מלאת חמישים שנה למותו של הנשיא השני של מדינת ישראל, מפרסם ארכיון המדינה ארבע תעודות מאוספיו העוסקות בסירובו של הנשיא להעלאת משכורתו.
"מאז כניסתי לתפקיד הריני רואה בדאגה רבה את הדהירה המסחררת של רמת החיים במדינתנו כאחת הסכנות הרציניות לעצמאותנו הכלכלית... התנגדתי משום כך באופן עקרוני להעלאת משכורתי, מתוך תקווה להראות בכך דוגמה לאחרים", כך כתב נשיא המדינה לשעבר, יצחק בן-צבי ליו"ר ועדת הכספים של הכנסת ישראל גורי.
מכתבו של בן צבי נשלח בעקבות שתי ישיבות של ועדת הכספים מספר חודשים קודם לכן, ובהן טען אחד מחבריה כי לאחר עשר שנים שמשכורתו של הנשיא לא הועלתה, היא נמוכה בארבעים אחוזים ממשכורתו של הנהג שלו.
חברים אחרים בוועדה אמרו דברים דומים והוועדה החליטה, זו הפעם הראשונה, להתעלם מרצונו של הנשיא ולשלש את משכורתו.
ב-8 בדצמבר 1952 בחרה הכנסת ביצחק בן-צבי לנשיא השני של מדינת ישראל ויומיים לאחר מכן הוא הצהיר אמונים למדינת ישראל ולחוקיה.
הנשיא ורעייתו רחל ינאית בן-צבי נכנסו לבית הנשיא בשעה שמאות אלפי עולים התגוררו במעברות, במחנות וביישובי עולים בתנאים-לא-תנאים, במצוקה קשה ובשעה שכלכלת ישראל הייתה נתונה במשבר עמוק.
בימים שכאלו יצאו הנשיא ורעייתו נגד מה שראו כחומרנות ורדיפה אחר מותרות בחלקים מסוימים בחברה הישראלית, וביקשו שבית הנשיא ישמש דוגמה לצניעות ולהסתפקות במועט.
בן-צבי היה ידוע בצניעותו ובסלידתו מרדיפה אחר התעשרות וראוותנות. מקורביו מספרים שנדרשו מאמצים לשכנעו לקנות בגד או זוג נעליים אף אם היו דרושים לו למילוי תפקידו: 'בגדים יש לי יותר מדי ואני יכול לחלקם בין העניים. אין לי צורך בחליפות נוספות. נעלים יש לי שני זוגות והזוג השני מיותר', נהג לומר.
בן-צבי דחה את הצעת הממשלה למקם את בית הנשיא במשכן מפואר בירושלים, וטען שבימים כאלו, כשרבבות מתגוללים במעברות באוהלים, בפחונים, בבדונים ובצריפונים, ראוי שבית הנשיא ישכון בצריף צנוע.
רחל ויצחק תרמו את המגרש שבבעלותם, שנמצא בלב רחביה, ועליו הוקם הצריף שהיה לבית הנשיא. הוא עומד על תלו עד היום ומשמש את 'יד יצחק בן-צבי'. בן-צבי אף טען שמשכורותיהם של ממלאי משרות ציבוריות בכירות גבוהות מדי ואינן תואמות את מצבה הכלכלי והחברתי של המדינה והחליט לשמש בעניין זה דוגמה אישית.
עשר שנים ניהל בן-צבי מאבק נחרץ ומוצלח בוועדת הכספים של הכנסת, שבידיה נתונה הסמכות לקבוע את גובה משכורתו של הנשיא, ומנע את העלאת משכורתו. הוא קיווה שצעד זה יעודד בעלי תפקידים אחרים ללכת בעקבותיו.
אולם לבן-צבי נכון מאבק לא קל בעניין זה. במרס 1954 דנה ועדת הכספים של הכנסת בתקציבו של בית הנשיא ובכלל זה במשכורתו של הנשיא. בישיבה נמסר שהנשיא מבקש להשאיר את משכורתו על כנה כפי שהיא נקבעה לנשיא וייצמן - 5,400 ל"י לשנה – 450 ל"י לחודש.
באותה העת כבר היה השכר הזה נמוך משכרם של שופטי בית המשפט העליון ומשכרם של בעלי תפקיד בכירים אחרים. בדיון נחלקו חברי הוועדה לשניים. היו שטענו שאין מדובר באדם פרטי אלא במוסד, ולכן אין להתחשב בדעתו של בן-צבי כי 'משכורתו של הנשיא צריכה להיות הגבוהה ביותר במדינה', כדברי קדיש לוז. אחרים טענו שנשיא המדינה הוא סמל וצריך לכבד את בקשתו.
יו"ר הוועדה ישראל גורי טען כי "איני סבור שיש בכך משום פגיעה בכבוד הנשיא אם יקבל משכורת נמוכה מזו של ראש הממשלה, אם רצונו בכך'. ניכר שחברי הוועדה לא ראו בכך עניין מסובך במיוחד ודנו בכך קצרות שלוש ישיבות לסירוגין.
לבסוף החליטה הוועדה לקבל את ההצעה להשוות את משכורתו של הנשיא למשכורתו של נשיא בית המשפט העליון ולהעמידה על 9,000 ל"י לשנה - כפול משכרו הקודם.
אולם חברי ועדת הכספים לא הבינו עד כמה הדבר חשוב בעיניו של בן-צבי ועד כמה הוא מוכן להיאבק לשם כך. כשלושה שבועות לאחר מכן מסר ישראל גורי לחבריה שבן-צבי זימן אותו לשיחה, התרעם על החלטת הוועדה שהתקבלה בניגוד לדעתו וביקש להחזיר את המצב לקדמותו.
'אני מודיע שאני מתנגד לכל הגדלה במשכורת של הנשיא', כתב בן-צבי ליו"ר הוועדה, והוועדה החליטה שהיו"ר יביא את העניין בפני שר האוצר. הדבר הוטל לפתחו של שר האוצר לוי אשכול מכיוון שמשרדו הודיע שהוא מחויב לקיים את החלטות ועדת הכספים, ולכן לא יוכל לכבד את בקשתו של הנשיא ולשלם לו שכר מופחת.
כל הניסיונות לפתור את התסבוכת ולשדל את בן-צבי לקבל את החלטת הוועדה נתקלו בסירובו המוחלט, וזמן מה לא שולמה משכורתו כלל. בסופו של דבר אישר שר האוצר את בקשתו של הנשיא.
בשנים הבאות מדי שנה חזר טקס קבוע. ועדת הכספים של הכנסת מבקשת לדון בהעלאת משכורתו של הנשיא ויצחק בן-צבי מתנגד לכך בכל תוקף. לאחר שנכוו ברותחין ב-1954 כיבדו חברי הוועדה את רצונו של הנשיא ואף החליטו להפסיק לפנות אליו בעניין זה.
בן-צבי גם שב ודרש מדי שנה שתקציב לשכתו יהיה נמוך וצנוע ככל האפשר. ניסיון שנעשה בוועדת הכספים להגדיל את תקציב בית הנשיא אף הביא למעין 'נזיפה' מצדו של בן-צבי ביו"ר הוועדה. ככל שחלפו השנים כך גדלו הפערים בין משכורתו של הנשיא למשכורותיהם של ממלאי תפקידים אחרים.
במאי 1960 התקיים דיון בוועדת הכספים ובו דרשו כמה מחבריה של הוועדה להגדיל את משכורתו של הנשיא. פרוטוקול של הדיון נשלח אל הנשיא אך לא זכה כלל להתייחסותו. עם זאת ראוי לציין שבמהלך כל השנים היו חברים בוועדה שסברו שיש לכבד ולהעריך את המסר החשוב שיש בדרישתו של הנשיא, וכפי שקבע חבר הכנסת יצחק קורן ב-1960: 'אני רואה בעובדה שראש המדינה מסתפק במשכורת צנועה, דבר חינוכי ממדרגה ראשונה'. עשר שנים לאחר כניסתו של בן-צבי לבית הנשיא נותרה אפוא משכורתו בלי שינוי.
ב-24 ביולי 1962 שבה ועדת הכספים של הכנסת ודנה בתקציבו של בית הנשיא ובכלל זה במשכורתו של נשיא המדינה. כמדי שנה ביקשה לשכת הנשיא להשאיר את המשכורת על כנה ולצמצם בתקציב הלשכה לפי דרישתו של הנשיא. אולם הפעם נקטו חברי הוועדה גישה שונה ועלה הרושם שהם ראו במצב שנוצר ביזיון לאומי שיש הכרח לשנותו. אלא שהפעם כבר ידעו שלפניהם "אגוז קשה" לפיצוח ודנו בכך ארוכות.
כמה מחברי הוועדה טענו שאמנם הם מכבדים מאוד את צניעותו ואת יושרו של הנשיא בן-צבי, אך השאלה אינה בן-צבי האיש אלא מוסד הנשיאות ומשכורתו של הנשיא שעומדת על 450 ל"י, כמשכורתו של פקיד מדינה בדרג בינוני וכשליש בלבד ממשכורתם של שופטי בית המשפט העליון, אינה סבירה ו'היא תופעה ממש מגוחכת', כדברי יוחנן בדר. תקציב לשכת הנשיא הולך וקטן מדי שנה ו'דבר זה לא ייתכן' טען ישראל קרגמן, ואחרים תמכו בדעתו כי היא אכן 'צנועה מדי'.
הגדיל לעשות חבר הוועדה נחום לוין שטען: 'לפי התקציב מקבל הנשיא משכורת בסך 5,400 לירות והנהג שלו 7,600 לירות [כלומר גבוה בארבעים אחוזים!], אני חושב שזה מגוחך במקצת'. אחרים הציעו לכבד אמנם את רצונו של הנשיא אך מכיוון שהדבר בלתי סביר לחלוטין על יו"ר הוועדה להיפגש עמו ולהסביר לו את הצורך בהעלאת משכורתו, מה גם שהנשיא עומד בפני סיום תפקידו ואין זה ראוי להעמיד את יורשו בפני עובדה כזאת (בסופו של דבר נבחר בן-צבי באוקטובר 1962 לכהונה שלישית).
יו"ר הוועדה ישראל גורי הציג לחבריה שתי אפשרויות: לקבוע את משכורתו של הנשיא בלי לשאול את פיו או לנהוג כמנהגה מזה שנים ולכבד את בקשתו.
שבוע לאחר מכן החליטה הוועדה לא להתחשב עוד בדעתו של הנשיא ולהעמיד את משכורתו על 1,500 ל"י בחודש. כל חברי הוועדה תמכו בהצעה למעט היו"ר גורי, שנימק את עמדתו בהתנגדותו לקביעה הערכית שהמשכורת קובעת את מעמדו של האדם.
מלאכתם של חברי הוועדה הייתה קלה יותר מאחר שהדיון נערך בעת שהנשיא נעדר מן הארץ לרגל סיור שערך בכמה ממדינות אפריקה.
באותם הימים נמצא מצבה הכלכלי של ישראל בתהליך של שיפור מתמיד וב-1962 כבר היה טוב למדי, אולם בן-צבי המשיך לטעון שעדיין עומדות בפני המדינה משימות כבדות ולכן חייבים להמשיך ולשמור על ריסון ברמת החיים. הוא כעס על ההחלטה להעלות את שכרו, אולם זו כבר התקבלה בכנסת במסגרת חוק התקציב.
לנוכח העובדה שאי-אפשר לשנות את ההחלטה כתב לישראל גורי: 'החלטתי להשתמש במחצית המשכורת לכל היותר לצרכיי הפרטיים ולהקדיש את המחצית השנייה לקרן מיוחדת להכשרתם של כתבי יד היסטוריים מקוריים לדברי ימי עם ישראל וארץ-ישראל לשם מחקר ופרסום'.