בענווה ננצח / הרב חגי לונדין, ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות
בין אם הדברים מוצאים חן בעינינו ובין אם לאו, הציבור שלנו הוא ציבור מורכב. אפשר לחלק את הציבור הדתי-לאומי כיום לשלושה זרמים: זרם שמרני, המכונה חרד"ל, קטן בכמותו אולם בעל משקל איכותי בעולם התורני ובמערכות החינוך; זרם ליברלי, המכונה לייט, אף הוא קטן בכמותו אולם בעל השפעה תקשורתית גדולה (הגורמת לו להשלות עצמו שהוא הרוב); ושאר הציבור, שהוא הרוב הכמותי באמת, שאורח חייו משלב בין שני הזרמים.
מאז הבחירות לכנסת נתפס הזרם הליברלי לשיכרון כוח. שיאו של ההיבריס היה בניסיון כוחני לכפות מועמד לרבנות הראשית שלדעתם (!) נדמה היה שיוביל את הרבנות לכיוון הרצוי להם. איני נכנס כלל לסוגיה מי צודק ומי לא, אולם לא ניתן להתכחש לכך שהרב סתיו, תלמיד חכם בעל זכויות רבות, נושא גם את התואר "שנוי במחלוקת" אצל חלק גדול מרבני הציונות הדתית.
בניסיון לכפות את דעתו על הרבנים בסוגיה שהיא רבנית מובהקת, לא בחל הזרם הליברלי באמצעים: החל בבחירת הרב סתיו כמועמד מטעם הבית היהודי בהליך מפוקפק; המשך במסע תקשורתי אלים להשחרת פניו של כל מי שמבחינה אידיאולוגית מתנגד לדרכו; וכלה בהכשלה מכוונת של הרב אריאל כמועמד מוסכם על כל הציבור. הריאקציה מהזרם שכנגד הייתה טבעית וגרמה לשידוד מערכות שבסופו של דבר הסתיימה בכישלון המועמדות של הרב סתיו.
הלקח שכולנו צריכים ללמוד ממנו הוא פשוט: אי אפשר לרמוס צד אחד ברגל גסה. הדברים אמורים גם ביחסינו לציבורים אחרים במדינת ישראל, כדוגמת הציבור החרדי. ההבנה ששינוי אמיתי מגיע מתוך שיתוף פעולה ויכולת הכלה אולי אינה תופסת במאבק בינינו ובין הפלשתינים, אבל בוודאי תופסת במערכות היחסים בין הזרמים השונים בעם ישראל.
להבא, כדאי לנפתלי בנט להאזין קצת פחות ליחצ"נים ולפרופסורים ליברלים (שהקמפיין התמוה והבזבזני שניהלו בהרצתו של הרב סתיו הוכיח שגם מבחינה מקצועית יש להם עוד מה ללמוד), ולהאזין יותר בענווה לרחשי הלב המורכבים של הציבור הדתי-לאומי.
דיבור פנים-מגזרי / שרה אליאש, חברת הגוף הבוחר לרבנות הראשית
השאלה אינה ברורה - מי ומה זו הציונות הדתית: מגזר? אידיאה? השקפת עולם? והבחירות לרבנות הראשית נתנו למעשה תשובה: אין כיום הגדרה מוסכמת של ציונות דתית. אם בעבר היו מחלוקות קשות על טקטיקת התנהלות, היום אין שיתוף מטרות בין תת המגזרים המכונים ציונות דתית.
השסעים חוצים את כל נושאי הליבה: תורת ארץ ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל, היחס למעמד האישה, חברה מעורבת או נפרדת, שמרנות וחידוש בפסיקה, גבולות ההכלה של חריגים ועוד.
החוויה שלי ממערכת הבחירות הזו הייתה חוויית אבל וחורבן. זאת מכיוון שאני סבורה שהציונות הדתית מהווה את עמוד השדרה של עם ישראל, ומצער מאוד שבשעה שבני הציונות הדתית נמצאים בכל עמדות המפתח - המותג עצמו נמצא בתהליכי גסיסה מתקדמים.
חז"ל הותירו לנו מסר ברור ביותר שהנתק והניכור, חוסר היכולת לדבר (ולא במקרה בסיפור עשרת הרוגי מלכות יש חזרה לאחי יוסף שלא יכלו דברו לשלום) הם הגורמים המהותיים לחורבן. לא המחלוקת מדאיגה אלא העדר היכולת לחלוק במחיצה אחת תוך דיבור בין החולקים. אין היום אפילו במה משותפת שבה אפשר לכתוב ולהתווכח.
אם רוצים להמשיך ולקדם את הרעיון הציוני-דתי המרכזי, דהיינו שקיומה של מדינת ישראל הוא מרכיב בתורת ישראל (וגם על זה מן הסתם יש חולקים), צריך להתחיל לדבר, ליצור שיח משותף וכתיבה משותפת, לייצר במה משותפת. כיום כל תת מגזר מנסה להשליט את תורתו הבלעדית. בעיניי רק שיח משותף יכול לגאול אותנו, בכל התחומים.
השתלטות רבנית / פרופ' אמנון שפירא, טירת צבי
הלקח הוא תיקון שתי בעיות יסוד של הציונות הדתית. הראשונה היא שעל הפוליטיקה השתלטו רבנים, שדעתם, כמובן, היא תמיד דעת תורה, סופית ומוחלטת, ועוד רבנים מול רבנים, ולכן צפויה מכאן ואילך מלחמת נצח של הכול בכול, בכל נושא.
הבעיה השנייה היא שחלק מהציונות הדתית מזדהה בגלוי עם העולם החרדי, נגד הציונות הדתית. כך התייצב הרב טאו בפומבי נגד מועמד הציונות הדתית ובעד החרדים (וגם הצביע בשבילם לכנסת), כך עשה לצערי עיתון 'בשבע', שהתגייס למערכה נגד מועמד הציונות הדתית. מכאן, שאם מלחמת הנצח הזו תימשך – והיא תימשך – הציונות הדתית, שפורחת בכל התחומים ועד אשתקד שקעה בפוליטיקה, תחזור לשקוע בתחום המדיני.
ההבדל בין רבני צֹהר ובין רבני ש"ס התברר במלוא הכאב בבחירות לרבנות: הראשונים ביקשו ליישם תורת חיים בעם ישראל; האחרונים ביקשו את השליטה והשררה (מנפוטיזם מטריד ובסכומי עתק של כשרויות, ועד סילוק כל סרוג מרבנות ודיינות בישראל. לכן ראשיה מבזים בנקל תלמידי חכמים סרוגים, ואין פוצה פה ומצפצף).
עכשיו צריך לקבל החלטה: אם ייתנו לרבני 'תקומה' ולרב טאו (ולשלוחיהם הכנועים בבית היהודי) להוביל, הציונות הדתית תחזור לשקוע בביצה של המגזריות ובאופוזיציה. אבל אם הרבנים ילמדו תורה בישיבות, ואת הפוליטיקה ינהלו שלושת האישים שהוציאו לראשונה את הציונות הדתית מקרן-זווית אל המרחבים (בנט-אורבך-שקד), כי אז יתממש הסיכוי שהציונות הדתית תגיע אל ציונות כלל-יהודית ואל הנהגת המדינה ממש. לא במובן השלילי של שלטון ושררה, אלא במובן החיובי של שותפות גורל עם העם היהודי, גם בתפוצות. ואין לך תיקון עולם גדול מזה.
תשובות גולשי ערוץ 7:
הליברלים הפנאטים / נפתלי אורבך, נריה
בדרך כלל המחנה המתון יותר בציונות הדתית, הכולל את רבני צֹהר, מטיף לאגף השמרני יותר שצריך להיות ריאליים, ואין טעם להתעקש על מטרות שלא סביר להשיג. בבחירות לרבנות הראשית התהפכו היוצרות: על אף שהיה קשה למצוא הבדל משמעותי בין המתמודדים השונים, התעקשו רבני צֹהר והאגף ה'שפוי' בציונות הדתית על מועמדותו של הרב סתיו, שהייתה כידוע סדין אדום בעיני החרדים. מכאן ואילך הכישלון היה בלתי נמנע, כפי שהזהיר עמנואל שילה. המסקנה היא שכולנו פנאטים. יש שמתעקשים על עקרונות, ויש שמוכנים ללכת ראש בקיר רק על ג'וב יוקרתי.
הפתרון: ועדת איתור / הרב עזריה אריאל, ירושלים
הלקח העיקרי לדעתי הוא שראוי לבחור את מועמד הציונות הדתית בעזרת ועדת איתור, שתפנה מיוזמתה אל המועמד שנראה לה מתאים. באופן כזה ייבחר האדם הראוי ביותר וגם נמנע הרבה השמצות נגד המועמד שיזכה לגיבוי הוועדה. כדאי לשנן את דברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין: "כך היה דרך חכמים הראשונים: בורחין מלהתמנות, ודוחקין עצמן הרבה שלא ישבו בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמותם ושאם יימנעו מן הדין תקלקל השורה. אף על פי כן לא היו יושבין בדין אלא עד שמכבידין עליהם את העם והזקנים [=הציבור והרבנים] ופוצרים בהן" (פרק ג', הלכה י').