לפני שנים פנתה אלי למרפאה אישה יקרה שהתקרבה לגיל חמישים. היא סיפרה שכמה שנים קודם לכן היא שיכלה את אחד מבניה ששירת כחייל בצבא קודשנו, ובפיה הייתה בקשה אחת ויחידה: שאעזור לה להיכנס להיריון פעם נוספת בכל דרך שהיא, משום שרק זה מה שישלים לה את החסר ויחזיר את האור לביתה.
בתחילה נרתעתי מהרעיון והוא הצטייר לי כהזוי, אך לאט לאט נכנסתי לעולמה הפנימי והבנתי ללבה. 'תפרתי' לה תוכנית טיפולית לפריון בגיל זה, אך שלחתי אותה לשוחח עליה לפני כן עם אחד מרבני פוע"ה, כדי שההכרעה התורנית תהיה שלו, והגיהינום - ואולי גן העדן - ייפול בחלקו.
בשנות הארבעים המוקדמות של אישה עוד קיים סיכוי כלשהו, לפעמים בעזרה הורמונלית מסוימת, להרות וללדת בדרך הטבע, וגם זה לא תמיד. אולם בשנות הארבעים המאוחרות, שזהו בדרך כלל הגיל שבו נשים שולחות את בניהן לצבא, הפריון הטבעי נמצא בדעיכה כמעט טוטלית, והסיכוי להריון ספונטני ולידת יילוד חי בעקבותיו שואף ממש לאפס. האלטרנטיבה היחידה שנשארת היא בדרך כלל רק תרומת ביצית, שמחייבת התייחסות מעמיקה לרבדים השונים הקיימים בה: הגופני, הרגשי, הרפואי, ההלכתי, הרוחני, החברתי, המשפחתי ועוד.
התהליך הוא מורכב, אך מעבר לכך ישנה שאלה מרכזית שמאפילה על הכול, והיא שאלת הגדרת האמהוּת: האם ההלכה מגדירה את תורמת הביצית כאם הביולוגית או שמא האישה ההרה והיולדת, היא האישה השכולה בסיפורנו, תוגדר כאם? לפי הדעות שבעלת הביצית היא האם, יוצא למעשה שהאישה ההרה בעקבות תרומה היא למעשה מעין 'אינקובטור חי' לעובר שבבטנה, שעתיד להיוולד מזרעו של בעלה ומאם אחרת! לייחוס של הילד קיימת משמעות רבה לגבי החשש לנישואי קרובים, ביחס לדיני ייחוד, לדיני ירושה, לדיני גיור ועוד. אולם מאידך, השמחה העילאית שיביא הילד לבית, היש לה תחליף?
ונחזור אל האם השכולה: אין ספק שהיא צודקת, לידה חדשה במשפחה עשויה לגרום לכולם להתחיל לחייך, ולפתוח דף חדש. אבל מה עם כל השיקולים נגד? האם זו טובת הילד להיוולד להורים מבוגרים, שבשנות ההתבגרות שלו כבר יהיו אחרי גיל הפנסיה, מפני שאמו רצתה ללדת אותו בגיל שבו נולדים בדרך כלל רק נכדים? האם ההיתרים לשעת הדחק שניתנו לחלק מטיפולי ההפריה מתאימים גם למקרה זה, שבו אין מדובר על סיוע בלידת ילד ראשון או שני לזוג שהיה עד עתה ערירי? הדעות בקרב הרבנים מצד אחד, ובקרב עובדי החינוך והרווחה מצד שני, נעות מקצה לקצה, אבל לבסוף השאלה מגיעה אל הרופא המומחה בפריון, והוא זה שאמור 'לעשות את העבודה'. ולא תמיד זה קל.
הדילמות הללו פוגשות אותנו הרופאים יום יום, שעה שעה, ונדרשת רגישות אין קץ כלפי המשפחות השואלות - אך גם כלפי גדרי ההלכה. רק כך נוכל להתקדם ולקדם את הדברים באופן נכון וראוי.
ושנזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה.
בתחילה נרתעתי מהרעיון והוא הצטייר לי כהזוי, אך לאט לאט נכנסתי לעולמה הפנימי והבנתי ללבה. 'תפרתי' לה תוכנית טיפולית לפריון בגיל זה, אך שלחתי אותה לשוחח עליה לפני כן עם אחד מרבני פוע"ה, כדי שההכרעה התורנית תהיה שלו, והגיהינום - ואולי גן העדן - ייפול בחלקו.
בשנות הארבעים המוקדמות של אישה עוד קיים סיכוי כלשהו, לפעמים בעזרה הורמונלית מסוימת, להרות וללדת בדרך הטבע, וגם זה לא תמיד. אולם בשנות הארבעים המאוחרות, שזהו בדרך כלל הגיל שבו נשים שולחות את בניהן לצבא, הפריון הטבעי נמצא בדעיכה כמעט טוטלית, והסיכוי להריון ספונטני ולידת יילוד חי בעקבותיו שואף ממש לאפס. האלטרנטיבה היחידה שנשארת היא בדרך כלל רק תרומת ביצית, שמחייבת התייחסות מעמיקה לרבדים השונים הקיימים בה: הגופני, הרגשי, הרפואי, ההלכתי, הרוחני, החברתי, המשפחתי ועוד.
התהליך הוא מורכב, אך מעבר לכך ישנה שאלה מרכזית שמאפילה על הכול, והיא שאלת הגדרת האמהוּת: האם ההלכה מגדירה את תורמת הביצית כאם הביולוגית או שמא האישה ההרה והיולדת, היא האישה השכולה בסיפורנו, תוגדר כאם? לפי הדעות שבעלת הביצית היא האם, יוצא למעשה שהאישה ההרה בעקבות תרומה היא למעשה מעין 'אינקובטור חי' לעובר שבבטנה, שעתיד להיוולד מזרעו של בעלה ומאם אחרת! לייחוס של הילד קיימת משמעות רבה לגבי החשש לנישואי קרובים, ביחס לדיני ייחוד, לדיני ירושה, לדיני גיור ועוד. אולם מאידך, השמחה העילאית שיביא הילד לבית, היש לה תחליף?
ונחזור אל האם השכולה: אין ספק שהיא צודקת, לידה חדשה במשפחה עשויה לגרום לכולם להתחיל לחייך, ולפתוח דף חדש. אבל מה עם כל השיקולים נגד? האם זו טובת הילד להיוולד להורים מבוגרים, שבשנות ההתבגרות שלו כבר יהיו אחרי גיל הפנסיה, מפני שאמו רצתה ללדת אותו בגיל שבו נולדים בדרך כלל רק נכדים? האם ההיתרים לשעת הדחק שניתנו לחלק מטיפולי ההפריה מתאימים גם למקרה זה, שבו אין מדובר על סיוע בלידת ילד ראשון או שני לזוג שהיה עד עתה ערירי? הדעות בקרב הרבנים מצד אחד, ובקרב עובדי החינוך והרווחה מצד שני, נעות מקצה לקצה, אבל לבסוף השאלה מגיעה אל הרופא המומחה בפריון, והוא זה שאמור 'לעשות את העבודה'. ולא תמיד זה קל.
הדילמות הללו פוגשות אותנו הרופאים יום יום, שעה שעה, ונדרשת רגישות אין קץ כלפי המשפחות השואלות - אך גם כלפי גדרי ההלכה. רק כך נוכל להתקדם ולקדם את הדברים באופן נכון וראוי.
ושנזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה.
לדפדוף בגליון פנימה לדוגמא לחצו כאן-