זהו אולי הדבר החשוב ביותר שלמדתי משנות עבודתי בסיקור מערכת המשפט: העוול הגדול ביותר שאדם יכול לעשות לעצמו הוא לנסות לתקן בכל מחיר את העוול שעשו לו אחרים.
פעם אחר פעם אני רואה אנשים שמאבדים את רכושם, את בריאותם ואת משפחתם רק כדי לנסות לזכות באיזו פיסת צדק. לפעמים, למרות כל המחירים ששולמו עבורה, היא אינה מושגת. ואפילו היא מושגת, כמעט תמיד אין בה נחמה.
שניים מהתיקים שהונחו לפני שלוש שנים על שולחנו של שופט בית משפט השלום בירושלים, שמעון שטיין, דרשו הגנה מן הצדק בשל התנהלותה של המחלקה לחקירת שוטרים (מח"ש). שניהם של נאשמים ללא כל עבר פלילי, אזרחים טובים, שהופעלה עליהם בפעם האלף הפרקטיקה הידועה של משטרת ישראל. הם הותקפו על ידי שוטרים, ולכן נחקרו על תקיפת שוטרים. הם פנו למח"ש, וזו לא טרחה אפילו לפתוח בחקירה. היא סגרה את התיק נגד השוטרים בעילה של חוסר עניין לציבור, ובכך פתחה את הדרך לשוטרים להתנקם באלו שהתלוננו נגדם באמצעות הליך פלילי יקר ומתיש.
השופט שטיין ביקר את התנהלות מח"ש, אך דחה את שתי הבקשות לבטל את כתבי האישום. הרציונל של שטיין, כמו גם של שופטים רבים אחרים, הוא שאם אכן נעשה עוול על ידי השוטרים או על ידי הפסיביות של מח"ש, הרי שבמהלך המשפט העניין יתגלה, והצדק ייצא לאור בדרך הארוכה. אלא שהדרך הארוכה היא בעצמה סוג של אי צדק, וגם בסופה הצדק כמעט אף פעם לא מופיע.
אחת נגד יס"מניקים
כתב האישום הראשון הוגש נגד שרית, בחורה צנומה בתחילת שנות העשרים לחייה, שגובהה מגיע בקושי למאה ושישים סנטימטר. היא התנפלה, על פי כתב האישום, על קבוצת שוטרי יס"מ שאבטחו משחק כדורגל. נקודת המבט של שרית לאירוע מעט שונה. היא הגיעה לאצטדיון טדי בירושלים כדי לעודד את קבוצתה, הפועל תל אביב. במהלך המשחק החלה קבוצת אוהדים לזלוג ממקומה ביציע. שוטרת סיור ממשטרת ירושלים שהופקדה על האזור, הייתה צריכה לוודא כי המעבר נותר ריק מאדם כדי לאפשר פינוי מהיר בעת חירום. היא פנתה לקבוצת האוהדים וביקשה כי יצטופפו בחזרה אל תוך מושבי היציע, אך אלו התעלמו מדרישתה.
מה עושה שוטרת כועסת שניצבת חסרת אונים אל מול עדת גברים? מזהה את החוליה החלשה. היא פנתה אל שרית ודרשה שתזוז. שרית ניסתה, אך כוחה היה דל מכדי לדחוק את גוש האוהדים חזרה למקומו. השוטרת הכועסת דרשה משרית להתלוות אליה והובילה אותה אל מחוץ ליציע. מרגע שהשתיים נעלמו מעיני האוהדים החלה השוטרת דוחפת את שרית בברוטאליות, כשהיא מבהירה לה שהיא הסתבכה עם יחידת משטרה קשוחה במיוחד: "אנחנו לא השוטרים של תל אביב". שרית נהדפה שוב ושוב עד שהתנגשה בגדר האצטדיון. השוטרת ביקשה לדחוף אותה פעם נוספת ושרית ניסתה להתגונן. ברגע שנגעה בשוטרת נפתחו שערי הגיהינום. "היא כאילו חיכתה לרגע הזה", מספרת שרית. השוטרת קראה ליס"מניקים וטענה כי שרית תקפה אותה. אחד מהם תפס את שרית בחוזקה, גרר אותה אל מחוץ לאצטדיון והטיל אותה על ערמה של ברזלים. אחר כך ניגשו חבריו לכבול אותה. שרית ההמומה ניסתה להתנגד לכבילה שהכאיבה לה, ואז החלו יורדים אליה אגרופים.
כשהשתחררה מהמיון החליטה שלא לשתוק והגישה תלונה במח"ש. זו סגרה את התיק בתוך ימים "מחוסר עניין לציבור", ונתנה לפרקליטות אור ירוק להעמיד אותה לדין על תקיפת שוטרים. שרית נערכה לקרב, שכרה עורכת דין, אספה ראיות והגישה את הבקשה להגנה מן הצדק. ההחלטה של השופט שטיין שברה את רוחה. בעצה אחת עם עורכת דינה היא החליטה לא להילחם. "הבנתי שאין טעם", היא אומרת. שרית חתמה על עסקת טיעון, בה הודתה בהפרעה לשוטר. השופט אלכסנדר רון התבקש לגזור את דינה. תסקיר של שירות המבחן שהוגש לו סיפר על אזרחית למופת, והשופט רון סירב לדרישת התביעה להרשיע אותה. הוא גזר עליה מאה וחמישים שעות למען הציבור ללא הרשעה. חצי שנה חלפה. שרית הניחה לצדק, הניחה את הסיפור מאחוריה וחזרה אל שגרת חייה.
בן שבעים נגד שני שוטרים
מוטי (שם בדוי, על פי בקשתו) לא מצליח לתפקד כבר שבועיים. הוא בן שבעים, וגם הוא צנום ונמוך קומה. במשך שנים שירת כשוטר במשמר הגבול. אז גם קנה לעצמו דירה קטנה בשכונת גילה בירושלים. הוא התחתן בגיל מבוגר ונולדו לו שני ילדים, בת ובן. כשהייתה הבת בת ארבע ובנו היה תינוק נקלעה אשתו למשבר. הם התגרשו, והילדים הצעירים הועברו לחזקתו. עד מהרה נאלץ לעזוב את עבודתו ולהתמסר לגידול הילדים. מאז הוא חי בדוחק עם ילדיו בדירה הקטנה. בחדר השינה מתגוררת בתו, בשנות העשרים לחייה. בכוך סגור, מעין חצי חדר, גר בנו החייל. הוא עצמו ישן כבר שנים ארוכות על הספה בסלון.
איש נחמד מוטי, עם עברית יפה, עדין ואדיב. הוא חולה וחלש, אך על פי כתב האישום שהוגש נגדו הוא תקף שני שוטרי יס"מ שהגיעו אל הסלון הקטן.
הכול החל כשנודע למוטי כי בתו בת העשרים מקיימת קשר חסר תקווה עם אדם נשוי בן שישים. הוא התערב, ונראה היה שהצליח להביא לסיום הפרשה. אך כעבור מספר חודשים הקשר חודש, והבת הייתה חוזרת מבילויים משותפים עם אותו אדם בשעות הקטנות של הלילה. הוא ניסה לדבר על לבה, אך היא סירבה לשמוע. באחד הימים, כשחזרה לפנות בוקר, התעמתו האב ובתו עימות חריף במיוחד. מוטי חזר למיטתו שבסלון כשהוא נעלב ופגוע. בצוהרי אותו יום, כשבתו חזרה מהעבודה, הוא סירב לפתוח לה את הדלת. היא פנתה למשטרה וביקשה עזרה. שני שוטרים הגיעו, דפקו בדלת והוא פתח. הם שאלו אם יוכלו להיכנס והוא אמר שכן. הם נכנסו לסלון וסגרו אחריהם את הדלת כאשר הבת ממתינה בחוץ. הם דרשו תעודת זהות. הוא סירב לתת. לאחר עשר דקות של ויכוח הוא סובב אליהם את הגב ונכנס למטבח כדי לכבות סיגריה שהחזיק בידו. אחד השוטרים הגיע מאחוריו והנחית מכת אגרוף על ידו של מוטי. המאפרה התנפצה והיד נפצעה. הוא החל לצעוק לשוטרים שייצאו מהבית. הם הודיעו לו שהוא עצור. הוא אמר שהוא מתקשר לגרושתו להודיע לה. הוא ניגש לטלפון, ואז מכת אגרוף נוספת ניפצה את הטלפון והחמירה את מצב החתך בכף ידו. הוא נכבל בידיו הפצועות, והתחנן שלא יוציאו אותו כבול לעיני שכניו. הם סירבו. הוא כשל על הרצפה. שוטר הרים אותו כשהוא אוחז באזיקים. הוא צרח מכאב. הבת המבוהלת שנותרה בחוץ החלה לדפוק בדלת ולצעוק "מה אתם עושים לאבא שלי?!". השוטרים פתחו את הדלת, איימו עליה וסגרו שוב. שוב הרימו את מוטי והובילו אותו אל הניידת.
מח"ש סגרה את התיק נגד השוטרים "באין עבירה", והפרקליטות קיבלה אור ירוק להגיש כתב אישום נגד מוטי. עורך דינו הציע לו לחתום על עסקת טיעון, אך מוטי ביקש צדק וסירב.
לפני שבועיים התקשרה אליי גרושתו של מוטי. הוא הורשע בבית משפט השלום בירושלים, כך סיפרה, ומאז הוא ממאן לצאת מהבית, בקושי קם מהמיטה. עיון בתיק בית המשפט גילה פסק דין בעייתי (או כפי שנהוג לכתוב היום, פסק דין מקומם) של השופטת חגית מאק-קלמנוביץ. במועד הראשון שנקבע להוכחות לא הגיע אף לא אחד מן השוטרים עדי התביעה. במועד השני לא הופיע השוטר שלו ייחס מוטי את האלימות. השופטת, קצרת רוח מהתנהלות המשטרה, סירבה להמתין לשוטר, וממילא ההזדמנות של מוטי לנסות ולהוכיח בחקירה נגדית כי הותקף פחתה באופן משמעותי. איכשהו הצליחה השופטת להפוך את התרגיל המשטרתי ואת קוצר הרוח שלה על ראשו של מוטי. בהכרעת הדין כתבה השופטת כי אמנם בדרך כלל הימנעותה של התביעה מלהביא עד מפתח משחקת לרעתה. אך במקרה זה היא זוקפת את העניין לחובתו של מוטי ובא כוחו, שכן השניים לא עמדו על כך שתשנה את החלטתה ותדחה את הדיון עד להופעתו של השוטר. היא זקפה לחובתו של מוטי את סירובו לצאת מהבית כשהוא כבול, וכתבה שלא הצליחה לקבל הסבר מניח את הדעת מדוע שני שוטרים שנקראו לעזור יהפכו לפתע את עורם ויכו אדם בביתו.
שוטר מועד
אם היה השוטר מגיע להעיד, ייתכן שסנגורו של מוטי עוד היה יכול להפתיע. לנו, למשל, נדרשו פחות משלושים שניות כדי לאתר באינטרנט מידע שהיה יכול להבהיר לשופטת כי פרצי אלימות אצל אותו שוטר אינם דבר נדיר, או כזה הדורש הסבר הגיוני כלשהו. באתר העוסק בחיפושים משטרתיים שאינם חוקיים, סיפר צעיר על חוויה טראומטית שחווה לפני חודשיים, כשהוא נוקב בשמו של אותו שוטר. "בשלוש בלילה אני וחברי הלכנו בקריית מנחם כשפתאום שלוש ניידות באו אלינו", כתב הצעיר, "שוטר אחד אמר לנו להוציא את כל הדברים מהכיסים, וערכו עליי ועל שני חבריי חיפוש. השוטר לא הביא לי סיבה לחיפוש. למרות שלא שאלתי, אני יודע שהם חיפשו עלינו כי הייתה מסיבת טבע באזור. בקשר שלהם אמרו שהם מחפשים סמים. כאשר אני הבעתי את חוסר שביעות רצוני מהמצב, השוטר אמר לי לשתוק. כשאמרתי לו שיש לי זכות לדבר, הוא תפס אותי בסנטר בצורה אלימה ודחף אותי. כששאלתי אותו מה הוא עושה הוא נתן לי כאפה חזקה ואגרוף לבטן, למרות שאני לא עשיתי שום דבר ולא נמצא עלינו שום דבר לא חוקי. פחדתי לבקש פרטים על השוטר, שלא ירביץ לי עוד ושלא ייקח אותי לתחנה גם ויפיל עליי איזה תיק על הדרך".
מוטי התקשר מאז מספר פעמים, לברר איך יוכל לקבל מעט צדק. האם הוא יכול להתלונן על השופטת במשרד המשפטים? אולי לפנות למבקר המדינה? אולי בכלל לשוב למח"ש ולדרוש שיחקרו? אמרתי לו שהדבר היחיד שהוא יכול לעשות הוא לערער לבית המשפט המחוזי. אבל הוא זקן וחולה ובלי עבר פלילי, ולכן סביר להניח שהעונש שיושת עליו יהיה סמלי. אולי בכלל טוב לו להניח לפרשה ולמצוא מעט שלווה.