פאדי יעקב, ערבי בן שש מהכפר גוש חלב (ג'יש) שבגליל העליון, יודע לדבר ארמית שוטפת.
"אבון את בשמיא נתקדש שמך, תיתיי מלכותך, נהווי צביונך", מדקלם פאדי בפני עיתונאית 'ישראל היום', אמילי עמרוסי. מתברר שמה שנשמע אצלנו כ"יה ריבון עולם ועלמיא" מוכר אצל משפחתו של פאדי כתפילה נוצרית.
פאדי משתתף ב"קייטנת הארמית 2013", שמתקיימת השנה בפעם החמישית בברעם שבגליל. על גב חולצת הקייטנה שלובשים חמישים החניכים משורטטות אותיות בארמית על כל גלגוליה - מהכתב העברי העתיק ועד "הכתב הקדוש", הארמית שבה נכתבו ספרי הקודש של הנצרות במזרח התיכון.
עמרוסי מתארת ילדים שאומרים זה לזה בארמית צחה "תא ניזל אל חנותא" (בוא נקפוץ לכנסייה), או "הב לי גלידה" (תן לי גלידה; "גלידה", מתברר, היא בכלל מילה בארמית).
צירופים מוכרים לעולם התורני מוכרים גם בקייטנת הארמית של הגליל. ריש גליי, מאידך גיסא, עורבא פרח, רחמנא ליצלן, סגי נהור, בעידנא דריתחא, דזבין אבא בתריי זוזיי חד־גדיא. גם מי שאינו בן בית בין דפי הגמרא מכיר מילים וביטויים ארמיים שחדרו אל העברית עד שהפכו לחלק ממנה: גושפנקה, פרהסיה, אדרבה, בזעיר אנפין, טבין ותקילין, בדחילו ורחימו, מרעין בישין, תרתי משמע, נכסי דלא ניידי ועוד רבים.
למעשה, מדווחת עמרוסי, כי מדובר בהתעוררות חדשה של אלה המבקשים את זכות ההגדרה העצמית כבני הלאום הארמי. הם רואים עצמם נצר לארמים הקדומים, שלטענתם חיו באזור הסהר הפורה לפני כ־3,000 שנה, ובשנים האחרונות הם מעצימים את שימור התרבות והשפה הארמית, שהיו נחלת כוהני הכנסייה בלבד.
המרונים הם בני הלאום הארמי שמשתייכים לכנסייה האנטיוכית ארמית מרונית. מדובר באחת הקבוצות הלאומיות והדתיות העיקריות בלבנון. בישראל מתחלקים דוברי הארמית לשלוש עדות נוצריות: כעשרת אלפים ארמים מרונים (2,000 מתוכם אנשי צד"ל לשעבר), כ־1,500 ארמים אורתודוקסים (הרשומים היום במשרד הפנים כבני הלאום האשורי), וכ־500 איש המשתייכים לכנסייה הקתולית. הארמים מתגוררים בעיקר בגוש חלב, אך יש קהילות קטנות גם בחיפה, בנצרת, בעכו ובירושלים.
טבלת הלאומים של משרד הפנים הישראלי כוללת כ־135 ערכים. יש שם, בין השאר, דרוזי, שומרוני, ארמני, צ'רקסי, אפילו אשורי. אין ארמי. 200 ראשי משפחות נוצרים מרונים תושבי גוש חלב, הגישו למשרד הפנים דרישה להירשם כארמים. משרד הפנים סירה.
בסוף חודש מאי פנו אנשי הקבוצה לשר הפנים, גדעון סער. "אנו חרדים לשמירת הצביון הייחודי לנו", כתבו. "אנו מוגדרים כארמים בספרי ההיסטוריה והקודש שלנו ושל עמים אחרים, כולל במסמכים מהארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ובעיני עצמנו, כמובן, במשך מאות ואלפי שנים. אולם למדינת ישראל, משום מה ובאופן בלתי מוסבר, קשה להכיר בנו כבני לאום נפרד. עניין זה הוא בנפשנו, ואין הוא שוני סמנטי. הגדרת השייכות הלאומית היא עניין עקרוני, והתכחשות לזהות זו היא פגיעה בכבודנו. תנו לנו את מה שאתם מאפשרים לדרוזים ולצ'רקסים".
בתחילת השבוע נפגשו נציגי הארמים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו והעלו בפניו את דרישתם לשינוי מרשם הלאום. אם לא תהיה התקדמות בקרוב, הם מתכוונים גם לעתור לבג"ץ.
"אבותייך ואבותיי ארמים, יש לנו שורשים משותפים", אומר ל'ישראל היום' שאדי חלול־רישא (38), יו"ר האגודה הארמית בישראל, ממובילי המהפכה ומיוזמי הדרישה לשינוי מרשם הלאום. חלול רישא, אב לשניים, איש הייטק, שירת כקצין בצנחנים, ערבי על פי משרד הפנים.
"רחל ולאה, אמהות העם היהודי, הן בנותיו של לבן הארמי. הוא אמנם היה נוכל ורמאי, אבל לא כל הארמים היו כמוהו. יש ארמים שנהיו יהודים טובים. אברהם הגיע משבט ארמי בארם נהריים. הוא היגר משם כי הם היו פגאנים, והוא קרא לאמונה באל אחד. מאוחר יותר, אותו שבט בדיוק קיבל על עצמו את הנצרות מידי תלמידי ישוע. איך תלמידי ישוע מנצרת דיברו עם אנשי ארם נהריים? היתה להם שפה משותפת: ארמית. ישו דיבר ארמית. כשמוסלמים מחצי האי ערב השתלטו על האזור, הם הפכו את הערבית לשפה רשמית, ובתוך שני דורות הארמית נמחקה. מי ששימר אותה היו כוהני הדת בכנסיות".
שאדי מתעקש לדבר עם בנו ארם בארמית בלבד. וכשארם מבקש "אבא, זבן לי לחמא" (קנה לי לחם), זה נשמע טבעי וברור. "אם הוא במקרה עובר לערבית, אני אומר לו 'אני לא מבין אותך', ואז הוא חוזר לארמית".
ב־2009 הצליחו שאדי וחבריו לקבל את חתימותיהם של כמעט כל חברי הכנסת במפלגות הציוניות על הצעת חוק של ישראל חסון (קדימה) ויריב לוין (ליכוד) להכיר במיעוט הארמי בישראל כלאום ולהקים מרכז למורשת הארמית בישראל. ההצעה הובאה להצבעה בוועדת השרים לענייני חקיקה אולם נבלמה בידי שרת התרבות לימור לבנת. לוין גם פנה לשר הפנים דאז, אלי ישי, בבקשה להוסיף לטבלת הלאומים את הלאום הארמי. ישי השיב שיבחן את העניין, אך לא שינה דבר.
"המדינה עשתה טעות טיפשית: כשמכריחים אותנו להיות חלק מבני הלאום הערבי, דוחקים אותנו לצד השני", אומר שארל יעקב. "הרי לא הגענו מחצי האי ערב. אבות־אבותיי באו מפה. המוסלמים והערבים הם הכובש. 1,400 שנים של כיבוש ערבי לא הצליחו להפוך אותנו לערבים - ומדינת ישראל הצליחה. אנחנו מבקשים מגדעון סער להראות לכל העולם שישראל יודעת להכיר בזכויות המיעוטים שחיים בה. עשו לנו עוול, ומה שאנחנו מבקשים לא מתנגש עם הערכים של מדינת ישראל אלא תואם אותם".
"אני מתקומם נגד הרישום שלי כערבי, כי אני לא ערבי", מוסיף אחד מחברי הקבוצה. "אנחנו מזדהים עם המדינה ורובנו מתגייסים לצה"ל או לשירות לאומי מרצוננו. הגיוס קשור להיותנו אזרחים נאמנים, שאוהבים את ישראל ורוצים להיות חלק ממנה, כי אין לנו ארץ אחרת שמגינה עלינו ושנוכל לחיות בה בכבוד ובחירות. בתנועה האיסלאמית ובתעמולה הערבית לא אוהבים את המגמה שלנו, אבל אנחנו נדאג לשקם את היחסים שנהרסו בין העמים האחים, הארמים והעברים".
"אם קשה להם להוסיף לאום לטבלת הלאומים, אני מעדיף שיכתבו לי 'חסר לאום' מאשר 'ערבי'", מוסיף שאדי. "הלאום הערבי לא שייך לי. זה כמו שתגידי שאין הבדל בין רוסי לאוקראיני. יש להם שפה משותפת, אבל מדובר בלאומים שונים לגמרי".
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה לכתבה כי "רשימת הלאומים המוכרים כיום בישראל דומה לרשימה הקיימת בשאר מדינות העולם, למעט חריגים בודדים, דוגמת הלאום היהודי או הלאום הערבי. קיימים מקרים בודדים שבהם נרשמו בשנותיה הראשונות של המדינה לאומים שאינם מוכרים כיום, והרישום הראשוני של הלאום במרשם האוכלוסין נעשה על סמך הצהרות המתפקדים בלבד.
"שינוי ברשימת הלאומים או הוספת לאומים חדשים נעשים בהתאם להכרה הבינלאומית ולשינוי רשימת המדינות, כפי שנעשה, למשל, עם פיצולה של בריה"מ לשעבר. הכרה בלאום לא יכולה להסתמך על הגדרה עצמית או על תחושה סובייקטיבית. להכרה בלאום נוסף, שלא בעקבות הכרה בינלאומית, יכולות להיות השלכות רחבות במישורים שונים, מעבר לשאלת הרישום במרשם האוכלוסין".
ממשרד הפנים נמסר: "השר סער טרם נדרש לסוגיה".