הליך משפטי לצרכי תקשורת - פרשנות

המשטרה מעדיפה לשחרר עצירים תחת הגבלות באמצעות בית המשפט ולא בעצמה. השופטת האמיצה תמר בר-אשר צבן מנסה לצמצם את התופעה.

יאיר שפירא , כ' בתמוז תשע"ג

מעצר
מעצר
צילום: פלאש 90

מאז שעזבה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב מיכל אגמון-גונן את בית משפט השלום בירושלים, לא היייתה בבירה שופטת שכה הטרידה את שלוות המשטרה בעיר כמו תמר בר-אשר צבן. את הקריירה במערכת המשפט החלה אגמון-גונן בתור העוזרת המשפטית של נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק. היא המשיכה בכהונה של ארבע שנים כרשמת בית המשפט העליון.

משם הייתה הקריירה שלה אמורה לזנק, בדומה לשופט יגאל מרזל שאחרי מסלול דומה ושהייה קצרה בבית משפט השלום בירושלים הפך בגיל 37 לשופט המחוזי הצעיר ביותר במערכת. אלא שהשהות של אגמון-גונן בבית משפט השלום הלכה והתארכה. היא התגלתה כשופטת שאינה מיישרת קו - בעיקר לא עם משטרת ירושלים, אבל גם לא עם פרקליטות המחוז, עם בית המשפט המחוזי בעיר ועם הנהלת בתי המשפט. באופן מפתיע הצדק הוא שהיה מול עיניה, דבר שעלה לה בדשדוש של 11 שנים בבית משפט השלום.

החודש מלאו שש שנים לשבתה של השופטת בר-אשר צבן בבית משפט השלום בירושלים - תקופת שיפוט נאה דיה כדי לקדם הלאה שופטת מוכשרת. מעניין יהיה לראות כמה זמן תצליח המערכת לעצור גם את התקדמותה של השופטת האמיצה הזאת. בר-אשר צבן לא חששה לקבוע כי חוק החמץ אינו חל על סחורה שנמכרת בתוך החנויות (אחרי ששללה את הטענה כי מדובר בכפייה דתית). באותה מידה היא לא חששה לקבוע כי ועד הפעולה החילוני המתוקשר של שכונת קריית יובל בירושלים לא יוכל למנוע משומרי מצוות בשכונה לקיים בבתיהם תפילות במניין בימי שבת.

ענייני דת ומדינה הם אמנם בעלי פרופיל תקשורתי גבוה, אך חוט שדרה מוצק של שופט נבחן דווקא בפכים הקטנים של היומיום. אלו ששוטרים, תובעים ושופטים דשים בעקבם, אך לאזרח הקטן, במיוחד זה שנקלע שלא בטובתו מתחת לעקביה של המערכת, הם חוויה אזרחית ואישית מעצבת. בדרך כלל מדובר בחוויה קשה. גם שם בר-אשר צבן אינה חותמת גומי, לא של דעת הקהל ולא של משטרת ישראל, ואפילו לא של מנהגים מגונים שהשתרשו להם בבתי המשפט.

השבוע למשל, בעת תורנות כשופטת מעצרים, הגיע לפניה תיק שגרתי מאין כמוהו. ערבי תושב העיר שנעצר יום קודם לכן הובא בפני השופטת, והיא התבקשה לשחרר אותו בערבות על פי הסכמה שהושגה בין עורכי דינו ובין תחנת מרחב ציון. אלפי בקשות כאלה מגיעות אל בתי המשפט השונים בארץ מדי חודש, והשופטים מכתיבים פרוטוקול, חותמים וממשיכים אל התיק הבא. גם בר-אשר צבן חתמה ושחררה את העצור, אך לא לפני ששחררה גם ביקורת קשה ומפורטת על משטרת ישראל.

על פי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי (אכיפה ומעצרים) יכול קצין משטרה להורות בעצמו על שחרורו של עצור בערבות, ואף להתנות את השחרור בתנאים מגבילים מסוימים. הוא יכול למשל להתנות את השחרור באיסור יציאה מן הארץ והפקדת הדרכון לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים; באיסור כניסה לאזור, ליישוב או למקום בארץ שאותו יקבע, לתקופה שלא תעלה על חמישה עשר ימים; או במעצר בית, חלקי או מלא, שלא יעלה על חמישה ימים.

למרות האפשרות של המשטרה לשחרר בעצמה עציר בהגבלות, מגיעים אלפי עצירים כאלו להשתחרר בבית המשפט. לפעמים הסיבה היא כי העציר מסרב לתנאי השחרור, וקצין המשטרה מנסה לכפות אותם בעזרת בית המשפט. במקרים אחרים התנאים המגבילים שמבקשת המשטרה להטיל חמורים בהרבה מאלו שהחוק מאפשר לקצין משטרה להטיל. אך במקרים רבים מאוד בית המשפט מתבקש לאשר שחרור בהסכמה בתנאים שהקצין היה יכול להטיל בעצמו, או מכל מקום בתנאים דומים מאוד.

מה אם כן גורם למשטרת ישראל לגרור לשווא אל בית המשפט עצירים, עורכי דין, שוטרים, סוהרים, תובעים משטרתיים ולפעמים גם מתורגמנים? עורך הדין איתמר בן-גביר אומר כי פעמים רבות קצין המשטרה אינו מעוניין להעמיס על עצמו אחריות מיותרת, וכאשר החלטת השחרור מגיעה מבית המשפט האחריות יורדת מכתפיו. במקרים אחרים, בעיקר כאשר מדובר בתיקים בעלי סיכוי לחשיפה תקשורתית, ההגעה לבית המשפט מבטיחה זמן מסך יקר לקציני המשטרה. תמיד יהיה בדוברות המחוז מי שיודיע לעיתונות על הגעתם של החשודים לשחרור בתנאים מגבילים בבית המשפט, ותמיד יימצא קצין המשטרה שיסכים לומר למצלמה כמה מילים קצרות. לעומת זאת, שחרור עציר על ידי קצין בתחנת משטרה אינו אירוע שאפשר לצלם.

השופטת בר-אשר צבן הודתה כי מדובר באירוע שגרתי, אך טענה כי חובתה להתייחס לרעה חולה גם אם היא הופכת להרגל. היא ציינה כי התנהלות המשטרה גורמת להוצאות עצומות של כספי ציבור לשווא (סנגור ציבורי, שוטרים, סוהרים, מתורגמנים) ולבזבוז זמן של בתי המשפט, שגם כך כורעים תחת הנטל. התובע המשטרתי של מרחב ציון אמר בדיון שהערות השופטת "יישקלו", אך היא כתבה בהחלטתה כי "איני משלה את עצמי שהחלטה זו תשנה מהדברים".

ובכל זאת נראה כי גם אם השופטת סבורה שהחלטתה לא תשפיע על התנהלות המשטרה, היא עדיין מקווה שיש מי שיוכלו לשנות את המציאות. ברמז עבה, המכוון לעורכי דין נמרצים במיוחד, ציינה השופטת כי במקרים רבים, כמו המקרה שהוברר לפניה באותו בוקר, התנהלות המשטרה אינה פוגעת רק בקופה הציבורית אלא גם בחירותו של העציר עצמו. אם יסתבר, כתבה השופטת, כי הנסיבות אפשרו לקצין המשטרה לשחרר את העצור, אך הוא נאלץ לשהות לילה במעצר כדי להשתחרר שלא לצורך על ידי שופט, הרי שמדובר במעצר שווא.

"מעצר שווא עשוי לגרור חיוב בתשלום פיצוי לעצור", כתבה בר-אשר צבן, "בנסיבות מסוימות, הדבר אף עשוי להוות עילה לתביעת פיצויים לפי פקודת הנזיקין".

תיקים באפלה

אל אולמה של השופטת צילה צפת מבית המשפט המחוזי בתל אביב הגיע אדם שביקש לערער על החלטה של שופטת בית המשפט למשפחה ברמת גן, שפרה גליק. בבתי המשפט למשפחה מתקיימים הדיונים בדלתיים סגורות. הפרוטוקול, כמו בכל בית משפט בארץ, מוכתב על ידי השופט. אותו אדם קיבל לידיו פרוטוקול שהוכתב על ידי השופטת גליק במהלך דיון בתיק המתנהל בפניה בעניינו. הוא טען כי מה שנכתב בפרוטוקול אינו משקף את מה שנאמר באולם, וביקש מהשופטת גליק לתקן את הפרוטוקול. השופטת סירבה וטענה כי המופיע בפרוטוקול אכן משקף נאמנה את המציאות.

הוא ערער לבית המשפט המחוזי, ואפילו הביא איתו ראיה - הקלטה שהוא ביצע בסתר בבית המשפט התומכת בגרסה שלו, ולא בזו שהוכתבה לפרוטוקול על ידי השופטת גליק. השופטת צפת דחתה את הערעור על הסף. היא כתבה בצדק כי היא אינה יכולה לדון בערעור המתבסס על ראיה שלא הובאה בפני הערכאה הנמוכה יותר. על המערער להציג תחילה את הקלטת בפני השופטת גליק, ורק אם זו תסרב לשנות את ההחלטה הוא יוכל לשוב ולערער לבית המשפט המחוזי.

אלא שהשופטת צפת לא הסתפקה בזאת. היא כתבה כי ספק אם הקלטה של דיון שלא ברשות בית המשפט היא עניין חוקי, אם הקלטת היא בכלל ראיה קבילה, ואם האיש לא עבר עבירה פלילית של ממש. היא העבירה את ההקלטה לעיון השופטת גליק, ועתה נותר לראות איך זו תגיב להקלטה הסמויה שנעשתה באולמה. האם הפרוטוקול יתוקן על פי הדברים שבאמת נאמרו בבית המשפט, כפי שמוכח בקלטת? או שמא האיש ייענש על ידי השופטת שלא דייקה בהכתבת הפרוטוקול?

לפני שלוש עשרה שנים הגישה קבוצת חברי כנסת מכל סיעות הבית הצעת חוק להגברת השקיפות בבתי המשפט. הצעת החוק ביקשה כי תינתן רשות להכניס לדיונים בבתי המשפט מצלמות ומכשירי הקלטה, דבר שהיה מסייע לשפוך מעט אור על מקומות ורגעים חשוכים בחיי המשפט בישראל. ראשי בית המשפט העליון, ובהם הנשיא דאז אהרן ברק, קפצו כנשוכי נחש וניסו לבטל את הגזרה. הם ביקשו מוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת לעצור את הליכי החקיקה ולהמתין לוועדה שהקימה הנהלת בתי המשפט בנושא, בראשות השופטת (כתוארה אז) דורית ביניש.

הוועדה של ביניש ישבה על המדוכה כמעט ארבע שנים, ואחרי הפצרות ואיומים הוציאה את המלצותיה. בתי המשפט הקטנים נשכחו. נשכחו גם בעלי דין שעומדים חסרי אונים מול שופטים שלא רק קובעים מה הייתה המציאות בעבר, אלא קובעים בדיעבד גם מה נאמר בבית המשפט. מכל המהפכה האלקטרונית שביקשו חברי הכנסת לחולל נותרה רק המלצה של ועדת ביניש להכנסת מצלמות לבית המשפט העליון בשבתו כבית דין גבוה לצדק, ולאולמות בתי המשפט המחוזיים ביושבם כבתי דין מִנהליים. הכנסת המצלמות, כך קבעה הוועדה, תהיה הדרגתית.

השנים חלפו. ביניש הפכה למשנה לנשיא בית המשפט העליון, אחר כך לנשיאה בעצמה, ומצלמות בבתי המשפט אין. הכנסת החמש עשרה התפזרה לה, גם זו השש עשרה, השבע עשרה והשמונה עשרה. והעניין, כפי שקיוו בצמרת בתי המשפט, נשכח למשך שנים.

לפני שלושה חודשים הגישו חברי סיעת מרצ בכנסת הצעת חוק שעניינה הכנסת מצלמות שידור אל דיוני בג"ץ ובתי המשפט המנהליים. בעתיד אולי יהיה מי שירים את הכפפה המקורית, זו המבקשת לגלות את המתרחש באמת גם בערכאות הנמוכות.

של מי התינוק הזה?

אישה חשוכת ילדים שחולה בניוון שרירים קשה אספה את כל חסכונותיה וטסה לבית חולים בהודו. היא הביאה לשם פונדקאית מישראל, תורמת ביצית מדרום אפריקה וידיד שהיה מוכן לתרום לפרויקט מזרעו. ההפריה עלתה יפה, העובר הושתל ברחמה של הפונדקאית והאישה שמחה וחזרה לישראל עם הפונדקאית ששכרה. התינוק נולד ונלקח על ידי שירותי הרווחה. תורם הזרע לא רצה בו, תורמת הביצית אינה ניתנת לאיתור, והפונדקאית גם היא רואה בעצמה לא יותר מרחם להשכיר. בית המשפט לענייני משפחה בבאר שבע קבע כי פעולותיה של האישה אינן מקנות לה זכות להורות על הילד, והם עולים אף לדרגה של עבירה פלילית של סחר בתינוקות. הילד נמסר לאימוץ למשפחה אחרת. לא פשוט להיות שופט.