אילוסטרציה
אילוסטרציהפלאש 90

1. במסכת אבות קבע בן זומא "איזהו עשיר - השמח בחלקו", והזכיר לכולנו כי מושגי העושר והעוני הם מושגים חמקמקים מאוד, מורכבים ובלתי ניתנים למדידה כמותית פשוטה.

עוני הוא מושג שמורכב מנתונים מטריאליים-חומריים כמו נכסים, שכר חודשי, קיומה או אי קיומה של קורת גג וכדו'. עוני מורכב גם מנתונים שאינם חומריים כמו תחושת מצוקה, מילכוד, חוסר יכולת להגשים משאלות בסיסיות של יומיום וכדומה.

אין דרך פשוטה וטובה למדוד עוני. אולי עדיף לומר שאין בכלל דרך טובה למדוד עוני. כל מדידה של עוני תהיה מדידה הלוקה בחסר, מפספסת בקצוות ולעיתים אף יותר מכך, אולם למרות זאת אין ברירה אלא למדוד עוני.

2. למה בעצם למדוד עוני אם התשובה תהיה תמיד לא מדויקת? פשוט מפני שזהו כלי מדיניות חשוב שנועד להסביר למקבלי ההחלטות איזה חלק באוכלוסיה נדחק לשוליים מבחינה כלכלית. לאיזה חלק באוכלוסיה הפך הקיום למלחמת הישרדות שאיננה מאפשרת לו לעסוק כמעט בשום דבר אחר מלבד הישרדות.

אין כל צל של ספק שהמדידה איננה מדוייקת, ישנם כאלו שהם מתחת לקו העוני ואינם עונים על ההגדרה ולהיפך, אולם קו העוני בהחלט נותן מושג לא רע על גודל האוכלוסיה המדוברת, גם אם הוא איננו מסוגל "לצבוע" במדוייק את הפרטים המשתייכים אליה.

3. הטענה המשמעותית ביותר שטוענים מתנגדי שיטת מדידת קו העוני בישראל נגד השיטה היא היותה שיטה "יחסית". כלומר, קו העוני מסומן במחצית ההכנסה החציונית המתוקנת לנפש. המשפט האחרון בודאי נשמע לרבים כמו סינית, אולם מדובר בשורה של מניפולציות סטטיסטיות שנועדו לסמן קו דמיוני שכל מי שנמצא מתחתיו מוגדר עני, מדובר כאמור בקו "יחסי" משום שהוא מתייחס לנתון סטטיסטי שנקרא "חציון" וככל שהשכר החציוני עולה קו העוני עולה איתו. מנגד, אם השכר החציוני ירד יתכן בהחלט שכמות העניים תרד אף היא.

לטענת המתנגדים, קו העוני מודד לכל היותר את מידת אי השוויון החברתי כלפי מטה (למרות שהוא מנותק לחלוטין מהפערים כלפי מעלה, וזינוק השכר של העשירון העליון בכלל והמאיונים העליונים בפרט כלל לא משפיע על גובהו), אולם איננו מודד עוני, וזאת כאמור מכיוון שהוא יחסי. אולם, כל מי שעיניו בראשו מבין שעוני הוא מושג יחסי.

4. כמו שכבר אמרנו, עוני מורכב גם מתחושות וגם מנתונים יבשים. קו העוני האוניברסלי של האו"ם עומד על הכנסה יומית לנפש של שני דולרים. בתרגום למונחים שקליים וחודשיים מדובר בהכנסה של כ-219 ש"ח לנפש.

על פי הגדרה זו, משפחה ישראלית בת 4 נפשות, שמכניסה 880 ש"ח בחודש, איננה ענייה. אולם, כל מי שעיניו בראשו יודע שבישראל משפחה שכזו לא יכולה אפילו לגור במקום שאיננו רחובה של עיר. המקום היחיד שבו ניתן למצוא קורת גג במחיר כזה הוא בקראוון בהתנחלות מבודדת. מה תאכל משפחה כזו? לאנשי האו"ם פתרונים. אז מדוע קו העוני של האו"ם מוצב במקום כזה? משום שבמדינות הנחשלות באמת, שם מפעיל האו"ם תכניות למיגור העוני, הכנסה של שני דולר ליום מספיקה לחיים נסבלים בצמצום. גם באו"ם מבינים שבישראל אי אפשר לחיות מהכנסה כזו, אך מנגד סוברים ובצדק שישראל מסוגלת לדאוג לענייה בעצמה.

5. ברור אם כן שקו העוני בישראל ובזימבבואה איננו יכול לעמוד על אותו מספר. כיצד אם כן ניתן לקבוע מיהו עני? דרך אחת היא על ידי קביעת "סל צריכה בסיסי" התואם למדינה שאותה אנו בודקים, וניסיון לבדוק איזה אחוז מבין האזרחים אינם מסוגלים לרכוש אותו. אולם, מדידה שכזו מעלה שאלות מורכבות. האם "קו אינטרנט" ביתי הוא מוצר בסיסי? טלפון סלולארי? מעדני חלב? מדובר בשאלות שהתשובה עליהן כלל איננה פשוטה.

בנוסף, נסיונות לבצע מדידה כזו בישראל העלו נתונים מפתיעים, כמות העניים היתה גדולה יותר מזו שנמדדה במדידת עוני יחסי. אחד ההסברים לכך הוא שמי שבנה את סל הצריכה היו אנשים מבוססים יחסית ולא עניים. שיטה נוספת שאותה אימצו בבנק ישראל היתה לקחת קו עוני היסטורי ולהצמיד אותו למדד. שיטה זו הניבה קו עוני נמוך במקצת מקו העוני הנוכחי, אך לא נמוך בהרבה.

6. בסופו של דבר, עד היום לא נמצאה שיטת מדידה ראויה לקו העוני שאיננה השיטה היחסית. אין כל ספק שלשיטה היחסית פגמים רבים אולם הניסיון לטעון כאילו בעקבות הפגמים מדובר בשיטה שאיננה אמיתית כשל לאורך השנים.