1. קוראינו בני ה-40 ומעלה ודאי שמעו על "יגאל - אין לי", ויודעים לספר מי היה אותו שר אוצר אשר זכה לכינוי הבלתי מחמיא הזה.
שר האוצר בממשלת בגין, יגאל הורוביץ, קיבל מדינה עם כלכלה מפורקת, גירעונות עתק, משק הסתדרותי רקוב ומסובסד מכספי משלם המיסים ואינפלציה דוהרת שתודלקה על ידי שרשרת העלאות שכר בלתי פוסקת.
הורוביץ, שכבר קרוב ל-20 שנה איננו עימנו, היה אישיות מעניינת מאוד. מתנועות הפועלים והבריגדה היהודית עשה את כל הדרך עד לימין המפה הפוליטית, כאשר התנגד בשנת 79' להסכמי "קמפ דיוויד" ונאלץ להתפטר מממשלת בגין. אולם, לא ארכו הימים והורוביץ חזר לממשלה, לתפקיד הקשה ביותר והמאתגר ביותר בתוכה, שר האוצר.
כפי שכבר הזכרנו, הימים היו ימים קשים לכלכלה. הורוביץ, שהאמין בכלכלה מרסנת, נהג להשיב לכל הדרישות מצד הגורמים השונים במשק בצמד המילים "אין לי". בכך ביטא הורוביץ את אמונתו לפיה תקציב מדינה הוא כמו ארנק. כשאדם הולך לשוק עם ארנק הוא יכול להוציא מה שיש. אם יבקשו ממנו יותר כסף התשובה תהיה פשוטה, "אין לי". באחד העימותים עם מתנגדיו אף הוסיף צעקה שנכנסה מאז גם היא ללקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל, "מטורפים רדו מן הגג!".
2. במובנים מסוימים גישתו של הורוביץ היתה קיצונית. ההנחה המקובלת היא שתקציב מדינה איננו ארנק ומידה סבירה של גירעון נדרשת למדינה כדוגמת ישראל על מנת לאפשר צמיחה. את חובותיה של המדינה אמנם צריך לשלם בשלב כלשהו. אולם, אם בעקבות הגירעון המשק צומח הרי שבסופו של דבר, לאחר חלוף השנים, יש בקופה יותר כסף גם בניכוי החזר החובות מאשר זה שהיה בה ללא החובות.
אולם, להנחה שניתן להגדיל את החוב, כלומר את הגירעון, יש גבולות. מידה מינורית של גירעון אולי חיובית אולם מידה גדולה מידי של גירעון מהווה אסון למשק. לעיתים המשק נכנס למיתון והגירעון גדל, בגלל שהצמיחה ירדה מאוד, במקרים כאלו הגירעון איננו אסון, משום שהצמיחה המתחדשת "תסגור" אותו כמעט באופן אוטומטי. אולם, במצב שבו המשק צומח במידה סבירה אך הגירעון תופח, שום דבר לא יסגור את הגירעון אוטומטית.
נדמה שלכל בר דעת ברור שלגירעון יש גבול הגיוני, שהרי אין קצב צמיחה שיכסה חובות עתק והמשמעות היא כניסה למשבר תקציבי גם אם דחוי. הבעיה היא שאם מתמכרים לרמת הוצאות ממשלתיות גבוהה ורמת מיסים נמוכה זה ממש כמו התמכרות לסם. הכמויות של ה"סם", כלומר הגירעון, הדרושות כעל מנת להשקיט את ה"קריז" הולכות וגדלות ובסוף כל העסק יוצא משליטה. אז מגיע השלב שבו המשבר קשה כל כך שאין ברירה לכל הגורמים אלא לבצע "עסקת חבילה", לקצץ באופן שפוגע ברבים מאוד פגיעה אנושה ולהעלות מיסים באופן שפוגע בכל האחרים.
3. מדינת ישראל היום נמצאת במצב שבו הגירעון איננו תואם את קצב הצמיחה. הצמיחה אמנם איננה גבוהה במיוחד אולם רחוקה מאוד מקצב שניתן להגדירו כ"מיתון". צמיחה של 3.5% בשנה היא צמיחה לא רעה למדינה מערבית במיוחד בימים אלו. הגירעון לעומת זאת דומה לגירעון בשיא המיתון של 2009, כאשר קצב הצמיחה אז היה 0 או אפילו שלילי. כעת מבקש שר האוצר להגדיל את הגירעון בעוד 6.5 מיליארד ש"ח ובכך להביא את הגירעון לסכום הגדול ביותר בתולדות המדינה, 50 מיליארד ש"ח.
משמעותו של גירעון כזה היא לקיחת הלוואות עתק על ידי המדינה, את ההלוואות הללו כולנו נחזיר, בהפחתה של שירותים במהלך השנים הבאות. חלק מהמחיר נשלם אנחנו, חלק ישלמו ילדינו. אולם, אם בעולם יחליטו שהגזמנו עם הגירעון אז המחיר יהיה כבד הרבה יותר. דירוג האשראי של ישראל ירד, הריבית שהמדינה משלמת על החובות שלה תעלה, ולכולנו ישאר הרבה פחות ממש בקרוב.
4. אז למה לפיד עושה את כל זה, בגלל המילכוד הנורא אליו נקלע. שר האוצר הפופוליסט שלנו הבטיח לכולם שבתקציב המדינה מסתתרות ערימות של כסף מבוזבז שאיש איננו מדבר עליהם, מיליארדים לחרדים, מיליארדים למתנחלים, מילארדים לפרזיטים, שאת כולם אפשר להפנות לעבר מעמד הביניים. כשהגיע לפיד למשרד הוא גילה שהמיליארדים אינם. קיימים אמנם תקציבים עודפים למגזרים מסוימים אך הכסף הרבה פחות גדול ממה שהיה נדמה לו.
על מנת לצמצם את הגירעון צריך לקצץ למעמד הביניים ולהוסיף מיסים למעמד הביניים. אין כל ברירה אחרת. בטווח הארוך זה יהיה טוב דווקא למעמד הביניים ומי שיסבול הן השכבות החלשות, אולם ללפיד אין את האומץ לספר לבוחריו על זה. על חוסר האומץ של לפיד, על הפחדנות ועל הפופוליזם המדינה תשלם עוד שנים רבות.