שופטת בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, נילי מימון, חייבה אישה לפצות את בעלה לאחר שסירבה לקבל ממנו גט במשך תקופת זמן ארוכה.
השופטת מימון ציינה, כי "ככלל, מעשה של סרבנות ליתן או לקבל גט הוכר בפסיקה כהפרה של חובת הזהירות המושגית, וביחס לבני זוג ספציפיים – במקרים שונים הוכר מעשה זה גם הפרה של חובת זהירות קונקרטית. באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית נקבע, כי ככלל בין בני זוג קיימים יחסים מיוחדים, מערכת של תלות וקירבה, הגינות ואנושיות, היוצרת ביניהם חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קיומו של קשר הנישואין".
במקרה זה גם לאחר שניתן פסק דין לגירושין בבית הדין הרבי, וביתץ הדין קבע כי האישה מחויבת לקבל גט מהבעל, סירבה האישה לקבל את הגט בטענות שונות ומשונות, כספיות ואחרות.
השופטת קבעה, כי "הנתבעת ביקשה להיטיב את מצבה הכלכלי באמצעות הצבת דרישות כספיות שונות, שהיא אינה זכאית על פי דין לקבלן, כתנאי להסכמתה להתגרש, והשתמשה בכך כקלף מיקוח אל מול התובע. כל זאת, עת מדובר בסירוב להתגרש חרף פרידתם הממושכת של בני הזוג, במשך שנים ארוכות, שעה שאין מחלוקת שנישואי בני הזוג הפכו לקליפה ריקה, חסרי כל תוכן ממשי, והסירוב להתגרש הונע אך ורק מתוך שאיפת הנתבעת להיטיב את מצבה הכלכלי".
עם זאת ציינה השופטת, כי "במקרה הנדון, מצאתי כי פגיעתו של התובע כגבר מסורב גט היתה מצומצמת, באופן יחסי, וממוקדת לפגיעה בחירותו האישית. הוא ניהל מספר מערכות יחסים זוגיות יציבים במשך מספר שנים עם כמה בנות זוג. התובע לא אבה לקבל היתר לשאת אישה שנייה, אף שזכות זו הוצעה לו מפורשות מטעם בית הדין הרבני. היבט נוסף, ורב-חשיבות ביותר, הוא שבסופו של יום נמלכה הנתבעת בדעתה, והסכימה לקבל את גיטה, והדיון שלפניי נערך לאחר שבני הזוג כבר התגרשו והפגיעה בתובע – כבר פסקה ותמה".
"מכלול השיקולים הללו מוליכים למסקנה כי בנסיבות העניין סך הפיצוי הראוי והצודק בגין משך תקופת סרבנות הגט כולה, החל מיום 21.2.2005 (מועד בו הסתיים המשא ומתן בין הצדדים ומועד מתן פסק הדין המחייב את הנתבעת לקבל גיטה ללא דיחוי נוסף) וכלה ביום 3.6.2010 (יום הגירושין), כמפורט לעיל, יעמוד על סך כולל של 53,000 ₪, שהינם סך של כ- 10,000 ₪ לכל שנת סרבנות גט מצד הנתבעת", ציינה השופטת.
בנוסף תשלם האישה לבעלה לשעבר סכום נוסף על השימוש בדירת המגורים המשותפת, סכום שיגזר מהמועד בו תפנה האישה את הדירה בפועל.