מתוך הערפל של צווי איסור הפרסום השונים על פרשת בר-נוער, אולי הבחנתם במוטיב חוזר.
יש מי שנלחמים בכל כוחם על כך שיהיו אשר יהיו תוצאות החקירה, הרצח בבר-נוער יוגדר כפשע שנאה. זו הסיסמה החוזרת בפיו של כמעט כל פעיל בקהילת הגאים שעולה לשידור. את עורך 'מעריב' למשל הצליחו לגייס לעניין עם שני מאמרי דעה - אחד של כתב בעיתון ושני של אדם המשתייך לקהילה.
אחד בעד להגדיר את האירוע כפשע שנאה, והשני גם כן. שניהם קיבלו הפניה מהעמוד הראשי של גיליון סוף השבוע האחרון.
זו לא סתם סמנטיקה שלוחצת את אנשי הלהט"ב לדחוק במערכת להגדיר בכל מחיר את הרצח כפשע שנאה. התפוצצות הפרשה בשבוע שעבר הביאה להקפאת הצעת חוק שעליה הם הצליחו להחתים ח"כים רבים, אפילו כמה מהבית היהודי. על פי הצעת החוק, גם ללא פענוח הפרשה תניח המדינה כי מדובר באירוע של פשע שנאה בעל חשיבות ציבורית, ותפצה באופן נדיב את מי שנפגעו בו.
הצעת החוק שהוקפאה הייתה אמורה לסייע כספית לכמה צעירים, אבל בעיקר לחלץ את אגודת הלהט"ב, זו שהפעילה את הבר-נוער, מקטסטרופה משפטית. לכל הפחות שתי תביעות ענק, אחת מהן על 15 מיליון שקלים, מתנהלות נגד האגודה. פיצוי ממלכתי היה יכול להוריד לפחות חלק מהנטל מעל כתפיה.
שניים מהנערים שנפצעו בירי תבעו את האגודה בדרישה שהיא תישא בעלות הנזקים שנגרמו להם. טענה מרכזית בתיק נחשפה לציבור כאשר אחד הנערים ביקש מבית המשפט המחוזי בחיפה (ומאוחר יותר מבית המשפט העליון) לחשוף בפניו את תיקי החקירה של ישי שליסל ומיכאל נקי, שהורשעו בניסיון לפגוע במצעדי גאווה, ושל יעקב טייטל, שנחשד בזמנו בין השאר גם ברצח בבר-נוער. מהדרישה הזו למדנו כי חלק מהתביעה עוסקת בסידורי האבטחה הלקויים שהיו במקום לאור האיומים האפשריים, אך למדנו גם כי חלקים אחרים בתביעה עוסקים בהיבטים אחרים שסיכנו את הנערים בבר-נוער.
נזכיר כי המוסד עודד קטינים להתחבר לקהילה הגאה מבלי שיקבל לכך אישור מהוריהם ומבלי שאפילו יידע אותם. הטענה היא בין השאר כי במסגרת הפעילות במקום אפשרו המפעילים את כניסתם של אנשי קהילה בוגרים, דבר שהוביל לקשרים מיניים ביניהם ובין נערים מבולבלים באשר לזהותם המינית.
פענוח הפרשה החמיר את מצבה של אגודת הלהט"ב לא רק בשל הקפאת החוק בכנסת. על פי החשד, מי שהפעיל את המקום מטעמה קיים קשרים אסורים עם קטין שעל פי החשד יזם את הרצח בעקבות זאת.
כבר ביום שני השבוע דיווחה כתבת הפלילים הדס שטייף כי חקירת המשטרה בעניין נמשכת, והחשד הוא כי האיש פגע בנערים נוספים. גם אם יתגלה שלא כך הדבר, הרי שלאור התביעות האזרחיות המתנהלות כעת, משטרת ישראל אינה פטורה מלהרחיב את החקירה ולבדוק האם בבר-נוער התנהל שוק בשר אכזרי.
המוסלמיות נותרו מקופחות
לא נראה שיש מה שיעצור את הצעת החוק של שולי מועלם (הבית היהודי) ועליזה לביא (יש עתיד) לשינוי הרכב הוועדה לבחירת דיינים. כיום מורכבת הוועדה מעשרה חברים: שני הרבנים הראשיים לישראל, שני דיינים של בית הדין הרבני הגדול, שר המשפטים ושר נוסף, שני חברי כנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין. מאחר שארבעה מחברי הוועדה הם בהכרח גברים (שני הרבנים הראשיים ושני הדיינים), ביקשו מועלם ולביא כי ארבע מחברי הוועדה תהיינה בהכרח נשים (חברת כנסת אחת, שרה אחת, נציגה אחת של הלשכה ועוד טוענת בית דין שתהיה החברה ה11 בוועדה).
ועדת החוקה אישרה את הצעת החוק לקריאה שלישית, אך משום מה סירבה להחיל את אותה סימטריה על הוועדה לבחירת קאדים. זו מורכבת מוועדה של תשעה, ובה שני קאדים שהם בהכרח גברים.
לא חייבים לשלם
לא רק בפתח תקווה - גם בשפרעם כורעים הורי התלמידים הדתיים תחת נטל שכר הלימוד. בית הספר האפיסקופי של הכנסייה היוונית בעיר הוא מוסד חינוכי פרטי למחצה, מוכר שאינו רשמי, ממש כמו הרבה ישיבות תיכוניות ואולפנות. גם שם גובים מההורים תשלומים שנתיים גבוהים מאלו הנהוגים בחינוך הממלכתי. לא גבוהים כמו שגובים מכם, אבל גם שלושת אלפים שקלים בשנה הם תשלום לא מבוטל. זוג הורים משפרעם חש שהוא גם לא חוקי, וסירב לשלם את שכר הלימוד במשך שנים אחדות.
התוצאה הייתה תביעה כספית של בית הספר נגד ההורים על סך של למעלה מ12 אלף שקלים.
השופט רמזי חדיד מבית משפט השלום בחיפה חקר ודרש היטב. מסקנתו היא כי חוק חינוך חובה חל רק במוסדות הרשמיים, ולכן הורים ששולחים את ילדיהם לחינוך מוכר שאינו רשמי צריכים לקחת בחשבון כי אפשר לחייב אותם בתשלומים נוספים.
אך השופט הוסיף כי אין בדברים אלו כדי להביא למסקנה שבתי הספר המוכרים "זכאים לגבות שכר לימוד בסכומים ובתנאים ככל העולה על רוחם". השופט הסתמך על סעיף 28 לחוק הפיקוח על בתי הספר, שקובע כי "המנהל הכללי של משרד החינוך יאשר מפעם לפעם, בהתחשב בסוג בית הספר ואופיו, את שכר הלימוד של בית הספר וסדרי גבייתו".
השופט חדיד קבע אפוא כי מוסד מוכר שאינו רשמי לא יכול לחייב הורים לשלם שכר לימוד אלא אם כן הציג בפניהם אישור בכתב של מנכ"ל משרד החינוך, הקובע את הסכום שרשאי בית הספר לגבות באותה שנה. עד שיוצג בפניהם אותו מסמך, ההורים אינם חייבים לשלם את שכר הלימוד. בית הספר בשפרעם לא היה מסוגל להציג אישור גבייה ממנכ"ל המשרד, ולכן פטר השופט את ההורים מהתשלום והטיל על בית הספר הוצאות משפט.
תרבות של תביעות סרק
אולי זהו ההיצע מנופח של כשישים וחמישה אלף עורכי דין בישראל אשר מבקש להגדיל את הביקוש. אולי זה החוק הדרקוני והמפתה הקובע פיצויים של למעלה מעשרים אלף שקלים לכל הפרת זכויות, בלא צורך בהוכחת נזק. מכל מקום, החוקים שביקשו להגן על היצירה בישראל הולכים ומתבררים כמאיימים לחנוק אותה.
יצירה ישראלית בשלה מתייחסת בהכרח ליצירות ישראליות אחרות. התסריטאי בונה קומפוזיציה שהופיעה בתמונה, הצייר מקפיא סצנה מסיפור והסופר שם בפי דמות שורה משיר. המציאות היא שהיום בישראל יוצרים מכל תחום, גם אלו שמקפידים לאתר יוצרים אחרים, למלא טפסים ואם צריך לשלם להם בעבור הזכויות, מניחים שבאיזה שהוא שלב תצוץ לה תביעה אימתנית. התוצאה היא שיוצרים לא לוקחים סיכונים מיותרים. אם תהיתם מדוע למשל הפסיקו לשבץ בקלטות ילדים שירים קלאסיים ומדוע ילדיכם אינם גדלים על אותם פזמונים שאתם הכרתם, התשובה אינה רק ברצון לחדש, גם לא בהתחמקות מתשלום בעבור זכויות יוצרים.
הבעיה נעוצה בחוסר הביטחון המשפטי שקיים בתחום. הדבר הבטוח היום הוא להפיק את כל החומרים מחדש ולשמור על ניתוק מכל יצירה קודמת. וככה לא בונים תרבות.
כבר הבאנו בעבר דוגמאות הממחישות כיצד תחום זכויות היוצרים יצא מדעתו. ובכל זאת, התביעה שהוגשה בבית המשפט המחוזי בתל אביב מביאה את התופעה לשיאים חדשים, וגם מדגימה היטב את התום שהתנדף לו מתחום התרבות הישראלית מרגע שעורכי הדין החלו לפלוש אליו בהמוניהם.
יואל אלעזר שתיל היה מוותיקי המחנכים הדתיים בארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט מגרמניה ולאחר חמש שנים, כמה ארצות, כמה ניסים וכמה אנשים טובים הגיע לארץ. בראשית שנות המדינה הוא הפך למורה, ועם השנים הלך והתמחה בהוראת האמנות. הוא פרש מהמערכת אחרי שנים רבות כמנהל בית ספר, ונפטר בשיבה טובה לפני יותר משבע עשרה שנים. שתיל היה איש חינוך מסור. הוא ניצח על מקהלת בית הספר והפעיל חוגים לדרמה עוד לפני שהעניין הפך לאופנה. במסגרת זו הוא חיבר והלחין כמה פזמונים קצרים לצרכיו הפדגוגיים.
לפני שישים ושלוש שנים הוא הלחין שיר בשם 'שנה טובה'. לא השיר עם הדוד הגיבור אשר על המשמרת המוכר לכם מגן הילדים - שאותו כתב לוין קיפניס והלחין נחום נרדי - אלא שיר אחר, מוכר הרבה פחות. לפני חמישים ושלוש שנים השיר פורסם בשירון שהוציאה אקו"ם (איגוד הקומפוזיטורים והמשוררים).
לפני שלושים שנה, כאשר שתיל היה כבר פנסיונר של משרד החינוך, הפיקה הטלוויזיה החינוכית סדרת פרקים על חגי תשרי במסגרת תכנית הילדים הפופולרית 'פרפר נחמד'. באחת התכניות, שאורכה כעשרים וחמש דקות, שובץ למשך 17 שניות שירו של שתיל. "זה היה משהו מרגש עבורו שמישהו הכיר את עבודתו החינוכית ומפרסם את השיר שלו והופך אותו לנחלת כלל הילדים בארץ", העידה בתו בבית המשפט. שירו של שתיל זכה לחיים גם לאחר שהתכנית הפסיקה להיות משודרת, שכן חברת המדיה אן.אם.סי ממשיכה מאז לשווק את קלטת חגי תשרי של 'פרפר נחמד' - אוסף של ארבע תכניות שכאמור באחת מהן מופיע שירו של שתיל לשניות אחדות.
לפני שנתיים וחצי, כמעט חמש עשרה שנים לאחר ששתיל הלך לעולמו, הגישו יורשיו תביעה נגד הטלוויזיה החינוכית ונגד חברת המדיה. הם טענו כי השתיים הפרו את זכויות היוצרים של אביהם ולא שילמו לו תגמולים. בדיון משפטי ארוך ניסה השופט יהודה פרגו לברר האם שתיל כתב רק את הלחן לשיר או גם את מילותיו, והאם שתיל היה בעל הזכויות על השיר או שמא הייתה זו אקו"ם, אשר לה שולמו תמלוגים בעבור השירים שבקלטת.
פסק הדין שהתקבל השבוע נפרס על פני שלושים וארבעה עמודים ובסופו לא זכו יורשיו של שתיל בדבר. מילות שיר המריבה מובאות כאן במלואן, והן חלק בלתי נפרד ממה שאנחנו מנסים לומר: טוּ-טוּ-טוּ, טוּ-טוּ / הַשּׁוֹפָר קָרָא / טוּ-טוּ, טוּ-טוּ / לַשָּׁנָה טוֹבָה / טוּ-טוּ, טוּ-טוּ, טוּ-טוּ / טוּ טוּ טוּ טוּ טוּ טוּ טוּ / טוּ-טוּ.