הרב יונה גודמן טוען כי לעתים קרובות, יום ט' באב נהפך ליום שממתינים שהוא יסתיים. ילדינו שואלים "האם בכל זאת מותר לעשות..." מעשה מסוים, ומגלים בכך שקשה להם להזדהות עם תכני היום ומשמעותו.
לדעת הרב יונה, עלינו כהורים למקד לעצמנו את המסרים החינוכיים שנרצה להקנות לבני ביתנו ביום קשה זה. לדבריו, לא די לדבר על דברים גדולים שחסרים לאומה, עליהם אין לרובנו יכולת להשפיע באמת. הוא מציע לעורר את הילדים לחשוב על דברים שהם יכולים לשנות באופן מעשי, כחלק מבניינה של חברה ואומה בריאים יותר וראויים יותר לגאולה.
את דבריו ממקד הרב יונה בארבעת המילים שקראנו בהפטרה "שפטו יתום, ריבו אלמנה". הוא לא רואה בהם פנייה רק לשופטים, לשוטרים או אפילו למחוקקים, אלא פנייה אישית לכל ילד ומבוגר, לקום ולפעול נגד עוולות הנעשות כלפי החלשים בחברה. בימים בהם רבים משתתפים בהפגנות ענק למען "צדק חברתי" ולמען מושגים אמורפיים אחרים שבעצם אינם מחייבים את הפרט – קורא הוא לחנך את עצמנו ואת ילדינו לפעול למען צדק בתוך הכיתה והקהילה. לגלות את כוחות הגבורה כדי להתחבר לחלש אף אם מנהיגי הכיתה בזים לו. לגלות בעצמינו את העוצמות להעיר בצורה גלויה למי שרומס את כבוד חברו, גם בחברת המבוגרים.
לדברי הרב יונה, אם נחנך את עצמנו ואת ילדינו להיות "פעילי צדק" במובן האישי, במעגלי חיים הקרובים לנו, ישמשו המעשים רכיב ונדבך בבניית חברה בריאה ומתוקנת, הפועלת לאור המוסר האלוקי, והראויה להיגאל.