סופרוומן או אשת חיל?

ההתמקדות בהווה, בחוויה, לאפשר לעצמך להיות ב-"being", הם אתגר גדול בימינו. זוהי משימה הדורשת האזנה לקולות הגוף הקוראים למנוחה, לקולות הנפש המתחננים להתמקדות בתפקידים החדשים ובשינוי. לקראת הלידה אפילו המוח משתנה, ונפחו קטן לטובת גדילת החלקים הקשורים בטיפול בתינוק (המוח הנשי, ד"ר לואן בריזנדיין).

את לחישותיה של הנשמה הזועקת להתבוננות פנימה קשה לשמוע, והתקופה שלאחר הלידה היא הזדמנות מעולה לחדד את השמיעה ולהתחבר לעצמך ולתפקידך. 

ששת השבועות שלאחר הלידה מכונים משכב לידה. תקופה זו מהווה הכנה והסתגלות פסיכולוגית ומעשית לתינוק החדש ולשינוי שהתחולל במערכת המשפחתית. בתקופה זו מתרחשים בגוף האישה שינויים פיזיולוגיים ובראשם התכווצות הרחם בחזרה לגודלו המקורי, התכווצות הכרוכה גם בהפרשה דמית. 

ממש כשם שאורכו של ההיריון תשעה חודשים ולא כדאי לקצרו, כך כדאי להתייחס גם לתקופת ההתאוששות מהלידה - כל יום חשוב ומהווה חלק מהתהליך של בניית המשפחה. בתקופה זו חשוב לאפשר התאוששות באמצעות מנוחה, תזונה איכותית, שתיית מים והרבה פרגון. 

ביהדות ישנה הכוונה ברורה לחשיבות הרבה שבמנוחה ובמתן זמן להתאוששות הגוף, הנפש והרוח. בגמרא מתואר כי במהלך הלידה איבריה של היולדת מתפרקים, ונפשה חוזרת אליה רק אחרי עשרים וארבעה חודשים (בכורות ו, ב). ישנן הלכות רבות המדגישות את החיוב להתאושש אחרי לידה. למשל, חילול שבת בשביל יולדת מותר עד שלושה ימים, עד שבעה ימים דינה כחולה שיש בו סכנה ועד שלושים יום דינה כחולה שאין בו סכנה (רמב"ם שבת קכט, א). כמו כן, את ארבעת הצומות הקלים אין לצום לאחר לידה, ויש דעות שהיתר זה הוא עד עשרים וארבעה חודשים לאחר לידתה (תורת היולדת מ"ז). 

להלכה יולדת טמאה כנידה, כי הלידה עצמה מטמאת (רמב"ם איסורי ביאה ז, ט). מדין תורה היולדת בן טמאה שבעה ימים ולאחריהם היא טובלת והופכת לטהורה עד ארבעים יום אחר לידתה, אף אם תראה דם באותם הימים; והיולדת בת טמאה ארבעה עשר יום אחר לידתה, ואחר כך טובלת והיא טהורה עד שמונים יום מלידתה. כל דם שתראה היולדת בתוך שלושים ושלושה ימים של זכר או שישים ושישה ימים של נקבה נקרא בתורה דם טוהר (ויקרא יב, ב-ה, סנהדרין ד). אולם הגאונים אסרו דם טוהר - כלומר, ביטלו מושג זה - ולכן כיום דין יולדת כדין זבה עד שיפסיק הדם, ואז סופרת שבעה נקיים וטובלת. בדרך כלל ניתן לטבול חמישה עד שמונה שבועות לאחר הלידה. 

בע"ה כשייבנה בית המקדש, תעלה היולדת לאחר מלאות ימי טהרתה (ביום הארבעים ואחד ללידת זכר ושמונים ואחד יום ללידת נקבה) לירושלים וקרבן בידה. כיום היולדת יכולה להתקרב לד' באמצעות הקרבת קרבנות מתוך הרגליה ורצונותיה. 

הרב בר שאול זצ"ל מתאר את מסירותה של היולדת כקרבן לאומי: "אין גבורה כגבורת אם. אין מסירות נפש כמו מסירות נפש של אם. הלכה היא זו שאין האישה מצוּוה על פריה ורביה... כי משפטי ד' ודרכיו דרכי נועם... אם אישה עברייה מקבלת עליה מרצונה את הסכנה (שבהיריון ובלידה) למען המשך בניין בית ישראל, הרי שהיא עושה בזה חסד גדול עם האומה, וקרבנה יקר עד מאוד" (מן הבאר). כלומר, ההיריון והלידה עצמם מהווים קרבן ממקור של אהבה - אהבה זוגית, אהבה לאומה ואהבה למקור החיים - בורא עולם. מציאות זו של הקרבה והתעלות דורשת לאחריה זמן של התרגלות וחיבור לשפע החדש - לשפע החיצוני המתגלה בתינוק, ולשפע הפנימי בגילוי כוחות חדשים כאֵם לנשמה חדשה.

קחי זמן זה לבניית המקדש בביתכם, זמן להקשבה פנימית לצרכייך, להיכרות עם התינוק, לבניית הזוגיות ולאיזון המשפחה בקומה החדשה. זמן להיות אשת חיל שיודעת להתבונן לעומק, לשמוע למנגינה הפנימית ולעשות רצונה כרצונו.