים: 'אמא, נו איך היה? ואיך התינוק?' ואני מיד משתחררת. אפילו הקטנים מתחשבים בי ומשתדלים לא לקום בלילה". כחלק מהדינמיות של תהליך הלידה, היו לידות שהסתיימו דקה לפני שבת והאוכל שהוגש לשולחן היה מקייטרינג ולא מהמטבח הביתי. אבל בסך הכול, אין תלונות. "עדיין לא קרה שנשארתי שבת בבית חולים, למרות שגם זה יכול לקרות".

לצד השגרה התובענית והסדנאות הרבות, ישנן גם החלטות משפחתיות שמתקבלות בהתאם לעבודה של אמא. "הנה, סיפור טרי מאתמול", היא צוחקת, "אני מלווה עכשיו אישה שנמצאת בסוף החודש התשיעי להריונה ועברה מזמן את התאריך. ההתלבטות העיקרית היא אם להעמיס את כולם על הרכב המשפחתי ולבלות שבת בצפון, או להמתין בסבלנות עד שהיא תקרא לי". כשאני מתעקשת לברר היכן עובר הגבול במקצוע שלא בטוח אם יש לו התחלה או סיום, נועה מביטה בי ושותקת, אבל אז היא מודה בכנות: "היו רגעי שבירה. ברור. לכל אדם יש סף נתינה והוא צריך לבחון אותו מדי פעם. לראות עד כמה הוא מאוזן". רגע כזה, משמעותי במיוחד, נרשם לאחר לידה שנמשכה למעלה מ-30 שעות והותירה אותה מרוקנת נפשית ופיזית. בעקבות זאת נפלה ההחלטה לקחת פסק זמן קצר כדי לחדש כוחות.

"היום לא אלווה יותר משתי יולדות בחודש", היא מודיעה וטוענת כי זו החלטה הכרחית לאור העומס הרגשי והפיזי שמתלווה למקצוע שלה. "זו לא עבודה שמגיעים בשמונה ויוצאים בארבע. תומכת לידה צריכה להביא את עצמה בהתמסרות מוחלטת לכל לידה ולידה. אני תמיד מבקשת מהקדוש ברוך הוא שאזכה להיות שליחה נאמנה לכל אישה שמבקשת אותי בחדר לידה, ברגעים הנעלים האלו של הבאת חיים לעולם". 

הלכה ואמונה לקראת הלידה

לאור הביקוש הרב לחוות דעת הלכתיות בכל הקשור להיריון ולידה, ובהמשך ישיר לסדנאות שהיא מעבירה, החליטה נועה לייסד כנס ראשון מסוגו שעוסק בתהליך הלידה מנקודת מבט אמונית, חווייתית ובריאה. השנה, לראשונה, כלל הכנס גם מושב לגברים, והרב יעקב אריאל, רבה של רמת גן, נבחר לשאת את הנאום המרכזי. "ההיענות הייתה מדהימה ברוך ה'. ראיתי שיש צימאון אדיר להבין את חוויית הלידה בעין יהודית".

הכנס ששמו "להרות כוחות, ללדת חיים" מוקדש לחמותה, אסתר לאה בן דוד ע"ה, שנהרגה מפגז סורי ברמת הגולן לפני 38 שנה. "המשפחה של בעלי עלתה מארצות הברית והגיעה לבקר ברמת הגולן. בעיצומה של מלחמת ההתשה, כשברקע אזעקות רמות, רצה חמותי עם הבן הגדול שלה, גולן, שהיה בן חמש בלבד, לחפש מחסה. אבל לדאבון הלב, פגז סורי פגע בה והרג אותה במקום". בעקבות בכיו של הבן, שהיה חבוק בזרועותיה ונותר חי, מצאו אותם כוחות ההצלה. "חמותי לא זכתה לגדל את שלושת הילדים הקטנים שלה והרגשתי שהכנס הזה, שעוסק בחוויות של חיים ולידה, הוא ההנצחה הטובה ביותר לדמותה".