עשרות שנים מרצה דב דורון בפני חיילי וקציני צה"ל סיפורי מורשת קרב מימי מלחמת העצמאות בה לחם בגזרת ירושלים.
בימים אלה הוציא לאור את ספרו 'הסטן והתרנגולת' המגולל את סיפורה של המלחמה על ירושלים מנקודת מבטו של חייל פשוט.
ביומן ערוץ 7 ביקשנו להבין מדורון מה גרם לניצחונותיו של צה"ל הצעיר מול הגייסות שבאו להשמיד את המדינה שזה עתה קמה.
בספרו מגולל דורון את תיאורי הקרבות תוך דגש, לעיתים הומוריסטי, על דלות הציוד ואמצעי הלחימה שעמדו בידיהם. בראיון מוסיף דורון ואומר כי לא די בכך שלא היו בידיהם נשק, ציוד, אוהלים, שמיכות ואפילו בגדים, אלא שגם ובעיקר חסר להם מודיעין. "לא הייתה פעולה אחת שבה קיבלתי תדריך מדוייק", הוא אומר ומספר כי התדריך שקיבלו הסתכם במילים 'תכבשו את המחנה' מבלי להסביר להם כיצד, מניין יגיעו, באילו כלים, מה גודלו של האויב הצפוי להם וכו'.
לפני אחד הקרבות הקשים על המחנה העיראקי שאלו את המ"מ כמה לוחמים יש במקום. המענה היה "יש שם שניים וחצי ערבושים". "זה היה המודיעין שקיבלנו...", הוא אומר.
"גם לא היו לנו רימונים. חוץ מפעם אחת אני לא זוכר שהשתמשנו ברימונים. בפעם הזו זרקו רימונים שני כוחות שלנו זה על זה. אחד עשר איש נפצעו באירוע הזה. המקסימום שהיה לנו זה רובה וארבעים כדור. הרובה היה קנדי או אנגלי. כשקיבלנו רובה חדש, צ'כי, אחרי ארבעה כדורים הוא היה מתחמם ולא ניתן היה לפתוח את הבריח שלו. לא היו לנו גם מימיות צבאיות אלא אזרחיות עם פקק שעם ואיתן היינו מצננים את הרובה".
אז מה בכל זאת הוביל לניצחונות ההם? דורון תולה את הניצחונות בתחושה שלא קיבלה אז את המונח 'הלם קרב'. "זה לא היה מודרני אז לקבל הלם קרב... ידענו שיש עבודה, שיש לנו צ'אנס יחיד וחייבים לנצל אותו", הוא אומר ומתאר את אחד הקרבות הקשים ברמת רחל, קרב שבסופו ממחלקה בת 44 חיילים נותרו 11 בלבד שאינם פצועים או הרוגים.
דורון מספר על מצוקת כוח אדם קשה ביותר בעיקר בירושלים. זאת בשל שיקוליהם של מפקדי ההגנה ששמו דגש מופחת על ירושלים והותירו אותה ללא כוחות וללא אמצעים. אם בכל רחבי הארץ היו 200 מרגמות ובירושלים הייתה שישית מהאוכלוסייה היהודית צפוי היה שבירושלים תימצאנה כשלושים מרגמות אך בעיר היו שתיים בלבד, לאחר שאחת נוספת התפוצצה תוך כדי הפעלה וגרמה להרג של חברי החוליה האחראית עליה. "במטה ההגנה לא ייחסו חשיבות מיוחדת לירושלים", הוא אומר.
עם זאת מוסיף דורון ומציין כי הלחימה בירושלים התאפיינה ביכולת להימלט ולהסתתר בשטח הבנוי הצפוף, עובדה שגרמה למספר נמוך יחסית של הרוגים לעומת מספר גבוה יחסית של פצועים.
לקשיים אלה התווספו לא פעם מריבות פנימיות בין הכוחות, כמו גם מחסור חמור באימונים. "לא התאמנו", הוא אומר. "בהפוגות היו לנו שלושה ימי אימונים. הייתי שנתיים בהגנה ולמרות זאת עד המלחמה לא יריתי אף פעם כדור חי אחד. ביציאה לקרב בקטמון יריתי את שלושת הכדורים הראשונים שלי. שנתיים הייתי בחי"ש וזרקתי רק פעם אחת רימון שפשף אחד".
לדברים אלה מוסיף דורון ומציין כי על הרימונים ופצצות המרגמות נכתבו ראשי תיבות באנגלית אולי כדי להפחיד את האויב, אך כל אלה היו מייצור מקומי של צה"ל הצעיר.
הכוחות לחמו ללא הרף וכשקמה המדינה לא חשו אז כל התרוממות רוח. "כשהודיעו לנו בחמישה עשר במאי שקמה מדינה לא התרגשנו. אמרנו 'אז מה, צריך להמשיך להילחם...".
באשר לכוחות הערביים שעמדו מולם מציין דורון כי רבים מהם לא לחמו שכן מנהיגיהם הערבים מסביב אמרו להם שלא יילחמו אלא יימלטו ובתוך שבועיים או שלושה תהיה פלישה המונית לישראל המוקמת ואז ישובו לבתיהם. לכך נוסף חששם של הערבים מהלילה בעוד מרבית הקרבות התנהלו בלילה. מעל כל אלה, אומר דורון: "היינו מוכנים ליפול בעד המטרה".
לדבריו רוח זו של נכונות ליפול ולהיפצע היא שהובילה לניצחון, "ניצחנו כי היינו מוכנים להיהרג ולהיפצע", הוא אומר ומדגיש כי ממפגשיו עם חיילי צה"ל ומפקדיו הוא משוכנע שרוח זו עודה מפעמת בלוחמים. "היום יש אנשים טובים יותר מאשר אז", הוא קובע ומוסיף תזכורת באשר להתפתחותו הטכנולוגית והמודיעינית של צה"ל לאין ערוך אל מול אותם ימים.