פרג'ון בחוף עם הצעירים
פרג'ון בחוף עם הצעיריםבשבע

לא פחות מאלפיים בני נוער פגשו את אליהו פרג'ון ואנשי האוהל היהודי בפסח האחרון, בחוף לבנוּן שבכינרת. החוף, שהפך בשנים האחרונות לזירה של סמים-אלכוהול-בלגן ובנים-בנות, מושך אליו בני נוער מכל גוני הציונות הדתית, עם או בלי ידיעת ההורים והסכמתם, והיקף התופעה רק הולך וגדל באדיבות הפייסבוק והלחץ החברתי.

אז נכון, הנטייה היא לצקצק, להנהן בצער משתתף ולומר בהחלטיות "לי זה לא יקרה", אבל, אומר אליהו פרג'ון, מנהל האוהל, אין תעודות ביטוח, וגם ההורים שעושים הכול נכון מבחינה חינוכית יכולים למצוא את עצמם מתמודדים עם ילדים שהולכים לחוף או לאילת או סתם למסיבת טבע.

לא מגלים להורים הכול

עד לפני חמש שנים עבד אליהו פרג'ון (38) בניהול הוצאת כתביו של הרב מרדכי אליהו. באותו קיץ החליט להתנדב באוהל היהודי שעל שפת הכינרת למשך כמה ימים. כשהגיע לחוף אמר לו אליהו דרורי, אז מנהל האוהל, שלמחרת הוא מקפל, וש"יש לי 24 שעות להחליט אם אני לוקח את הפרויקט על עצמי או לא".

פרג'ון, שמגדיר את עצמו כ"דוס עם תו תקן", הוא בן של ר"מ ותיק בישיבת כפר הרא"ה וגם נראה כך. כשהוא נחשף למה שקורה בחוף, הוא נדהם. "זה היה שוֹק חיים, כי התופעות שהיו שם יותר קשות אפילו ממה שיש בו היום. באותה תקופה הייתה שם מסבאה, 24 שעות של מוזיקה ואלכוהול עם המון חבר'ה גם מבוגרים יותר, שהגיעו לנצל בנות דתיות". חלק מהדברים שהוא מספר לא יכול הנייר לסבול. "באותו קיץ עמדתי במשך כמה ימים מעל בן של רב שלקח פטריה בשם סן פדרו, שסוג אחד שלה נותן טריפ מצוין, והשני - קשה לצאת ממנו. אחר כך, כשדיברנו, הוא אמר שכששאלו אותו איך קוראים לו לקח לו כמה דקות להיזכר. אז הרגשתי שיש שם חבר'ה שצריכים אותי".

פרג'ון החליט לקחת על עצמו את ניהול האוהל. זו הייתה שנה לא קלה מבחינתו, שבה היה צריך גם לגייס משאבים, גם להביא צוות וגם ללמוד בעצמו איך להתנהל עם החבר'ה. מאז הוא שם מדי קיץ, עם צוות מדריכים ומדריכות מסור, בהם צביקה פז ונתי אביבי. התופעות התמתנו קמעה במהלך השנים, אבל מרבית ההורים עדיין לא יהיו מאושרים לגלות שהילדים שלהם מבלים במקומות האלה. האמת היא שלא רק שם. מדריכי האוהל מגיעים לפגוש את החבר'ה סביב מעגל השנה. לכינרת הם מגיעים גם בסוכות ובפסח, בפורים הם בירושלים, בחנוכה הם מדרימים לאילת, ובמהלך השנה הם נמצאים במסיבות טבע שמתקיימות מעת לעת. למשפחת פרג'ון, המונה שבעה ילדים, לא היה חג משפחתי כבר המון זמן.

באשר לחבר'ה, הנאמנות של פרג'ון נתונה להם באופן שבונה את אמונם בו, ומנגד היא מעוררת תרעומת מצד ההורים, כי סודיות הבעיות של ילדיהם מובטחת אצלו. גם אם הוא ימצא את הבן של החברים הכי טובים שלו מרחף בטריפ, פיו יהיה סכור.

היי, אבל אנחנו ההורים!

"היה פרויקט כזה של עמותה אחרת, ואחד המתנדבים ראה בן של שכנים שלו שותה. הוא התקשר לאבא וסיפר שהבן שלו שיכור. זה היה בחור מאוד דומיננטי, והנער הלך וסיפר לכל החבר'ה שהמדריכים הם שטינקרים. המעשה הזה סגר להם את הפרויקט".

ובכל זאת, אם ההורים נורמטיביים - צריך להחזיר את ההורה לתמונה.

"יש מניפה רחבה של הדברים, ולא לכל אמא טוב לדעת במה הילד נופל. אבל ברור שכשזה רלוונטי ואפשרי אני מערב את ההורים". מצד שני, גם ההורים לא תמיד יודעים להגיב כמו שצריך. פרג'ון מספר על מקרה שאירע בפורים לפני שלוש שנים, כשבחורה אחת נסעה לבלות את שושן פורים בירושלים. האב היה בטוח שהבת תלך ל'מרכז' או ל'בית אורות', כי לאן כבר אפשר ללכת, ונתן את רשותו. הבחורה הגיעה לגן העצמאות, ושני בחורים שראו אותה שיכורה החליטו לנצל אותה. שני מדריכים של האוהל היהודי שהיו שם, ולא במקרה, הצילו אותה ברגע האחרון, רק אחרי שאיימו על הבחורים שיזמינו משטרה. כשהאב, שחיפש את בתו, הבין לבסוף שהיא נמצאת בכיכר ציון הוא הגיע לאסוף אותה בכעס. "תודה לא שמענו ממנו. מבחינתו, כל ילד שאנחנו רואים בכיכר אנחנו צריכים לדווח להורים". אבל זה לחלוטין לא התפקיד של פרג'ון והמדריכים, לפחות כפי שהם רואים אותו. מבחינתם, הם נמצאים בנישה מסוימת ואפילו מצליחים בה. את האחריות על התופעה בכללה צריכים ראשי הציבור וגם ההורים לקחת על עצמם.

לא רק הטענת סלולרי

עידו, עוד מעט בן 18, הגיע לחוף בגלל ש"חיפשתי חארטות, קצת חברים, קצת ריגושים". באותה תקופה, הוא מספר, "היו בעיות עם ההורים. הם לא רצו שנלך לחוף, אז בפרינציפ הלכנו". החוף, הוא אומר, הוא מקום מאוד יפה, "עכשיו אני עולה לשם לפעמים כשהוא ריק". אבל אז הוא פגש במקום אלכוהול בשפע, וגם סמים, "קל מאוד למצוא את זה שם". עידו הגיע לאוהל היהודי ומצא שם אוזן קשבת, כהגדרתו. "אתה בא, יושב, עושה קפה, מנגנים בגיטרות, ודברים שקשה לך לפרוק מול חברים וההורים, אתה מדבר עם המדריכים". עידו עצמו הגיע דרך אחד המדריכים למקום שבו הוא נמצא עכשיו, והוא שומר תורה ומצוות ומרגיש שהוא מצא את מקומו. ברור לו שההורים צריכים להיות קשובים לילד, להפגין כלפיו אהבה רבה וגם לדאוג שלא יגיע למקומות האלה בפעולות מניעה מראש. "תקנה לילד שלך חיה שיטפל בה, תדאג שייצור משהו, שלא יתבטל. אחרת הוא יתחיל להסתובב עם החבר'ה שיגידו 'בוא תזרום איתנו' ויירדו עליו כשהוא לא רוצה לזרום".

המניעים להגעתם של הצעירים לחוף שונים ומגוונים. "חלק מגיעים מכעס על המערכת וההורים וחלק בגלל תאוות. אחרים מגיעים כי הם באמת התכוונו לטייל בגולן ומישהו שיגע אותם שכדאי לבוא לחוף כי שם נמצאים כל החבר'ה. יש כאלה שההורים אפילו יודעים מה הם עושים על החוף, ולא כל כך מתנגדים, רק שלא נהוג לעשות את הדברים האלה בקהילה". לדברי פרג'ון, ה'דתילונים' כפי שנוהגים לקרוא לדתיים לייט בחוף, מתנהגים שם בצורה הכי סבירה, "הם יודעים מה הגבולות שלהם". אלה שמגיעים ממשבר אידיאולוגי חריף הם אלה המשתייכים לבתים תורניים, "ולכן התופעות הקשות הן אצלם. הם מוכנים לנסות הכול, לא סגורים על עצמם, וגם לא מודעים לכל מיני דברים". כולל הקלות הבלתי נסבלת של שימוש בסמים, גם לא מהזן הקל, אומר עידו, ופרג'ון מוסיף שבנים הרבה פעמים הופכים בתוך דקות לבלדרי סמים, כדי לקבל סמים בחינם.

למרות התופעות הקשות שאליהן נחשף בחופים, פרג'ון חש שהחבר'ה "קצת צודקים", אולי לא באופן ההתנהלות שלהם, אבל במניע העמוק שהביא אותם לחוף. "הרבה מאוד מהשאלות שלהם עלינו כחברה וכמערכת קהילתית הן טובות מאוד, ולא בהכרח מצאנו להן עדיין פתרון".

רחל, בת של רב מוכר ומכובד, הגיעה לחוף דוגית לפני שלוש שנים. "סיפרתי להורים שאנחנו הולכים לכינרת. הם ידעו שזה לא הכי טוב בעולם ושאני הולכת גם עם בנים, אבל לא היה להם כל כך מה להגיד". רחל חושבת שחוף הכינרת הוא מקום "מאוד כיף. החבר'ה ביחד ומצד שני יכולה להיות לך פינה שקטה משלך. נכון שיש חבר'ה שהולכים להתפרק שם וצריך להיזהר מאוד, אבל פשוט כיף שם". לרחל עצמה יצא להשתמש בסמים, "אבל לא בחוף". כשהגיעה לאוהל היא מצאה "תשומת לב שאין במקום אחר, חום ושיחות והקשבה". לדעתה ההורים מגזימים כשהם שופטים את החוף לרעה, מצד שני היא עצמה לא מתכוונת ללכת לשם הקיץ. בהתחלה היא מספרת שהיא עסוקה מדי בעבודה, אחר כך היא אומרת ש"אפשר לרדת משם לכל מיני מקומות". היא לא מפרטת על ניסיונה הכאוב ורק מציינת שהיא עצמה נמצאת היום בעלייה.

בחוף משמש האוהל היהודי כנקודת הטענה למכשירים סלולריים, מקום שיש בו קפה, תה ועוגיות, וארוחות חמות, הכול אגב באדיבות מלון כינר, שהוא העורף הלוגיסטי ופרג'ון "מודה להם מאוד". במקום יש גם מתחם לינה, ויש כאלה שנכנסים פנימה רק בשביל זה. "בחור נכנס אלינו רק כדי להטעין את הסלולרי, ואנחנו אומרים לו סבבה אחי, אבל אין אחריות על הסלולרי, הוא עלול להילקח. אז חצי שעה-שעה הוא איתנו. אבל באופן היותר עמוק, הם לא מרגישים לגמרי בנוח בחוף. הבנות הרבה פעמים מאוד פוחדות, הרבה חבר'ה מרגישים שזה שהם נמצאים בחוף זה לא ממקום שלם, ויש חבר'ה שיודעים היום שבאוהל מבינים אותם וכל השאלות שהיו להם כל השנה, שבמוסד הלימודי שלהם הם לא יכולים לשאול, הם יכולים לשתף אותנו. אנחנו עמוסים בשיחות".

פרג'ון מחלק את הפעילות של האוהל לשניים. בחוף היא מתמקדת במניעה, "שהאינטראקציה תהיה תחת השגחה. אצלנו יש כללים. אסור לבנים לגעת בבנות, צריך לבוא לבושים, אסור לשתות. אז נכון שלפעמים הבחור יוצא מהאוהל, שותה כמה שלוקים וחוזר, אבל בשעות הקריטיות של הלילה, שלוש-ארבע-חמש, הוא עוד לא שיכור, ואז סביר להניח שהוא ילך לישון ולא יעשה שטויות". התפקיד השני והיותר מתמשך של האוהל מתמקד בלשמור על קשר על החבר'ה. "אפילו אם הבחור רק ניצל אותי - נכנס, אכל ארוחת ערב, אמר תודה ושלום - אנחנו מספרים לו על דף הפייסבוק שלנו ומרגע זה הוא יגיע אלינו. זה יכול להיות תוך שבועיים, חודש ואפילו שנתיים". הנערים משתפים אותם ברבות מהחוויות שעוברות עליהם, וגם בהתלבטויות רבות. כאן, הם יודעים, המדריכים לא ישפטו אותם. הליווי יכול להימשך כמה שנים, עד חתונה או ישיבה.

מה זו הצלחה בעיניך?

"כשהמכשיר מתחיל לעבוד לבד ולא צריך את הדחיפות שלי מאחורה. כלומר, כשאני מוצא את הנקודה שאדם מתחבר לעצמו, וממילא הוא מרגיש שיש בו משהו והוא רוצה לייצר זוגיות עם ההורים, המוסד והקהילה". פרג'ון מספר שגם בחור עם פירסינג "איפה שאת לא רוצה" שיושב עם יד אחת על בחורה ושומע מוזיקה מזעזעת יכול לזרום טוב עם עצמו, והוא יגיד לך "דיר בלאק אם תגיד שאני לא דתי", אבל בעומק הוא יידע שהוא נמצא במקום שנוגד את מה שהוא רוצה להיות.

בשיחות שלו עם החבר'ה מנסה פרג'ון לבדוק איתם "איפה קשה להם עלינו, איפה אנחנו צריכים להשתנות, ודרך זה לנסות ולהגיע אליהם". את השיטה הזאת, אגב, הוא למד מהרב נריה "ששאל אותי אחרי שסיימתי את כפר הרא"ה מה דעתי על הישיבה". הדעה לא הייתה חיובית בלשון המעטה, והרב נריה במקום להתגונן ניסה להניע את פרג'ון לפעילות. "הוא אמר: אליהו, לא סתם זורקים טענות, עכשיו התפקיד שלך לשנות. ככה אני עובד עם כל החבר'ה האלה, בעיקר למצוא איפה קשה להם, ולהגיד להם שיש נקודה במה שהם אומרים ובואו נהיה רציניים ונראה איך מתקדמים הלאה". אגב, ביום יום עובד פרג'ון במחלקת קידום נוער במועצה האזורית שומרון, ועובד עם נוער הגבעות ועם נוער מנותק חרדי, כך שהוא מקושר לכל גוני הנוער.

הפוליטיקאים יכולים לסייע

ההסכמה של פרג'ון עם טענותיו של הנוער היא לא מהשפה ולחוץ. הוא מצביע על שתי בעיות שהחלו בערך בתקופת ההתנתקות: כניסת האינטרנט המהיר לבתים, "שהביא את הפיתויים קרוב מאוד", ומשבר אידיאולוגי גדול: "אם פעם ידענו שלהיות דתי זה להתאמץ ולהתגבר ובסופו של דבר יש לזה כיוון ושכר, היום זה כבר לא כך. התחושה של בני הנוער היא שכל המעמד הרבני נשבר. אנשים לא ידעו מה להגיד בהתנתקות, והתחושה הייתה שלא משנה מה, כולם מורחים את כולם".

פרג'ון מדבר על שתי תוצאות קיצון: אלה שאמרו "הרבנים לא רציניים" ולכן הפכו בעצמם לרציניים מאוד, ואלה שמגדירים עצמם כדתיים בהפסקה, "כמו מישהי אמרה שבפסח היא שומרת לא לאכול חמץ אבל בירות היא שותה. הם חיים ככה לגמרי. ה' דורש מאיתנו הרבה, ועכשיו אנחנו בגיל ההתבגרות אז הוא יסלח לנו אם אנחנו מפשלים. העולם הרבה יותר גמיש אצלם".

מה הורה יכול לעשות כדי שהילד שלו לא יגיע למקומות האלה?

"להורים אין היום מספיק כלים. יש המון תופעות חדשות שההורים לא יודעים איך להתמודד איתן. כל החשיפה לווירטואליה, או העובדה שבשביל להוציא אנשים מהבית צריך אטרקציות שיא, כי הם רגילים לחיות בדופק מאוד גבוה. הרבה מאוד מהדברים הם גם בעיות שמיוחדות לציבור הדתי שצריך להגדיר את עצמו מחדש. אין רב, אין דמות דומיננטית, אין זקן לבן, אין מישהו שהורה אומר עליו: אני רוצה שהבן שלי יהיה כמוהו. תשובות רבות שקיבלנו מההורים שלנו הן היום בספק בעיני בני הנוער".

וגם בעינינו. אולי לא השכלנו להיבנות מחדש אחרי שבר ההתנתקות.

"עבודת ה' מתחדשת כל הזמן לפי הדור. בתחושה שלי, וכך גם אמרו לי המפקחים של החמ"ד, יש כאן בועה שאיש לא רוצה לנפץ אותה, כי עדיין אין תשובות חדשות. זה צריך להתברר בתוך בית המדרש. השאלה הראשונה היא מי אנחנו". פרג'ון אומר שכאשר להורה אין דרך ברורה, נוצר פער ושם יש גם סיכון למשבר אידיאולוגי. מצד שני, "גם אידיאולוגיה צריכה מתודה נכונה. יש הורים שמעדיפים שהילד יהיה רשום בישיבה מסוימת אפילו שהוא לא מבקר בה, כי בגיל 20 הוא יתיישר ואז כולם יידעו שהוא למד בישיבה הזאת והזאת. אז גם אם יש לך השקפת עולם מסוימת, זה לא פותר את כל הבעיות".

אז מה ההורים יכולים לעשות נכון?

"הורות טבעית לא תמיד מספיקה לכולם. לפעמים על דברים קטנים עושים טעות אחת שמגיעה לפיצוץ, המשבר לא נוהל נכון וזהו. אבל בכל זאת: צריך כל הזמן לדאוג להיות שותף, בין באופן אקטיבי ובין באופן פסיבי. הילד יוצא לצפון? גם אם הוא מתעצבן ולא רוצה לדבר, צריך להתעקש להיות שותף וכל אחד לפי מה שמתאים: יש את ההורה שיאמר 'שמעתי סיפורים, אני לא רוצה שתגיע לחוף לבנון', ככה במפורש. יש הורה שזה לא יתאים ליחסים בינו לבין הבן שלו, אז הוא יגיד 'חרשתי את הגולן, בוא נשב ונראה מה תכננת'".

אבל עוד הרבה קודם לכן, פרג'ון מציע לקרוא רמזים. "הרבה פעמים הילדים משדרים לנו בתת מודע שהם במצוקה. אם יש אמירות חדשות שלפני כן לא היית רגיל אליהן, שאלות חדשות או מילים גסות שהוא אומר ליד ההורים, הוא בעצם רוצה שההורים ישימו לב".

אגב שימת לב, אחת הבעיות היא שההורים צריכים לעבוד היום מאוד קשה כדי לפרנס, מה שגורם להם להיעדר במשך שעות מהבית ובעצם לא להיות שם כשהילדים משדרים אותות מסוגים שונים. "הרבה פעמים אנחנו שואלים את השאלות כשהילד כבר נמצא בחופים והפער הוא גדול. היה אפשר לעצור את זה קודם, החופים לא חייבים להיות במסלול של הילדים".

האחריות על מוסדות הלימוד

פרג'ון סבור שמוסדות החינוך והקהילה יכולים לסייע להורים במניעה: אפשר לתת להורים כלים מעשיים של קריאת המפה נכון והעלאה של הנושאים האלה למודעות. הוא גם אומר שההורים לא צריכים לחשוש מלפתוח את עמדותיהם המובנות בפני השאלות של הילדים. נכון, לא לכל דבר צריך להסכים, אבל אסור לחשוש מלדון בתהיות של הילדים, גם אם זה עשוי לערער מעט את הסדר של הבית. פרג'ון מוסיף ואומר שמול הפיתויים היום צריך להיות ציור מאוד חזק וחי של מה זה הקב"ה ולמה חשוב וטוב להיות דתי, ואלה דברים שבאים מהבית וגם מהמוסד החינוכי. "במוסדות שאצלם הדגש הוא לא על הלימודים אלא על אהבת ה' ורצון להתחבר וללמוד אותו כי הוא מעניין, זה ניכר בצורה מאוד רצינית בחבר'ה שמגיעים לחוף". וכמובן, יש לחזק את הסמכות ההורית. "מאוד ניכר בחוף שזה משהו שהתערער. ההורים מבקשים ומתחננים בפני הילדים, והמקום שלהם בבית לא מספיק בטוח".

כאחד שמצדד בנערים, אתה מן הסתם מצפה שכשהנהלת המוסד שומעת שילד היה בחוף, הוא יחבק אותו ולא יזרוק אותו.

"הבעיה מתחילה לפני החוף, ולמוסדות הלימוד יש חלק מאוד משמעותי בתופעת החוף. קחי כל תיכון בכל עיר בארץ. ברור לצוות שהוא אחראי על הנערים שלומדים בו, והוא יבנה את המענים הנכונים. אצלנו רוב המוסדות הם עם אג'נדה, אם אתה לא מסתדר איתה - אז תלך. הרבה מבני הנוער לא מרגישים התאמה. אם כל תיכון היה מרגיש כלפי הנערים 'זה התלמיד שלי, אני אחראי עליו, קיבלתי אותו בכיתה ט' אני מוציא אותו בי"ב', זה היה נראה אחרת. יש שיפור בשנתיים האחרונות. אבל היו מוסדות שהייתי איתם בקשר בעבר כדי לסייע לנערים ולנערות שהיו בחוף. הם רצו לדעת מי זה כדי להעיף אותו. הוא בחוף? זו לא ההתמודדות שלי. אין למוסד כלים להתמודד עם זה, אבל הוא גם לא מרגיש אחריות לייצר אותם. מבחינתו, מי שמגיע למוסד שלו אמורים להיות א', ב', ג', וכבר מונחים בכיסו".

אבל זה הרבה פעמים בחור שבאמת מאתגר את הסביבה שלו.

"נכון. אבל מה עושים בנס ציונה? מי שלא הולך בתלם הוא לא דתי-לאומי?"  

פרג'ון פונה לראשי הציונות הדתית, גם הפוליטיקאים. היום נוער דתי נושר מתוקצב באפס שקלים מטעם משרד החינוך, לעומת 30 מיליון שקלים שבהם מתוקצב נוער חרדי נושר. "גם אצלנו צריך תקצוב. היום נוצרה הזדמנות פוליטית וצריך לנצל את זה". האוהל נמצא במצב כלכלי די קשה, הוא אומר, וגם לא נכון להישען על תרומות.

ומה התפקיד של החיבוק בכל הסאגה הזאת? האם ההורים צריכים להכיל את זה שהילד הלך לחוף?

"לחבק זה מאוד מאוד חשוב, בטח בהתחלה, כשהמשבר בין ההורים לילד מתחיל לצוץ. אבל זה חייב להיות בזמן, כי מאוחר יותר החיבוק נראה לא אמין". פרג'ון מספר על רב, שבכל פעם שבנו היה מתנהג לא בסדר הוא היה מוציא אותו פיזית מהבית עד שהבן היה מתחנן לחזור. "בגיל 15 הוא הוציא אותו מהבית, והבן לא חזר הביתה במשך שנתיים. האב ניסה להחזירו בהרבה דרכים, אבל אז הבן אמר: עכשיו נזכרת? בהתחלה החיבוק הוא הכרחי. אם האב עומד על שלו בתקיפות אבל מתוך אהבה, הילד מרגיש. מאוחר יותר, הרבה דברים שבני הנוער עושים זה בשביל לנקום, או מתוך כעס".