צבא מקצועי ומחיר החובבנות

בלוגר הבית של המדור הכלכלי מזכיר לנו כמה מהסיבות הטובות לחשוב פעם נוספת על צבא מקצועי, בעקבות הקמת השדולה בכנסת.

אמיר וייטמן , ט"ז בתמוז תשע"ג

אימון אימונים צה"ל טנק
אימון אימונים צה"ל טנק
צילום: פלאש 90

לפני כשבוע וחצי הוקמה השדולה למען צבא מקצועי-התנדבותי. כנס הקמת השדולה היה אירוע מעניין, חשוב ובהיבטים רבים אף מרתק.

כתבתי בשבוע שעבר על כך שהחששות הבטחוניים לקראת כינונו כל צבא מקצועי מופרזים אך ברצוני עכשיו להתייחס להיבטים הנוספים שנגעו בהם במהלך הכנס.

קודם כל נקדים ונאמר שהיתה לנו הפתעה טובה בעצם ההצטרפות לכנס של ח"כ דוד צור ("התנועה") שאמנם אמר שהוא עדיין אינו מגובש בדעתו אך בהחלט נטה לתמוך. למי שלא יודע, דוד צור היה מפקד הימ"מ, מפקד משמר הגבול ובנוסף גם מילא תפקידים חשובים ובכירים נוספים במשטרה ובמערכת הביטחון כך שלתמיכתו יש בהחלט משקל סגולי משמעותי.

ח"כ רות קלדרון (יש עתיד) גם כן הביעה תמיכה, כך שישנם היום ח"כים שתומכים ברעיון הצבא המקצועי שבאים מכמעט כל המפלגות המשמעותיות בכנסת.

דווקא הנושא הראשון שעלה אצל כמעט כל הדוברים היה עניין זכויות האדם. מוסכם על ידי כולם שגיוס בכפייה מהווה פגיעה בחירויות הפרט אך כמובן שאין להסיק מכאן שיש לפסול אותו מכל וכל. כל עוד העניין מידתי, כלומר כל עוד קיום גיוס החובה הינו צורך קיומי, יש בהחלט הצדקה לקיומו. בפקודת הקמת הצבא, החתומה על ידי דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו, נכתב ש"גיוס חובה יונהג בעת חרום בלבד", מה שאומר שזאת היתה גם הכרתו שלו, ושל הצבא בנושא הזה.

אין ספק שמצב כזה היה קיים בתש"ח ואולי אף בשנים הראשונות של המדינה אך לא פחות מזה אין כל ספק שמצב כזה חדל להתקיים מזה כבר שנים רבות. שדה הקרב המודרני הינו טכנולוגי בהרבה ממה שהיה ואין היום למעשה מולנו צבא סדיר המסוגל להעמיד חיילים רבים כנגד צה"ל. מזה כבר כמעט 40 שנה, צה"ל מתמודד מול טרור וגרילה מחד וטילים מאידך ואין צורך בצבא סדיר ענק כדי להתמודד ביעילות מול איומים אלה, כך שהפגיעה בחרויות הפרט הכרוכה באופן מהותי בגיוס חובה אינה מוצדקת ומידתית יותר.

מצדדי גיוס החובה מציינים גם את עניין "כור ההיתוך" כגורם בעל חשיבות לקיום גיוס הכפייה אך הדוברים ציינו בצדק שמצד אחד מדובר במושג בעל משקל אידאולוגי חמור, שלא להגיד אפל (מדובר לא פחות ולא יותר מאשר בייבוא אידאולוגי מאיטליה הפשיסטית), שמטרתו לכפות סוג מסויים מאוד של "ישראליות" על המתגייסים, דרך קנה הרובה. למותר לציין שרבים בתוך החברה הישראלית לא רואים בעין יפה כפייה מן הסוג הזה, ובצדק רב, כולל ובעיקר בקרב הציבור החרדי ואפילו הדתי. ועוד לא ציינו שישראל היא המדינה היחידה בעולם, למעט צפון קוריאה, שמקיימת גיוס חובה לנשים!

ח"כ פייגלין הוסיף בצדק שניסיון החדרת אתוס הביטחון כגורם מלכד של החברה הישראלית במקום התעסקות עם שאלות מהותיות יותר של זהות פועל בסופו של דבר נגדנו ומאפשר בריחה מאחריות לאומית בתחומים רבים אחרים. כהמחשה אנקדוטלית לנושא הזה, אגיד שאשתי, שגדלה בלונדון, מספרת ששנה אחת, בליל תשעה באב, היתה קבוצה של ישראלים שהרעישו ברובע היהודי של לונדון והתנהגו בצורה לא נאותה. כאשר התבקשו לחדול ממעשיהם ולכבד את הלילה הזה, הם ענו ש"הם היו בצבא", ולכן מותר להם מן הסתם גם לחלל את קודשי ישראל ולא להתחשב ברגשות האנשים סביבם. כנראה שחוסר דרך ארץ מינימלית נלמדת גם בצבא.

הדוברים דיברו גם על המחיר הכלכלי הכבד שהחברה הישראלית משלמת על גיוס החובה. קודם כל בעצם זה שהצבא מגייס הרבה יותר מידי חיילים (ובנקודה הזאת אין מחלוקת בכלל בין כולם), היא מבזבזת סכומי עתק מתקציב הביטחון שהיו יכולים להיות מופנים לצרכים טובים יותר, כמו תגמול ראוי של החיילים המקצועים, או לחילופין מערכות נשק וקיצוץ בתקציב לטובת שימושים אחרים, טובים ויעילים יותר. בנוסף, החזקת כח אדם מיותר גורם לצבא להתנפח ולנכס לעצמו תחומים לא לו, מה שבא על חשבון המגזר הפרטי. יש לזה דוגמאות רבות אך מספיק לחשוב למשל על גלי צה"ל, כדוגמה, בתור גוף שמלבד שמאלניותו, מקיים בנוסף תחרות לא הוגנת מול תחנות הרדיו הפרטיות, מה שפוגע במקומות עבודה רבים, והדוגמה הזאת ניתנת לשחזור בתחומים רבים אחרים.

בעיה נוספת שח"כ דוד צור עמד עליה הינה עלות החובבנות. הדוגמה הבולטת לכך היא בזה שהכשרות של חיילים עולות המון כסף והצבא לא מצליח להפיק מכל ההכשרות האלו את התועלת המתבקשת. לעומת מצב של צבא מקצועי בו חיילים משרתים במשך שנים רבות, מה שמאפשר לצבא מצד אחד להשקיע הרבה בחיילים אך מצד שני ליהנות ממומחיותם במשך שנים רבות, במצב הנוכחי הצבא משקיע המון כסף ותשומות בחיילים שמפסיקים לשרת כעבור זמן מועט יחסית. אין שום גוף במשק עם יחס יעילות בין הכשרות לעבודה כל כך נמוך, מה שמהווה כמובן פגיעה חמורה בבטחון ישראל, נוסף על המחיר הכלכלי הכבד.

אך העלות העיקרית בצבא גיוס הכפייה הינה החלק שדווקא לא רואים אותה, כלומר השימוש האלטרנטיבי של זמן החיילים, שמבוזבז לריק בצבא. המון אנשים לא מתאימים "מעבירים את הזמן" בצה"ל ובשל כך דוחים את כניסתם לחיים המעשיים, עבודה ולימודים, בשלוש שנים לפחות, ואף יותר אם מוסיפים לזה את הטיולים שלאחר השרות כתוצאה משחיקה נפשית לאחר השרות הצבאי. במקום לבזבז את השנים החשובות ביותר בחיי אדם (כפי שהגמרא אומרת, השנים החשובות ביותר הינן בין 18 ל- 22 או 24). ועוד לא דיברנו על הקלקולים הרבים, כולל הקלקולים הרוחניים, ברמה האישית שנובעים מן המצב הזה, הן במסגרת הצבא והן במסגרת השרות הלאומי. מובן שהנהגת צבא מקצועי-התנדבותי, שיאפשר גיוס רק של אלה המתאימים לשרות, תפתור את כל הבעיות האלו.

יש כמובן את נושא הטרגדיה הגדולה של גורם המוות מספר אחד בצבא, ההתאבדויות. מדובר על כ- 25 חיילים בשנה, לפי המספרים הרשמיים, ועוד יותר מזה במציאות. מובן שאילו היו נמנעים מלגייס בכפייה אנשים שאינם מתאימים לשרות צבאי, מספר ההתאבדויות היה פוחת באופן דרסטי והיו נחסכים חיי אדם רבים של מאות חיילים ולאורך זמן אף יותר מזה.

אם נוסיף לזה שביטול גיוס הכפייה יאפשר לחרדים להשתלב בשוק העבודה ואף להתגייס לצה"ל בתפקידים מקצועיים, כפי שציין ח"כ אייכלר, רואים שלצבא המקצועי-התנדבותי יש בעיקר יתרונות ומעט מאוד חסרונות, בכל המובנים והחזיתות.

אנחנו צריכים לגלות אומץ לב ופתיחות ולא להישאר תקועים בעבר, באתוס הביטחון הישראלי המכונן. הזמן הגיע לשינוי אמיתי ועמוק ואין לי ספק שהשינוי הזה יגיע, בעיתו ובזמנו, כאשר התהליכים בחברה הישראלית יבשילו. תפקידנו הוא לוודא שההבשלה הזאת תקרה מהר ככל שניתן.