"עניין אישי" עם גרשון מסיקה, 61. תושב אלון מורה. נשוי לשוש ואב לחמישה. ראש המועצה האזורית שומרון
התחלה: תמוז תשי"ב, מעברת באר יעקב. משם זכורים "הצריפים, הצפיפות והשירותים שהיו מחוץ לבית". שישי מתוך שבעה ילדים. בן יחיד, כל השאר בנות.
יחיד: לא ממש. שני הבנים הגדולים מתו ממחלה במחנה ריכוז. "הוריי גרו בלוב, שם שלטו האיטלקים", במסגרת שיתוף פעולה של השלטון עם הנאצים הוקם מחנה ריכוז שאליו גורשו אלפים מיהודי לוב, ובשל הצפיפות ותנאי התברואה הגרועים "אחיי מתו מטיפוס. ביום האחרון ריכזו את כולם במגרש ורצו להרוג אותם. אבל הרוצחים התמהמהו וכולם ניצלו בנס".
דור שני: "השואה הייתה ברקע, בקוד התנהגות. זו הייתה עננה כזאת. נשארתי הבן היחיד ואמי עטפה אותי בצמר גפן. כל הילדות היא הייתה חרדה לי ולא הרשתה לי לצאת לטיולים". אבל הדברים לא חלחלו, "בצבא עשיתי הכול הפוך".
אשדוד: "אבי הוא התושב הראשון בעיר. בשנת 56' הגיעו אליו, אמרו שאמורה לקום עיר, וביקשו שיפתח שם את המכולת שלו". במשך 48 שעות התגורר האב לבדו עם ארבעה חיילים ואז הגיעו 17 המשפחות הראשונות. "הוא היה משרד הקליטה, הדואר, הבנק, המועדון, הכול. 24 שעות הוא התעסק בקליטת העולים". לבאר יעקב הגיע רק לשבת. כעבור שנתיים הצטרפה אליו המשפחה.
זוכר אותך מהמכולת: "מרוב ממתקים בחנות של אבא, אני לא יכול לראות היום ממתקים".
לימודים: יסודי בממ"ד רמב"ם. מהתקופה הזאת זכורה "הפשטות של החיים". לארוחת צהריים היו קונים חצי לחם "ומורחים אותו בסחוג", ו"היינו משחקים בכדורגל מסמרטוטים". המשחק היה על הכביש, כי "פעם בשנה עבר אוטו".
הדיתלו"ש: התיכון נלמד בממ"ד מקיף ב' בעיר. "בגרות ים תיכונית. כל הזמן הייתי בים". בבית הספר הזה הוא למד "איך להיות חילוני. הייתה מעטפת דתית, אבל בלי הערכים. הכיפה הייתה מתניידת: כיס-ראש-כיס".
צעד וחצי: בתקופת הנערות הייתה חברות באליצור אשדוד, במסגרתה שיחק בנבחרת הכדורסל בליגה א'. "הייתי ספורטאי מצטיין". אחרי התיכון היו לימודי עתודה של הוראת ספורט בגבעת וושינגטון כדי להתגייס ולתרום בתחום.
צבא: ההתחלה הייתה כמדריך ספורט, ואחרי קורס היה שירות כקצין ספורט של חטיבה 7, שירות בסיני ולבסוף כהונה של קצין ספורט פיקודי של הגדנ"ע בבית ליד. למרות העברת קורסי קרב מגע רבים, לא הייתה חזרה הביתה עם פנסים כחולים, "מי שיודע להילחם פחות הולך מכות". השחרור היה בדרגת סרן, "כי אהבתי את הספורט, אבל ככל שאתה עולה בדרגות אתה יותר מארגן מאשר מעביר".
דתלשל"ש: בצבא החלו לעלות התהיות "קודם על כך שעם ישראל עדיין קיים. זה פלא שאין לו סיבה. בנוסף מחשבות על מהות האדם: מאין באת ולאן אתה הולך". בעת השירות בבית ליד סידר לו גדי הרלניג, חבר מהלימודים ואחיין של הרב בנימין הרלניג שלימד אז בישיבת כפר הרא"ה, מגורים בכפר.
מכות תמורת תורה: "אז התחלתי לחזור בתשובה. הייתי מדריך את התלמידים בקרב מגע ותמורת זה קיבלתי מגורים ולמדתי עם השמיניות סדר ערב". בחתונה, שהייתה לא הרבה אחרי כן, ערך את הקידושין הרב נריה ורקדו החברים מהשמינית.
נפל האסימון: בזמן המגורים בכפר והשירות, הייתה גם השלמה לתואר ראשון במינהל חינוכי באוניברסיטת בר-אילן. וגם פגישה עם שוש. "עמדנו בתור לטלפון הציבורי וביקשתי ממנה אסימון. ראיתי שהיא מחייגת 08 ושאלתי 'מי יש לך באשדוד?' היא ענתה 'ההורים שלי', מתברר שהיא גרה רחוב לידי ולא ידעתי. זה הוביל לדיבורים שהסתיימו בחתונה".
שוש: "למדה תושב"ע כדי להיות מורה במקצוע, אבל כשבאנו לשומרון היא הייתה טבחית ומטפלת במעון וגם מורה לאנגלית, ובעיקר גידלה את הילדים".
הילדים: חמישה. שני בנים, שלוש בנות ותשעה נכדים. שלושת הנשואים גרים בשומרון, הבן הצעיר לומד ב'חיצים'. המקצועות כוללים תרפיה באמנות, בנייה, סטודנטית להוראת הלשון ומפיקת אירועים שלאחרונה "סועדת את שוש".
סועדת: בקיץ שעבר הוא חגג 60 ושוש הרגישה לא טוב. הרופא התעקש שלא לתת לה בדיקות, אז היא הלכה באופן פרטי וגילתה שחלתה בסרטן. כיום היא אחרי השתלה. "אנחנו אחרי הקושי הגדול", ובכל זאת, הציר הוא עבודה-בית חולים. "60 שנה אתה עובד בצורה מסוימת והעולם משתנה לך. פתאום אתה חי מבדיקה לבדיקה, ומקבל פרופורציה על החיים ושבריריות האדם".
וספה עם סירה: בתחילה זה היה הרכב שבו התנייד מכפר הרא"ה לאוניברסיטה. אחר כך היה מעבר למכינה בגבעת שמואל, "שם הייתי מורה לספורט ומדריך בפנימייה". בהמשך הוצע לו לחזור ללמד בסמינר בגבעת וושינגטון, שם הוא גם היה "אחראי על התרבות".
לשומרון: ביקור לשבת אצל אותו גדי הרלינג (היום הרב ומדריך הטיולים) באלון מורה הביא להתאהבות במקום. העלייה הייתה בקיץ תשמ"ב, "היינו בגל שהביא את מספר המשפחות במקום מ-30 ל-40". ההגעה הייתה ככוללניק לישיבה שהוקמה. "אבל למרות שהייתי צעיר, תוך שנה הייתי יו"ר מזכירות".
יו"ר: הוא התחיל כשהיו 40 משפחות ועזב כשהיו 320. התפקיד היה בהתנדבות, ולידו הוא רכש מבנים באשדוד ועסק ברכישה ומכירה, "מישהו מנהל לי את זה", והקים חברת הסעות שממנה התפרנס. אבל היו תקופות בהן "אתה יוצא בבוקר ולא יודע אם תחזור".
מזרח תיכון חדש: יש זיכרונות מלפני פרוץ השלום, כולל קניות וסידורים בשכם שהייתה "העיר שלנו" ואפילו ידידות הדוקה עם מוכתר של אחד הכפרים. במהלך השנים היה אובדן של הרבה חברים וילדי חברים, "אבל אף פעם לא הייתה הווא אמינא לעזוב. זה כבר נהיה בית".
בית: "היישוב הוא מקום מלא באידיאולוגיה של אנשים טובים וחמים, קהילה שהיא כמו משפחה".
שיקום: כשמוסדות שנקלעו לקשיים הגיעו לזמביש ולבנצי ליברמן לבקש כסף, הם אמרו: "לכו לגרשון, אם הוא אומר שיש סיכוי לשקם - בסדר". כך טופלו הגירעונות בישיבות 'חיצים', 'כינור דוד' וגם שבי שומרון. "קונצרן גדול הוא כמו משפחה, אתה לא יכול לחיות מעל היכולות שלך. במשפחה אתה ישר רואה את זה. במוסדות, אתה מתגלגל עד שהגירעון מגיע למיליון שקלים".
מועצה אזורית: הייתה בעבר התמודדות שלא צלחה. אבל כשליברמן הודיע שלא יתמודד, "התקשר אליי רוזנפלד מאבני חפץ והציע לי". מסיקה חשב שבני קצובר יותר מתאים, אך הלה סירב. "התייעצתי עם הרב שלי, הרב ששי מהרצליה, שהוא מגיש תה בבית כנסת ויש לו שידור ישיר למעלה". הרב אמר שמסיקה ירוץ ויזכה, אבל "שלא אקח יועץ אסטרטגי".
בלי יועץ: "החבר'ה במטה נדהמו מההחלטה, אבל מתברר שעשיתי הכי פחות טעויות. זכיתי ב-60 אחוזים מול 29, וזה היה מול מועמד של בנצי".
המטרות: בעקבות הגירוש מהגוש הובן ש"האויב הכי גדול של ההתיישבות הוא הבורות. הוחלט להביא לכאן קובעי מדיניות". מאז היו רבים. אברי גלעד אמר שחווה מהפך בסיורים, מנחם בן עבר להתגורר בצופים ו"אנשים מקבלים את הבום שתוך רבע שעה הם בעומק השטח, פוגשים פה וילות במקום צריף ועז ויש מפעלים ענקיים שבהם עובדים יהודים ופלשתינים בדו-קיום".
הבדיחה: "חברת כנסת שהגיעה לכאן ביקשה לראות על המפה איפה זה גוש קטיף, כאן בשומרון". היום זירת ההסברה נמצאת גם בחו"ל. "הקמנו מחלקת קשרי חוץ ונוצר קשר חם עם סגן יו"ר ועדת החוץ של האיחוד האירופי, ששוכנע לצאת מהדרך בין נמל התעופה לירושלים ולקפוץ לצופים". אחר כך הוא ביקש יום ביקור מלא, ומאז הוא מסדר למסיקה וצוותו פגישות עם עמיתיו, ומהווה שגריר הסברה לא רע באקלים הקריר של אירופה.
ובמגרש הביתי
בוקר טוב: הוא בהחלט מאלה שמעירים את השמש וקם לפני ותיקין כדי להספיק חברותא לפני התפילה. בשעון חורף המשמעות הייתה 4:30, עכשיו יש הקלות משמעותיות והקימה מתרחשת ב?5:30. אחר כך יש הליכה ביישוב לצורכי ספורט, הפסקה של רבע שעה בבית לקפה ו"מה חדש בחדשות" ואחר כך נסיעה לעבודה. משמונה בבוקר ועד אחרון הלקוחות.
דיסק ברכב: דווקא חדשות, "אני פריק של זה". המחוג נע בין רשת ב' לגלי ישראל.
שבת: מתחיל בכולל יום ו' שמתנהל ביישוב, הכנת שניצלים ו"אין שבת בלי אורחים". החברים מתחשבים ולא מדברים בשבת על ענייני המועצה, למרות שמבחינתו "אני בשליחות ויכולים להטריד אותי בכל עת". לאור המצב, תשע השבתות האחרונות נחוו בבית החולים לצדה של שוש.
עיתים לתורה: מלבד הלימוד בבוקר ובכולל, בגלל ההרגל של קימה מוקדמת, גם בשבת נוצר מרווח של שעתיים בין הקימה לתפילה, והן מוקדשות ללימוד 'אור החיים' על התורה.
אוכל: "של אשתי. היא בשלנית טובה". למקומות הראשונים מגיעים הדגים, הקוסקוס ובעיקר המפרום. "בזה היא כמעט עברה את אמא שלי. היא מכינה את המאכל הזה יותר טוב מהאחיות שלי".
אחזקת הבית: תיק השניצלים שהוזכר, פינוי אשפה וקניות, אם יש רשימה. ההתנצלות: "הייתי מפונק, גדלתי בתוך צמר גפן עם שש אחיות".
מפחיד: "חולשה של ההנהגה הישראלית בזכותנו על הארץ. הם לא מקרינים את העוצמה שצריכה להיות בנושא למנהיג ישראלי. אני מקפיד לדבר גם על ענייני הביטחון, אבל מסביר שזכותנו בעיקר בגלל שזו הארץ שלנו". ההשלכות: "זה יכול להוביל להתקפלות כשיש לחץ לוויתורים. הם אומרים 'זה שלנו', ואנחנו לא".
דמות מופת: יפתח הגלעדי. "במאבק שלו מול בני עמון הוא אומר את אשר הוריש לכם כמוש - יהיה שלכם, ומה שהוריש לנו אלוקינו - שלנו. היו לו הרבה מינוסים אבל הוא ידע לומר שהארץ שלנו".
פנאי: היום המושג הזה לא קיים. ובכל זאת יש הקפדה על לקיחת כל המשפחה לנופש משותף בקיץ (חיספין) ובחנוכה (אילת). "קבוע, כל השבט בא".
משאלה: "שכל עם ישראל יהיה בארצו, חופשי משיקולים מדיניים. בקיצור, ימות המשיח".
כשתהיה גדול: "איך שאני מכיר את עצמי, עדיין אעסוק בפעילות ציבורית". פוליטיקה במגרש הארצי? כל האופציות פתוחות".