התאונה בכביש 6
התאונה בכביש 6פלאש 90

לפני כשבוע קרתה תאונת דרכים מחרידה, שזעזעה רבים מאתנו, ואני ביניהם.

התאונה התרחשה קרוב למקום מגוריי, כך ששמעתי את קולות האמבולנסים והניידות הרבות שהגיעו לאזור. ארבעה אנשים צעירים ואהובים, נלקחו מאתנו ברגע אחד, נוראי.

כעת נותרו המשפחות והחברים עם תחושות עצומות של כאב שנדמה שאין להם סוף. חיים שנגדעו, וחוסר אונים על גלגל שאי אפשר לסובב אחורנית. פרידות כואבות וחיסרון ענק שנפער בלב.

למחרת התאונה, קרוב לשעת חצות, עשיתי סיבוב רגלי באזור מגוריי. ולפתע, באופן מבהיל במיוחד, דהר לכיווני רכב על מהירות של 120 קמ"ש לפחות. על עצמי לא חששתי, כיוון שעמדתי על המדרכה, אך חששתי לגורלו של הנהג. אם תבוא חלילה מכונית מולו, אין סיכוי שהוא יספיק לבלום בזמן, או יותר גרוע חלילה, אם יצעד לו אדם על הכביש, לא בטוח שהוא יספיק לזהות אותו ולהאט.

ה' ישמור. התפללתי על כולם והמשכתי לחשוב על המעשה.

כולנו זקוקים לעיתים לחוויות וריגושים. הריגושים הללו נותנים לנו תחושה של חיים, עוצמה של חיים שמעוררת ומרגשת. סביר להניח כי גם הנהג (שאולי סבר לעצמו כי בשעה כזו אף אחד לא נמצע על הכביש ואפשר להשתולל...), חיפש לו ריגוש. נסיעה במהירות מופרזת, ברחובות צרים, עם רכב חדש וסיבובים חדים. יש אנשים שאותם זה מאוד מרגש ומעורר.

אך כאן צריכה לבוא הבנה ברורה וחדה. שום ריגוש שלי, לא יכול לבוא על חשבון אדם אחר. ועוד יותר מכך, על חשבון חיים של אחרים. גם אם מדובר על שעת לילה מאוחרת. הסיכוי הקטן (או הגדול...) שאולי מישהו ייפגע מההתלהבות המופרזת שלי- צריכה להילקח בחשבון ולעצור אותי מכך.

בכל אחד מאתנו ישנו מקום פנימי הזקוק להתרגשות. לתחושה חזקה של חיים. הריגוש מחזק את התחושה שאני קיים! שיש לי נוכחות חזקה ועוצמתית. עם זאת, חשוב להפריד בין המונח "ריגושים" לבין המושג "התרגשות". כשאנו מדברים על ריגושים, הכוונה לדברים חיצוניים שמעוררים את ההתלהבות הפנימית. ריגושים שעושים לנו "וואהו" עוצמתי, אבל חד פעמי. ריגושים שלעיתים עלולים לבוא גם על חשבון השני. ברוב הפעמים כשאנו בתוך הריגוש אנו "שוכחים" לרגע מכל העולם ומרוכזים בעצמנו ובחוויה שלנו. באופן זה אנו עלולים לפגוע באחרים מבלי לשים לב.

אם נתבונן פנימה, נוכל לזהות את המקומות או הזמנים הללו בתוכנו. כשאנו מרוכזים בריגוש שלנו, ולא חושבים על איך וכיצד זה משפיע או פוגע בזולת. פעם סיפר לי בחור שאינו אוהב לרקוד: "אין לי חוש קצב ", הוא הסביר. "בכל פעם שאני מגיע לאירוע, ומנסה להשתלב בריקודים, אני מרגיש כיצד החבר'ה שעסוקים בהתלהבות הגדולה שלהם, לא שמים לב אלי. אנשים שביומיום הם רגישים ועדינים, כאשר הם נכנסים לריגוש שלהם, הם פשוט לא שמים לב. אחד דורך עלי, השני מוציא אותי מהמעגל, האחר מנסה לעקוף, והנוסף פשוט דוחף. הם מתלהבים, ואני נשאר פגוע וכואב".

ההתרגשות והריגוש בשורשם הם מאותה המשפחה. הם מחוברים לאותה מערכת, אלא שבמצב של ריגוש אנו לעיתים מאבדים מהרגישות שלנו... ואילו במצב מאוזן של התרגשות אמתית ופנימית, אנו מסוגלים לשמוח, להתלהב, לרקוד ולשיר, אך תוך חיבור ורגישות לזולת שמסביבנו.

הרגשות שלנו הם אחד הכוחות העוצמתיים ביותר בנפש. הרגש משפיע על המחשבות ועל ההתנהגות. הרגש מחבר אותנו לעצמנו ולזולתנו. דרך העבודה הרגשית אנו לומדים להכיר את עצמנו, את החולשות, הכוחות, הרצונות ועוד. הרגש משפיע על החשק, על החיבור האמתי לחיים. הוא הדומיננטי ביותר בחוויות החיים שלנו. 

דווקא מתוך כך, יש פעמים בהם אנו מחפשים "להרגיש" גם באופן מאולץ. מחפשים לחוש את החיים ולשם כך עושים מעשים המעוררים רגש עוצמתי. נהיגה מסוכנת, בנג'י, השתכרות וכדומה, אלו חוויות מעוררות, אבל רק לרגע. הם אינן פותרות את הבעיה ביסודה, את הצורך שלנו להרגיש.

רגש הוא דבר עדין. כשאנו מחוברים לרגש בצורה מאוזנת, אנו יכולים להתפעל ולהתרגש מפרח שגדל. מתינוק שהתחיל ללכת. מהשמיים התכולים. מההתגברות הקטנה שלנו, מהחיוך של בן הזוג. לעיתים דווקא כשישנה חסימה כלשהי ביכולת הפשוטה, להרגיש- אנו מחפשים לעצמנו ריגושים גדולים יותר, שאולי הם יצליחו לעורר סופסוף את הרגש הרדום.

אך וודאי שזה אינו פתרון אמיתי. בשביל להרגיש באמת צריך להעיז. צריך אומץ להתבונן פנימה ולהכיר גם במקומות הכואבים או החסרים. להוריד קצת מסכות ולהיות כנים. לנסות ולהתפעל דווקא מהדברים הקטנים. ללמוד להקשיב ולהודות.

ואולי זה התיקון לתאונות הקשות שעברו עלינו.

שנלמד להרגיש את החיים, אבל בעדינות. לפעול מתוך הקשבה לזולת והתבוננות פנימית. שנלמד להתפעל ולהחמיא לאחר. להרגיש ולהביע. להיזהר בכבודם של אחרים, וללמוד להשתתף בצער. שנדע להביע אהבה ולאפשר לעצמנו לשחרר גם כאב ודמע. שנצליח לשמוח עם אחרים, וניתן מקום אמיתי לאחרים שסביבנו.

והלוואי ולא נדע עוד צער, ונזכה לגאולה שלמה בקרוב.

אודליה מימון (MA), טיפול זוגי ואישי והנחיית קבוצות, מנהלת מרכז "אוצרות פנימיים".[email protected]