יצהר קדומים שבי שומרון, צומת יצהר הגדולה
יצהר קדומים שבי שומרון, צומת יצהר הגדולההלל מאיר

בשבת האחרונה ('אמור') קיים 'מכון הירושלמי – תלמודה של ארץ ישראל' שבת עיון ראשונה מסוגה סביב חשיבותו ובשורתו של התלמוד הירושלמי בדורנו.

האירוע התקיים במדרשת השומרון שבשבי שומרון ובה נכללו בין השאר גם סיור בישוב עצמו וטיול בשומרון. באירוע השתתפו 32 משפחות השותפות ללימוד התלמוד הירושלמי וחקר ייחודו הארצישראלי.

במהלך השבת נשאו דברים חוקרים ומומחים לתלמוד הירושלמי והתמקדו בבשורה העולה בתלמוד זה דווקא לדורנו. כמו כן דנו הנוכחים בדרכים לקידום לימוד התלמוד הירושלמי והטמעת מסריו בתודעת הציבור הרחב.

הרב אברהם בלס, ממארגני האירוע מספר: "השבת הייתה מרתקת ומרוממת ופנתה גם לציבור הרחב של היישוב שבי שומרון. השבת כללה מצד אחד אנשים שעוסקים מלמדים וכותבים שנושאים שבמרכזם עומד התלמוד הירושלמי, ומצד שני אנשים המבינים שלירושלמי, תלמודה של ארץ ישראל, יש מה לומר בשיח התרבותי חינוכי של עם ישראל".

במהלך השבת נשאו דברים לבד מהרב בלס עצמו גם הרב חגי ניר. הרב נפתלי וינברגר, הרב דוד בר חיים, הרב שלמה אפללו, הרב אברהם בלס, ר' ראובן קמפניינו, ד"ר דוד מטר, וד"ר יפה זלכה.

בין אורחי האירוע היו גם פרופ' אליאב שוחטמן, הרב ד"ר אליהו אביעד, נדיה מטר, דני מינצר, מיכאל בן חורין ואחרים.

עוד מוסיף ומספר הרב בלס: "הנושאים שהודגשו סביב בשורתו הרוחנית חינוכית של התלמוד הירושלמי, ובעיקר דרך הכיוונים שסלל סביב התלמוד הירושלמי מרן הראי"ה קוק, היו בין השאר - הירושלמי כתורה ציבורית, חשיבותה של האגדה בראי התלמוד הירושלמי וכמו כן חשיבות עולם הרגש, ובאופן ספציפי – חשיבותה של התפילה. זאת כאשר בתלמוד הבבלי מודגש בעיקר הצד השכלי אנליטי. כך גם נדון היחס לאגדה כדבר חי המיטיב לבטא את המציאות הערכית, וגם העריכה הספרותית המדהימה של הירושלמי".

הרב בלס ממשיך ומתאר את הסוגיות שעמדו במרכזה של שבת העיון: "החיבור של התורה אל החיים כפי שהוא עולה מהתלמוד הבבלי, האחריות של האדם בעולם לנושא תיקון העולם, הרעיון של תיקון העולם וניצחון החיים על המוות, המתח הבריא שבין פריצה לשימור וחידוש לקבע, הקשר המיוחד של עם ישראל לארץ ישראל, קשר המומחש היטב באפרסמון ממנו מפיקים בושם מיוחד, בושם יקר במיוחד הגדל רק בצפון ים המלח וגידולו חודש בידי פרופ' זוהר עמר".

"המסר המרכזי של שבת זו היה היותו של התלמוד הירושלמי, יחד עם מקורות ארץ ישראליים מוקדמים נוספים כמו מדרש ויקרא רבה, ובראשית רבה ועוד, המקור המרכזי של תורה של תחייה לאומית", מסכם הרב בלס את חשיבות האירוע.

יצוין כי מכון הירושלמי העומד מאחורי האירוע כולו מנוהל בנשיאותו של הרב שאר ישוב הכהן, ממוקם בהיכל שלמה שבירושלים ועוסק בפירוש הירושלמי ובהוצאת ספרים וחוברות העוסקות במחשבת הירושלמי. זאת "מתוך ההבנה שהתלמוד הירושלמי הוא הבסיס היותר חי ויותר מרכזי של מחשבת התחייה הלאומית", כלשונו של הרב בלס.

המכון הפועל 12 שנה הוציא לאור מספר מסכתות, ומספר ספרים העוסקים במחשבת הירושלמי, כמו כן מארגן המכון כנסים ושיעורים ברחבי הארץ.

לקראת ל"ג פרסם הרב בלס בעיתון 'בשבע' מאמר העוסק בשיטתו הרוחנית של רשב"י מנקודת מבטה של תורת ארץ ישראל. במאמרו, המובא כאן, מוצגת דוגמא להבדלי הגרסאות בין התלמוד הבבלי לירושלמי, הבדלים המבטאים משמעויות בין תורת ארץ ישראל לתורת בבל:

בסיפור המפורסם של רשב"י הבורח מפני הרומאים ומתחבא במערה מביא התלמוד הירושלמי גרסה שונה שבין היתר מתארת את יציאתו של רשב"י במערה בצורה שונה. בעוד לפי גרסת הבבלי (שבת לג, א) אליהו הוא זה שמודיע לרשב"י שאפשר לצאת מן המערה, הרי הגרסה בירושלמי (שביעית ט, א) היא שרשב"י הבחין בצייד שמנסה לצוד ציפור, והציפור נמלטה מפניו, ואז הוא שמע בת קול שאומרת שאכן הציפור צריכה לצאת לחופשי. רשב"י הבין ממקרה זה שהוא צריך לצאת מן המערה.

ביחס לגרסת הירושלמי מסביר הרב עוזי קלכהיים וזאת בעיקר סביב הסיפור שמושמט בתלמוד הירושלמי לפיו רשב"י נתן את עיניו באדם כאשר יצא מן המערה באדם שחרש את שדהו. בבבלי אנו מוצאים את רשב"י ובנו צוררים את הטבע אחר שהתקדשו במערה. זה תלמודה של בבל, תלמוד הגלות. זו "השכינה שירדה בגלות עם ישראל והיא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע". לעומת זאת, בגירסא שבירושלמי (שביעית פ"ט ה"א) לא מופיע כלל עניין זה. אדרבא, אחר י"ג שנים רצופות, הטבע הוא שמלמד אותם שיכולים הם לצאת לחירות. בירושלמי מסופר שישבו על פתח המערה וראו צייד שנכשל בציד ציפור, ושמעו בת קול אומרת "דימוס" (=חופשי). מזה נרמזו שיכולים הם כבר לצאת לחופשי. בתלמודה של ארץ ישראל, הספוג מקדושת ארץ-ישראל, הטבע אינו עומד בניגוד לקדושתם של התנאים. אדרבה, הם נעזרים בו. זו "הקדושה שבטבע".

אם נשווה בין שתי הגרסאות של התלמודים לסיפור רשב"י לסיפור רשב"י, הרי שניווכח שבסיפור בתלמוד הבבלי רשב"י כל הזמן מגיב. הוא יוצא מן המערה רק בעקבות הודעתו של אליהו, הוא אומר שעליו לעשות תיקון בטבריה רק כתגובה על הנס שנעשה לו, וגם ביחס לתיקון שהוא טיהור שטח שהיה ספק בית קברות כדי שכוהנים יוכלו לעבור בו, הוא עשה זו רק לאחר שתושבי טבריה אמרו לו שזה התיקון הרצוי. לעומת הגרסה של הבבלי, הרי בירושלמי רשב"י כל הזמן יוזם – הוא יוצא בעצמו מן המערה, הוא בעצמו יוזם את תיקון טבריה ללא קשר למה שקרה לו קודם לכן וגם את התיקון הספציפי שבטבריה הוא יוזם בעצמו. תורת ארץ ישראל מציגה את רשב"י כיוזם. כיוון זה יסביר לנו מאמר כביכול תמוה מאוד בירושלמי.

הירושלמי (תענית ד, ה) מביא את דברי רשב"י שהעיד על רבו רבי עקיבא שאמר על בר כוכבא שהוא מלך המשיח. לכאורה הדברים תמוהים. מרד בר כוכבא נכשל, אם כך, כביכול, רבי עקיבא טעה אם כן מדוע רשב"י מדגיש את טעותו של רבו, האם במקרה כזה לא יותר נכון לא לומר דבר. התשובה לדברים היא שרשב"י מנסה ללמדנו שר' עקיבא לא טעה. אמנם מרד בר כוכבא לא הצליח, אולם רבי עקיבא לימד אותנו דבר עקרוני והוא שאין להסכים בשום אופן לשלטון זר, וכאשר אנו מגלים מצביא דגול כדוגמת בר כוכבא מוטלת החובה למסור את הנפש ולצאת למאבק לשחרור העם. רשב"י רצה לומר לנו, שהפעם באמת לא הצלחנו, אבל למדנו מר' עקיבא שאסור להתייאש. ברגע שנמצא את המנהיג המתאים שיניף את נס המרד, אנחנו נצעד איתו. אסור להיכנע לפאסיביות, אנחנו חייבים ליזום מהלכים שיתקנו את העולם ובראש ובראשונה להוריד את השלטון הזר.

ולהבדל נוסף. רשב"י פועל לתקן את טבריה. הבעיה שהפריעה לזרימת החיים בטבריה הייתה שהיה שטח שהיה ספק בית קברות והכוהנים היו חייבים להקיף אותו שכן אסור מדרבנן לכוהנים לעבור בשטח זה. לפי הגרסה שבתלמוד הבבלי הרי שרשב"י סימן את השטח של הקברים עצמם כך שהכוהנים יכלו לקצר את דרכם, אולם לפי גרסת הירושלמי רשב"י לא הסתפק בכך, אלא ממש הוציא את העצמות מתוך הקברים – פינה את השטח. התלמוד הירושלמי מדריך בצורה ברורה, והדבר מהווה כפי הנראה תנאי ליוזמה אותה ראינו שהירושלמי מעודד, שהחיים וצורכיהם מנצחים את המתים. חיים תחת שלטון זר מהווים כניעה למציאות של חולשה, ואנו מצווים להרבות חיים בעולם.