כיכר תחריר
כיכר תחריררויטרס

עם ישראל למד שגם במצרים וגם בסוריה אין את מי להעדיף בין שני המחנות - הצד של אסד, האיראנים ונסראללה או הצד של המתקוממים ומנהיגם הרוחני השייח' יוסוף קראדווי, זה שהצדיק את השואה ואת פיגועי ההתאבדות.

אפשר למצוא נחמה רק בדבר אחד: הקהילות היהודיות במצרים ובסוריה, שסברנו בטעות שהן על סף כליה, לא רק מקורבות למלכות אלא הגיעו למלכות עצמה. המתקוממים בסוריה מכנים את אסד יהודי ששורשיו במשפחה יהודית פרסית (כך אפשר לתפוס שתי ציפורים בבת אחת - גם יהודי וגם פרסי-שיעי). העיתון 'אל-וואפד' המצרי, ששייך ל"ליברלים הטובים", גילה שהזמרת מדונה-היא-אסתר מנצלת את הפרוטוקולים של זקני ציון כדי לאפשר לציונים להשתלט על ארצות הברית.

אם נאמין לאחים המוסלמים וליריביהם, אז גם הנשיא המודח מורסי וגם הנשיא הזמני (שכנראה יהיה זמני מאוד) עדלי מנסור הם יהודים. למען ההגינות, סיפור דומה מסופר גם לגבי טורקיה: בעוד בכירים בממשלת ארדואן מאשימים אנשי כספים יהודים באחריות להפגנות נגד שלטון 'מפלגת הצדק והפיתוח', טוענים אחרים שארדואן הוא יהודי שמסווה בצורה ערמומית את יהדותו באמצעות מתקפות על ישראל.

אם במקרה של מצרים וסוריה הציבור הישראלי ברובו מסרב להתלהב משני הצדדים ומבין ששנאת ישראל מושרשת בתוכם, קשה להסביר מדוע הדעה הזאת לא רווחת יותר אצל האליטות גם ביחס לפלשתינים. כאן עדיין מתעקשים לתלות תקוות בפלשתינים הטובים נוסח ("אני הפרטנר") ג'יבריל רג'וב ובני השיח של יוזמת ז'נבה שהתארחו בכנסת השבוע. ציטטות מרשיעות לגבי האורחים מהרש"פ אפשר להביא מהיום למחר.

ח"כ וניצב בדימוס משה מזרחי, שמנסה להיכנס למשבצת שהותיר אחריו עמיר פרץ במפלגת העבודה, לא ייאלץ אפילו לצותת לטלפונים שלהם על מנת לעלות על הדבר. בני שיחנו אינם מסתירים את כוונותיהם, כפי שהוכיחו ח"כ זבולון כלפה והפורום המשפטי למען ארץ ישראל כאשר ביקשו למנוע את הביזיון בכנסת.

מלחמה באופק?

בתוך ים המלל הפרשני על הנעשה במצרים בלט הניתוח הפסימי של לי סמית, המנבא שהאירועים האחרונים יובילו למלחמה בין מצרים לישראל. סמית פרסם את הניתוח שלו בכתב העת היהודי 'טאבלט', שם הוא כותב קבוע ובו-זמנית גם מתפקד כעורך בכיר בשבועון ה'וויקלי סנטדרד' - ספינת הדגל של הניאו-שמרנים בארצות הברית.

סמית בילה שנים במזרח התיכון, למד בקהיר ובביירות ומדבר ערבית רהוטה. בניגוד לחבריו ב'וויקלי סנטדרד', שמאמינים שניתן לייצא את הדמוקרטיה למזרח התיכון, סמית סיכם את התיאוריה שלו לגבי המזרח התיכון בספרו תחת הכותרת 'הסוס החזק'. לדבריו, הפוליטיקה הערבית נטולת הסנטימנטים מתמרנת כדי לעמוד בצד של הסוס החזק. זה לא תמיד מצליח כי גם סוסים חזקים מועדים, אבל בטח לא מדובר בחתירה לדמוקרטיה.

לפי סמית, מצרים היא מדינה נטולת תקווה. כל ממשלה מצרית אינה מסוגלת להאכיל את כל הפיות או לספק דלק לטרקטורים על מנת לספק את צורכי האוכלוסייה, שנותרה ברובה חקלאית. מצרים גם לא תצליח למשוך אליה עשרות מיליארדי דולרים על מנת לייסד מעצמת היי-טק על גדות הנילוס. בינתיים כל אחד נותן פורקן ליצריו והמצב הולך ומחמיר. גם הצבא מוגבל ביכולתו. הוא אינו אהוד, ויש גבול למספר האנשים שהוא מסוגל להרוג. לכן המוצא היחיד מן הסבך מוביל למלחמה נגד ישראל. מלחמה תסייע למצרים ללכד את השורות, ולו זמנית. היא תחזיר את מצרים לעמדת בכורה בעולם הערבי. והחשוב מכול, היא תספק למצרים קלף מנצח מול המדינות התורמות. אחרי שהמלחמה תסתיים, מי שירצה לעגן שלום מזרח תיכוני ייאלץ לדאוג שיהיה שבר במצרים.

הניתוח הזה לא יהיה פופולרי אצלנו, אבל כדאי שגורמי ההערכה ייקחו אותו בחשבון. כאשר חיים בקרבת הר געש, אפשר להינזק כאשר הוא מתפרץ.

כיכר תחריר ואנחנו

יואל מרקוס מעיתון 'הארץ' התלהב ממה שראה בכיכר תחריר ומציע אותו כמודל לשמאל הישראלי. לדעתו, אסור להסתפק בהצבעה בקלפי פעם בארבע שנים, אלא יש לצאת לרחובות. אבל בישראל ובעולם ההתלהבות מכיכר תחריר כבר הספיקה להצטנן. ראשית כול משום שכיכר תחריר מהדורת 2011 הובילה למה שהובילה, ולא מדובר בדמוקרטיה במיטבה אלא גם במעשים שפלים כגון אונס קבוצתי של עיתונאיות זרות שהתרחשו שם. מרקוס לעומת זאת בוודאי רואה את המתרחש כעת במצרים כניצחון הציבור הנאור על הדתיים החשוכים.

אבל מסתבר שחסידי תחריר לוקים בזיכרון קצר. האירועים במצרים בימים אלה מתרחשים בעונה שבה בוצע הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון. לא חסרו אז הפגנות המוניות ויצירתיות נגד ראש ממשלה שהבטיח דבר אחד בבחירות ואז הפך את עורו והחריב חבל ארץ פורח. באותם ימים נשמעו זמירות אחרות לגבי ממשלה שנבחרת לארבע שנים ובידה כל הסמכויות. זהו גם הרקע להתנגדות השמאל למשאל עם, אותו הוא מתאר כסכנה לדמוקרטיה.

בניגוד למה שקורה במצרים, ההפגנות נגד הגירוש לא הצליחו כי גם אריאל שרון וגם התקשורת החליטו להתעלם מהן ולגחך אותן. אבל מי שהפיל למעשה את ממשלת מורסי אינם המפגינים אלא הצבא. בהתאם לכך אפשר להסיק שמרקוס מייחל לכך שפורום מטכ"ל ישגר לנתניהו אולטימטום, ויודיע לו שהאלוף ניצן אלון יחליף אותו בשלטון אם לא יזדרז להגיע להסדר מדיני לשביעות רצונו של מרקוס. בשם המאבק לדמוקרטיה, ייתכן שמרקוס יצדיק גם את זה.