עוד שבועיים, בט"ו באייר, אמורה אדל ביטון הקטנה לחגוג יחד עם כל אוהביה את יום הולדתה השלישי. בינתיים, במקום בלונים, זר פרחים ועוגה, שוכבת הפעוטה במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שניידר בפתח תקווה ונאבקת על חייה.
חודש חלף מאז אירוע זריקת האבנים בו נפצעה קשה בראשה, ואדל עדיין מחוסרת הכרה. הוריה רפי ואדווה לא משים ממיטתה בבית החולים. השבוע (ב') עברה אדל ניתוח נוסף. כשהוצאה מחדר הניתוח, פרצה האם אדווה בבכי. "כן, לפעמים יש לי רגעי שבר", מסבירה ביטון, "היא האפרוח הקטן שלי. כאמא, לא קל לראות את הבת שלך, החייכנית ומלאת שמחת החיים, כשהיא מורדמת ומוקפת צינורות. כהורים אנחנו רוצים לעשות הכול למען הילד שלנו, וכרגע לא נותר לנו אלא להתפלל לבורא עולם שישלח רפואה שלמה. הרופאים ממשיכים במסירות בטיפול, אבל אנחנו לא שוכחים לרגע שהקב"ה הוא רופא כל בשר ואנחנו מתפללים אליו ללא הפסקה".
"שמע ישראל" ברכב הלכוד
פיגוע האבנים שבו נפצעו בני משפחת ביטון מהיישוב יקיר, התרחש בכביש חוצה שומרון ביום חמישי לפני חודש סמוך לשעה שבע בערב. מחקירת המשטרה עולה כי באותה שעה פלשתינים יידו אבנים לעבר כלי רכב חולפים. תחילה פגעו האבנים באוטובוס של חברת אפיקים. כמה רגעים מאוחר יותר המטירו מטח אבנים לעבר משאית שנסעה בכביש. המשאית שנפגעה בלמה בפתאומיות והתנגשה בעוצמה ברכבה של משפחת ביטון, שנסע מאחוריה. הרכב נפגע קשות ונלכד מתחת למשאית, כשהוא מרוסק כמעט לחלוטין. "פתאום היה בום חזק וחושך", משחזרת אדוה בת ה-32 את רגעי הפגיעה, "התעשַתי במהירות. הבנתי מיד שמדובר בתאונה רצינית מאוד. הגוף שלי היה לכוד בהריסות הרכב עד כדי כך שלא ידעתי אם אני מסוגלת להזיז את הרגליים. למזלי היד שלי הייתה משוחררת. אדל ישבה בכיסא הבטיחות במושב לידי. שמעתי חרחורים. החזקתי לה את הראש שהיה שמוט כדי לשמור לה על נתיב אוויר פתוח. כנערה התנדבתי במד"א וזה עזר באותם רגעים. ניסיתי לבדוק אם היא נושמת. אמרתי לבנות שאדל מאבדת דם, ואנחנו קוראות יחד לה' שישמור עליה. צעקנו יחד בקול 'שמע ישראל' מעומק הלב. זה היה חיבור ישיר לקב"ה. תוך כדי הרגשתי את הפרכוסים האחרונים שלה", היא נאנחת.
ניידת טיפול נמרץ הגיע במהירות למקום. אדל אובחנה כפצועה אנוש ביותר. האם אדוה ושתי בנותיה, נעמה בת השש ואביגיל בת הארבע, נפצעו באורח קל. "זה לראות ולא להאמין. מרכב במצב כזה לצאת כמעט ללא פגע. לבת אחת היה שטף דם ברגל ולשנייה חתך קטן בקרקפת. זה נס גדול. אני בהחלט משתדלת בתוך החושך להסתכל גם על חצי הכוס המלאה. הייתה לנו שרשרת של ניסים. הרכב היה הרוס לגמרי. אפשר היה לראות את שרידי הרכב, לא נשאר ממנו כלום. כשכוחות ההצלה הגיעו לזירה הם היו בטוחים שאין ניצולים. הם לא האמינו שיש נוסעים חיים. אני קראתי לעברם 'אני חיה, הכול בסדר. תטפלו קודם בבנות שלי'. אני עצמי נס. נס שכרגע מתגמד כמובן מול מצבה של אדל", היא משתתקת.
מאז האירוע נותרה ביטון בבית החולים לצד אדל. "אני נשארתי כאן כדי להילחם עם אדלי על החיים. היא צריכה להרגיש את אמא שלה לידה". בנותיה מודעות למצבה של אחותם, מציינת ביטון. "מדובר בארבע בנות בהפרש קטן, אחת אחרי השנייה, והן כל כך מחוברות זו לזו. כל אחת משלימה את השנייה ופתאום יש ברקס ואחת החוליות נעלמה להן, זה לא פשוט. אנחנו הסברנו לבנות את המצב. הן ראו אותה ברגעים הקשים והן מבינות את זה".
"הקב"ה כל הזמן איתי", מציינת אדוה, ומספרת כי היא מנהלת עמו שיחות נפש ממושכות. "אני מאמינה בו. כל חיי אני מאמינה אבל בחודש הזה דיברתי איתו המון, שיחות מהלב. אני דורשת ממנו רפואה שלמה לאדלי. אני אומרת לו 'אתה כול יכול. מה זה בשבילך להחזיר לי את הילדה. עשית לי ניסים גלויים, תעשה לי עוד נס אחד קטן'".
אדוה מעידה על עצמה כאופטימית ללא תקנה. "עבר חודש, וכבר ברור שאנחנו לא בנקודת ההתחלה. עדיין מצבה קשה, אבל נתנו לנו תחזיות קודרות מאוד ל-24 השעות הראשונות, לשבוע הראשון, לעשרה ימים. מעין תחנות קטסטרופה. והנה, תודה לא?ל הגענו עד הלום", היא מתעקשת לדבוק במבט חיובי על המציאות. "אדל עדיין לא בהכרה והיא עדיין נמצאת בסכנת חיים, אבל מנגד היא במצב יציב ויש תזוזות של הגפיים. לצערי הרופאים כרגע לא נותנים זיק של תקווה. אין להם דברי נחמה. הם מחויבים לפרוש לפניי את המצב כמו שהם מבינים אותו, אבל אני מאמינה שיש מימד אחר שהם לא לוקחים בחשבון. המוח של האדם הוא פלא גדול. חקר המוח עדיין בתחילתו ואף אחד לא מבין בדיוק מה אפשר לעשות כדי לרפא את תאי המוח. המוח הוא איבר מדהים".
תוך כדי דיבור שולפת אדוה מהתיק חליל ודף נייר ומתחילה לנגן. "קראתי מחקרים שמצביעים על החליל ככלי שמסוגל להשפיע על מוחם של אנשים בתרדמת. לכן החלטתי ללמוד לנגן ובין לבין אני מתאמנת ומשתדלת לנגן לה". בנוסף לכך, מוצמדות לאוזניה של אדל הקטנה אוזניות המנגנות לה שירי ילדים ומוזיקה שהיא אוהבת במיוחד. "אני מדברת איתה המון, מורחת לה קרמים, מנשקת אותה ולוחשת לה שאני אוהבת אותה. אני אומרת לה 'אדלי, תילחמי. את מסוגלת'".
אדוה היא ד"ר לכימיה תרופתית באוניברסיטת אריאל. "הידע הרפואי שיש לי לא מקל על ההתמודדות, אבל באמצעותו אני יכולה להיות עם היד על הדופק. אני בודקת מה עושים לה, בוחנת כיוונים רפואיים נוספים". היא מלאת הערכה לעבודת הצוות הרפואי. "הם עושים את העבודה שלהם במסירות. אני רואה בעיניים שלהם שהם מטפלים באדלי כאילו הייתה הילדה הפרטית שלהם. בשיחות איתם הבהרנו להם שאנחנו סומכים עליהם. אמרנו 'תמשיכו לעשות מה שאתם יודעים, אבל אנחנו לא מעוניינים לשמוע עדכונים על מצבה'. הרגשנו שהעדכונים מושכים אותנו למטה ואנחנו אנשים אמוניים", היא אומרת ומצביעה כלפי מעלה, "הוא יקבע מי יחיה, מי יירפא, מי יתפקד. הכול בסופו של דבר בידיים שלו".
"להחזיר את כושר ההרתעה"
בחדר ההמתנה של מחלקת טיפול נמרץ יושבים בחורים צעירים מהיישוב יקיר וקוראים ללא הרף פרקי תהילים. "מה שיכול לעזור אלו התפילות", מציינת האם ומוזגת לבחורים שתייה קרה. המשפחה המורחבת והחברים לעבודה יחד עם תושבי היישוב יקיר תומכים במשפחה בכל דרך אפשרית כדי לסייע להם לעבור את הימים הקשים. במהלך הריאיון ניגשים אל אדוה עוד ועוד אנשים שמזהים אותה, ומתעניינים בדאגה בשלומה של אדל. "עם ישראל הוא עם נפלא. כולם עוטפים אותנו ודואגים לנו. מתקשרים אלינו אנשים שלא מכירים אותנו, מהארץ ואפילו מחו"ל. אנחנו מקווים שבעזרת החיבוק החם שאנחנו מקבלים מכולם ובעזרת התפילות הרבות - אדלי תצא מזה. אני מבקשת מכל אחד לקחת על עצמו משהו קטן למען אדל-חיה שלי. מעשה חסד, צדקה".
בין המבקרים הרבים בבית החולים היה גם אהרון קרוב, אשר נפצע באורח אנוש במבצע עופרת יצוקה. "אהרון הוא נס גלוי מהלך. הרופאים כבר חשבו שהסיכוי שישרוד אפסי. הייתה לו חבלת ראש קשה והנה תראי אותו היום. מקרים כאלו מחזקים אותנו בשום אופן לא להתייאש", אומרת אדוה בדמעות.
הפגיעה הקטלנית ברכבה של משפחת ביטון נגרמה כתוצאה מיידוי אבנים של פלשתינים. צה"ל בשיתוף המשטרה והשב"כ לכדו את החשודים ביידוי האבנים, תושבי הכפר הפלשתיני הסמוך. "צריך להבין שזה פיגוע לכל דבר", מדגישה ביטון. "זו לא תאונת דרכים, זה פיגוע אכזרי. הם באו במטרה לרצוח אותנו. הם לא זרקו עלינו סוכריות אלא סלעים ולבנים. המטרה שלהם הייתה ברורה. בחופשיות, בלי פחד ובכזאת רשעות הם זרקו על כביש ראשי סלעים ובלוקים. יש כאן כשל חמור וחייבים להפיק לקחים מהמקרה הזה".
תוך כדי שיחה, נכנס לחדר הפרמדיק של מד"א מועאויה כבהא. בערב התאונה הוא לא היה במשמרת, אך התעקש להגיע לזירה בכל המהירות. כשהגיע וראה את הריסות הרכב, דווח לו על תינוקת ללא דופק וללא נשימה. כבהא, שסירב להשלים עם המצב, העניק בשטח טיפול רפואי לאדל, טיפול שעל פי הרופאים נראה שהציל את חייה. מאז הוא מקפיד לשמור על קשר עם משפחתה. כבהא הוא ערבי מוסלמי, אך הוא מבקש להביע את מחאתו הנחרצת נגד זריקת אבנים: "זה לא קשור לדת. זריקת אבן זה דבר איום ונורא. זו אלימות שאסור לקבל בשום אופן".
האב רפי ביטון נזכר במקרה נוסף שהתרחש לפני למעלה משנה, בו יידו אבנים לעבר מכוניתו בעת שנסע עם רעייתו אדוה. בפעם ההיא התנפצה השמשה הקדמית, אך באורח נס הם יצאו ללא פגע. "אי אפשר להשלים עם זה. איך אחרי מקרה כזה אפשר לומר שאבן היא לא כלי נשק? הדברים צריכים להיות ברורים - אבנים הורגות. זו מציאות של הפקרות וחשוב שנחזיר כמה שיותר מהר את כושר ההרתעה".
כיצד יש לעשות זאת?
"אני לא פוליטיקאי ולא קובע מדיניות, אבל מה שברור היום לכולם שהמצב חייב להשתנות". ביטון, מהנדס תעשייה וניהול ברכבת ישראל, הוא קצין במילואים. "אני חושב שנקודת המוצא של צה"ל צריכה להיות שבאירוע זריקת האבנים עלינו נמחקה משפחה. זה היה יכול בקלות להסתיים בכזאת קטסטרופה, אם לא היה כאן נס גלוי מעבר לכל היגיון. זה לא סתם משועממים שזורקים להנאתם אבנים, מדובר בטרור, במחבלים. לא ייתכן שבכביש מרכזי בשעת ערב תהיה עזות מצח לנסות לרצוח בלי בעיה ילדים. אסור לשתוק. מישהו חייב לתת מענה ביטחוני לתושבים", מבהיר ביטון.