1. המילים הבאות יכתבו בכאב עצום, על כבודה של תורה שנרמס, על ציבור שנדמה שאיבד כיוון, ועל הצורך לתקוף כעיתונאי את מי שבעיני הם אות ומופת לעיתונות ראויה ומשובחת.
אין בדברים הללו רצון לתקוף, יש רק חוסר יכולת לשתוק מול המתקפה המתוזמרת על קבוצת הרבנים המובילים בשנים האחרונות את הציבור הדתי לאומי.
2. במידה רבה אנחנו דור יתום. הציבור הדתי-לאומי אמנם מעולם לא הכתיר גדולי תורה כמנהיגיו, אך למרות זאת לאורך השנים היו תמיד רבנים שהיו מקובלים על הציבור הדתי לאומי כמי שדעתם נשמעת ונחשבת, גם אם לא תמיד מתקבלת. כיום נדמה שאבדה האוטוריטה. לכל ישיבה יש את ראש הישיבה העומד בראשה, לכל אחד יש את מורו ורבו, אך מרכז רבני ברור איננו בנמצא.
3. למרות זאת, נדמה שברור לכל כי קיימת עדיין בציבור הדתי לאומי שכבה של הנהגה רבנית בכירה, ראשי הישיבות הותיקות ובכירי רבני הערים, שהם בהחלט בגדר "זקני העדה". קשה לסמן אחד אחד את הרבנים הללו, אך נדמה שכל אחד יודע במי מדובר.
רבנים אלו הם אותם רבנים שחברי הכנסת משחרים לפתחם ערב ההתמודדות, הם אותם רבנים שחלק ניכר מהציבור הדתי לאומי מאזין לדבריהם, והם אלו שהציבור מתפאר בגדולתם בתורה כאשר הוא נתקל בגידופים מהכיוון החרדי על היעדרו של עולם תורה ציוני דתי.
4. למרות זאת, הציבור הדתי לאומי מעולם לא ברר לעצמו עד הסוף היכן הוא רוצה לראות את רבניו. טווח הדעות בעניין הזה נע החל מאלו שרוצים לראות את הרבנים במין "מועצת גדולי התורה" שכזו, מנחים את ההנהגה הפוליטית על כל צעד ושעל, ועד אלו שרואים ברב גורם התייעצות בלתי מחייב במה שנוגע לקיום הלכות כשרות ושבת. בין שני הקצוות הללו מצוי רוב רובו של הציבור, אשר למעשה עד היום לא גיבש לעצמו דעה ברורה.
5. כעת באים קבוצה של עיתונאים (כמה מהם העיתונאים הנערצים עלי, אות ומופת מבחינה מקצועית) ומספרים לציבור הדתי לאומי בדיוק מה הוא חושב. אותם עיתונאים מספרים לנו שאנחנו כועסים על הרבנים שמתערבים בעניינים לא להם (שהרי מה הקשר בין הרבנות הראשית ובין רבנים? איך הם בכלל קשורים לעניין?) ומספרים לנו גם למה אנחנו כועסים עליהם. לא נתקררה דעתם של חלק מהעיתונאים, עד שהם מאשימים את חלק מחברי הכנסת שמעולם לא הסתירו מי הם רבותיהם בגניבת דעת, לא פחות.
6. מה בעצם אומרים לנו אותם עיתונאים? מקומם של הרבנים הוא בבתי הכנסת ובישיבות, שלא יתערבו לנו בחיים. הם כמובן לא אומרים זאת במילים הללו מכיוון שזו באמת איננה דרכם, אולם בסופו של דבר זה הכיוון שאליו הם חותרים. זה כיוון לגיטימי בתנאי שהוא מוצהר, אולם זו איננה דרכו של חלק ניכר מהציבור הדתי לאומי. מי שבחר בפריימריס ביוני שטבון ידע בדיוק איפה הוא למד ומי שבחר במוטי יוגב ידע בדיוק איזו מהפכה הוא הוביל בבני עקיבא. הציבור הכיר את חברי הכנסת וככאלה הוא בחר בהם, על הטוב והפחות. חלק ניכר מהציבור איננו מעוניין ברבנים שנשארים ספונים בבתי הכנסת, הוא רוצה אותם מנהיגים, אל תספרו לו שטויות על מה שהוא חושב.