על נושא הזהירות התכוונתי לדבר מזמן. זה נושא אקטואלי תמיד, קל וחומר בתקופת הקיץ רוויַת הסכנות. אך כשבאתי לכתוב, גיליתי שהנושא יותר מורכב ממה שהוא נראה על פני השטח. ביטחון ובטיחות, חרדות, אמונה ופחדים התערבבו לי לגמרי, עד שבא הדד-ליין הגואל והכריח אותי לחתוך. אז בואו נתחיל בניסיון שלי למצוא את הגורמים שבגללם אנשים מזלזלים בכללי זהירות. נראה לי שהם פשוט לא פוחדים. מדוע? אולי זה בגלל אחת מהסיבות הבאות.
לי זה לא יקרה: תמיד מנסים להסביר לנו שמדובר בשטות, ועובדתית זה נכון. יש כאלה שכן קורה להם. אבל בתור תחושת בטן, לדעתי התחושה הזאת מצוינת. היא טבעית ובריאה וחשוב להרגיש ככה, בתוספת "בעזרת ה'" קטן אך משמעותי. כי מה האלטרנטיבה: להרגיש שהאדמה רועדת תחת רגליך, שבכל רגע נתון עומד לנחות עליך אסון? באחד ההריונות שלי הרגשתי כך (עוד תעלול של ידידינו ההורמונים, כנראה) וזה ממש לא היה כיף. לא יכולתי לראות ילד יורד במדרגות בלי להיות היסטרית שאוטוטו הוא נופל ופותח את הראש.
סטיסטיקאים בגרוש: כשלמדתי פסיכולוגיה, סיפרו לנו שאנשים נוהגים לחשב הסתברויות על פי הניסיון האישי שלהם. מי שנסע אלפי נסיעות וברוך ה' לא קרה לו כלום, אולי ירגיש שהחבר'ה ב'אור ירוק' סתם לחוצים. תושבי השומרון מתעצבנים על מכריהם הפחדנים שלא מעזים להגיע אליהם ליישוב. הם הרי עושים את הדרך המוכרת הזאת יום יום, אז מה הבעיה? אבל חלקם גם לא ששים לנסוע ליישובים באזורים שפחות מוכרים להם, כי הרי ידוע שהערבים של השני מפחידים יותר.
מי שמאמין לא מפחד: יש גם מי שתולה את חוסר ההקפדה על אמצעי זהירות מקובלים באמונה תמימה. הכול בידי שמיים, למדנו, אז אם נדחוס שמונה ילדים לאוטו (אחד בבגאז'... מבוסס על מקרה אמיתי) מה כבר יקרה? כלומר, אם יקרה, חלילה, סימן שהיה אמור לקרות, ואם לא אמור לקרות, אז מה הבעיה? מין נגיעה בהתלבטות התמידית בין השתדלות לביטחון. על זה אמר בעדינות הרב אויערבך זצ"ל לאמא שבאה לבקש סגולה שהילד לא ייפול שוב מהחלון: "הסגולה הכי טובה היא לשים סורגים".
מחיר לעומת סיכון: אבל כמו בהרבה מאוד תחומים בחיים, חייבים לעשות ניתוח להפרדת השכל מהרגש. יכול להיות שאנחנו לא ממש משקשקים מפחד משלל הסכנות הנוראיות שמזהירים אותנו מפניהן השכם והערב, אבל הקב"ה חנן אותנו גם בשכל ובהיגיון. וההיגיון שלי, לפחות, אומר ככה: מה כבר נפסיד מלחגור את הילדים בכיסאות הבטיחות, או מלשמור את האקונומיקה בגובה - קצת נוחות, כמה דקות מזמננו היקר, טרחה קלה? ומה המחיר שנשלם אם נזלזל בכל אלה, ובכל זאת ניפול חלילה בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה? נפגעי התאונות המטופשות שנגרמו מעצלות, משחצנות או סתם מחוסר אחריות, יוכלו לתת לכם את התשובה. כשרואים ילד שחטף כוויות חמורות מכוס קפה שהושארה במקום לא בטיחותי, אפשר להשתגע מהקלות שבה אפשר היה למנוע את הסבל המיותר הזה. לא חבל? קל וחומר בן בנו של קל וחומר כשהמחיר הוא החיים עצמם.
להרגיל מגיל צעיר
לא מזמן קיבלתי מייל מאדם בשם זאב שקד. שקד היה עד בצעירותו לתאונה שאירעה לחייל שלו כתוצאה מרשלנות וגרמה למותו. המקרה השאיר על שקד רושם עמוק, וכיום הוא במקצועו מהנדס בטיחות. כשאשתו הגננת העידה על מחסור בספרי ילדים בנושא, המהנדס הפך לסופר וכתב את סדרת 'בטי וחות'. בספר על החופש הגדול, למשל, בטי וחות (הלא הם נכדיו המצולמים של שקד) מטיילים איתנו במקומות הבילוי הקיציים המהנים אך המסוכנים, ומסבירים ממה יש להיזהר. לטעמי, כדאי שלפחות בכל גן ילדים יהיו ספרים כאלו, או דומים להם, שישמשו את הגננת להגברת המודעות בעונות הרלוונטיות. אין כמו גרסא דינקותא להקניית הרגלים, ומדובר בהרגלים מצילי חיים. שקד גם מייעץ בהתנדבות לקבוצות של גננות כיצד להעביר את הנושא בצורה הטובה ביותר.
שביל הזהב
וכמובן שכמו בכל דבר, צריך לשמור על הפרופורציות. להיות שקול וזהיר, אך לא היסטרי. תמיד חשבתי שטוב להדגיש לילדים על כל צעד ושעל את הסכנות, ולו הקלות ביותר, האורבות לפתחם, אך קטע של הרב אבינר שקראתי קצת שינה את עמדתי. אם אני זוכרת נכון, הוא דיבר על האמא הלחוצה שרואה את בנה מתגלש במגלשה, וצועקת עליו בבהלה שייזהר לא ליפול ולקבל מכה. "אם הוא ייפול, הוא יקבל מכה בברך", כתב הרב, "אך אם היא תגזים עם האזהרות, הוא יקבל מכה באישיות".
אני חושבת שאני מבינה למה הרב מתכוון – למכות שיוצרות בדיוק את הטיפוס שחושש שלו זה כן יקרה. זה לא אופי שקל לחיות איתו, וככל שאתה מתבגר, כמות הצרות ומגוון התקלות שאתה נחשף אליהן רק הולכים ועולים. יש דברים שכהורה צעיר אתה לא מתרגש מהם, אך כהורה בוגר אתה מוצא את עצמך מתקשה לישון בגללם בלילה. וסבתות - זה בכלל ליגה אחרת... גם ההתעדכנות הכפייתית של חלקנו בחדשות לא ממש מרגיעה. אתם יודעים לאיזה לחץ נכנסתי כשראיתי שתנינים ברחו מחווה בבקעה והבן החייל שלי בדיוק שירת באזור? משום מה, החייל חשב שזה מצחיק.
בכל אופן, נותר רק להתפלל שלא נדע עוד אסונות וצער, בחופש ולאחריו. שומר פתאים ה', אבל אנחנו בוודאי צריכים לעשות את ההשתדלות שלנו.