דמו של יצחק אלגבי ממושב אביחיל לא נמצא רק על ידיהם של שלושה עבריינים מטול כרם ושל מסיע שב"חים אחד מטירה. כל מי שמתגורר בסמיכות לגדר ההפרדה או לריכוזים של הפזורה הבדואית יודע כי מערכת החוק המפוארת של מדינת ישראל ויתרה כבר מזמן על תפקידה להגן על רכושו וחייו.
עברייני הרכוש יוצאים מידי ערב לעבודתם באותה שאננות בה יוצא לעבודה מנהל מערכות מידע. הם יודעים שהסיכוי להיתפס על ידי רשויות החוק אפסי. העונש במקרה נדיר של תקלה בלתי צפויה הוא נסבל ואינו עולה על כמה חודשי מאסר בודדים.
הביטחון המופרז ועזות המצח עולים מכל שורה מכתב האישום שהוגש השבוע נגד רוצחיו של אלגבי. על פי כתב האישום, נכנסה כנופית הגנבים אל מושב אביחיל כמו פועלים שהגיעו לעבודת יומם. בשעות הערב המוקדמות הם פשוט הורדו בלב המושב מהסעה שהזמינו מראש כאשר כלי אומנותם בידם - מברגים ושאר כלי פריצה. הם ניגשו לבית הראשון אך שם הופעלה האזעקה. הם לא נבהלו, לא נמלטו מהמקום, אלא עברו אל הבית הסמוך והחלו לפרוץ את אחד החלונות. כשנכנסו לדירה השנייה הפתיע אותם יצחק אלגבי בן השישים. סיכויו מול שלושת הצעירים ומברג קטלני אחד היו קלושים מלכתחילה. הם הותירו את אלגבי לדמם למוות, והתקשרו להסעה שתבוא לאסוף אותם.
התקלה בתחילתו של ליל העבודה לא ריפתה את ידיהם. הם לא ברחו לטול כרם אחרי הרצח אלא נסעו לאכול ארוחת ערב בטירה, שטפו את המברג מהדם וביקשו מהנהג להסיע אותם לחדרה, להמשך הפריצות המתוכננות באותו ערב.
לפני כחודש וחצי חלף רכב שטח מוכר על פניו של תושב באחד ממושבי חבל עדולם. הוא מיהר להתקשר לשכנו ולשאול האם השאיל את הרכב למכר. התשובה הייתה שלילית, והאיש מיהר לדלוק בעקבות הרכב הגנוב של השכן. המשטרה הוזעקה, אך האיש מצא את עצמו במרדף יחיד אחרי ג'יפ גנוב עמוס פורצים. הג'יפ הגיע אל גדר ההפרדה ועצר. הגנבים ירדו חמושים בכלי עבודה. הם החלו לפרק בנחת את הגדר כשהאיש ההמום צופה בהם ממרחק של מטרים אחדים והם מתעלמים מקיומו, כאשר בכל אותו הזמן הוא מנסה לזרז את המוקד המשטרתי. המשטרה לא נראתה באופק ומלאכתם של הפורצים כמעט הושלמה. בתסכולו כי רב שלף האיש אקדח, כיוון לעבר הגנבים וניסה להבריחם. נפנופי האקדח לא הרשימו את הפורצים שרק נתנו בו מבט אדיש ומשתהה. הוא ירה באוויר, אך הם עדיין המשיכו במלאכתם בנחת וקור רוח. השכן, שדעתו כמעט ונטרפה עליו, החל לירות לעבר רגליהם. רק אז, אחרי ניהול סיכונים זהיר, הם עזבו את הרכב, חצו את הגדר והחלו ללכת לכיוון הכפר הקרוב. לא להימלט, ללכת. המשטרה לא נראתה באופק.
תירוץ לרכב עליו
תירוצים שיכולים אולי לעבוד בבית הספר הם פחות אפקטיביים בחקירה נגדית בבית המשפט. כך למד השבוע על בשרו תלמיד לשעבר של בית ספר 'עמל' בקריית מלאכי, שגייס את חברו הטוב על מנת שזה יעיד כי בית הספר אחראי לפציעתו לפני תשע שנים, עת היה תלמיד כיתה י"א. על פי כתב התביעה שהגיש התלמיד, באחד הימים הוא אולץ על ידי מורה מבית הספר לחזור לביתו באמצע יום לימודים כדי להצטייד בתלבושת אחידה. "בדרכי לביתי", טען התלמיד לשעבר, "בקשתי לעלות ולרכב על סוס אשר היה בקרבת מקום על מנת לסייע בידי לשוב בהקדם ללימודים, ואולם במהלך רכיבה קצרה נחבלתי באופן קשה בראשי". התלמיד טען כי בית הספר צריך לשלם לו פיצויים על החבלה משום שנשלח לביתו באמצע יום לימודים.
בית הספר טען כי התלמיד לא נשלח לביתו באמצע יום הלימודים, אלא התגנב דרך פרצה בגדר לפארק הסמוך ושם בילה על הסוס עד שנפצע. לעומת זאת, חברו הטוב העיד כי ראה את הבחור כשהוא מלווה על ידי המורה עד לשער בית הספר. אלא שחוקר פרטי הקליט את אותו חבר כשהוא מספר שהוא זוכר את מה שהתרחש באותו היום רק במעורפל, אבל מתוך הערפילים דווקא זכורה לו יציאה דרך הפרצה בגדר. בבית המשפט ניסה החבר ליישב את הסתירה. הוא טען כי כשדיבר עם החוקר זה היה הדבר שזכר במעורפל, אך לפני העדות בבית המשפט אימו של התובע שוחחה אתו ומאז הוא דווקא זוכר בבהירות כי התובע לווה אל השער בידי אחד המורים.
השופט יחזקאל קינר מבית משפט השלום בראשון לציון לא אהב את תיאום הגרסאות ודחה את התביעה. אך הוא הוסיף וציין שגם לו היה מקבל את גרסת התובע כי יציאתו מבית הספר נעשתה ביוזמת המורים, גם אז לא היה פוסק לתלמיד ולו שקל אחד לפיצוי. השופט קבע כי שליחתו של נער בן שש עשרה וחצי אל ביתו הנמצא במרחק של שש דקות הליכה כדי להחליף לחולצת התלבושת האחידה היא פעולה סבירה. ועלייתו של נער על סוס בדרכו לבית היא לא אירוע שהאחראים בבית ספר התיכון אמורים לצפות מראש.
העוול החל לפני הגירוש
שמונה שנים מאז הגירוש מגוש קטיף, ובכל פעם אפשר להתפעל מחדש מהמהפך שעבר על נסיכי תנועת החירות, שכמו הפכו את עורם בן לילה והפכו לאנשי שמאל קיצוני. אולי מלומדים עוד יידרשו לאותו פלא וינסו להבין מה קדם למה - המהפך לפשע או הפשע למהפך. מכל מקום ברור שמדובר במהפך נפשי עמוק. לבני, אולמרט וחבריהם לא אימצו עמדה פרגמאטית יותר בהקשר למתיישבים, אלא פיתחו אליהם, ואל כל הערכים אותם הם נושאים, תיעוב אידיאולוגי עמוק.
למרות מס השפתיים, הם לא כאבו את הפינוי ואף לא חשו אמפתיה. הדבר אינו דורש ראיות, אך הן ממשיכות ומגיעות מאליהן. אחת מהן התגלתה השבוע בפסק דינו של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, איתן אורן.
ההתנתקות הייתה סיום טראגי, אך גם חמש השנים שקדמו לה היו שנים קשות. גל הטרור הקשה שפרץ בסוף שנת 2000 היכה במדינה כולה, אך יישובי הגוש המוקפים באוכלוסייה ערבית עוינת ספגו באופן יחסי את מנת הטרור והאבדות הגבוהה ביותר. השטחים החקלאיים בגוש היוו נקודת תורפה, שזרועות הטרור המסועפות שהקימו כאן יאסר ערפאת וחזונו של שמעון פרס הכו בהם שוב ושוב. הצבא החל להטיל מגבלות חמורות על חקלאי הגוש, שנאלצו להפסיק את עבודת החממות לתקופות ארוכות. הנזק העקיף שנגרם למשקים היה משמעותי הרבה יותר מהנזק הישיר שגרמו חבלות ופיגועים. אלא שחוק מס רכוש מכיר רק בנזקים ישירים של טרור. נזקים עקיפים מוכרים רק באזור מלחמה או באזור מוכה אסון, ותלויים בהכרזה על אזור ככזה על ידי ממשלת ישראל. כדי להימנע מההכרזה מחד, אך לא למוטט את חקלאי הגוש מאידך, סיכם משרד האוצר עם חקלאי הגוש על הסדר מיוחד בו האחרונים יפוצו בכל שנה בהתאם להערכת משרד שמאות מוביל אותו מינתה המדינה. במשך שלוש שנים נותרה המדינה נאמנה להסדר.
את התביעה לפיצוי לשנת תשס"ד הגישו המתיישבים לאחר אישור תוכנית ההתנתקות. הם נענו על ידי משרד האוצר כי מדובר בהסדר שאין לו בסיס חוקי מוצק. הם פנו לבג"ץ ושם הוסכם שהם ינסו להגיש את התביעות דרך המנגנון הרגיל של מס רכוש, אך זה סירב להעניק להם את עיקר הסכום שהובטח כפיצוי על הנזק העקיף. ועדת ערער אליה פנו החקלאים לא הסכימה להעניק להם יותר מחמישה אחוזים משמאות הנזק העקיף, וגם זאת לפנים משורת הדין.
המתיישבים פנו אפוא לבית המשפט המחוזי בתל אביב, וטענו בין השאר כי הסתמכו על הסיכום עם המדינה כאשר המשיכו בפעילות חקלאית חרף ההפסדים הכבדים. במהלך הדיון המשפטי הארוך באולמו של השופט איתן אורן התברר כי לא היה מדובר בהתעללות ביורוקרטית של פקידי משרד האוצר. אפילו לא בחוות דעת עוינת שהוציא בעניין משרד המשפטים. על פי הפרוטוקולים של ועדת הערער, וכן על פי עדויות שהובאו בפניו, קבע השופט אורן כי מדובר היה בהחלטה פוליטית מכוונת של הממשלה. הדרג הפוליטי הפך את עורו וביקש שלא לשלם את הפיצוי לחקלאי הגוש. נדגיש כי לא מדובר בהחלטה שהיתה קשורה בצורה כלשהי לתוכנית ההתנתקות או עשויה באופן כלשהו להקשות עליה. השופט אורן קבע במפורש כי הסירוב לתשלום לא היה קשור לגופם של דברים, אלא לגופם של האנשים שסר חינם.
"שינוי מדיניותה של רשות", ציטט השופט הלכה של בית המשפט העליון, "כרוך בפגיעה בבני אדם מן הציבור, תמי הלב, אשר הסתמכו על מדיניותה הקודמת של הרשות. על יסוד הסתמכות זו שלהם השקיעו זמן ומשאבים, תוך ציפייה שמדיניות זו תמשיך לחול בעתיד. מטעם זה, במקרים רבים קיימת הצדקה לקביעתן של הוראות מעבר, אשר תגנה על הסתמכותם הלגיטימית של אותם פרטים, על מדיניותה הקודמת של הרשות". הוא הורה למדינה לשלם לחקלאי של גוש קטיף החרב את הפיצוי המגיע להם.