כמה זאת? אני מניפה את הקולב עם השחורה כלפי המוכר. 180? נו, וזאת כמה? וזאתי?
אני ניגשת לקופה עם חשבון משלי. את ה-180 הוא ייתן לי ב-160, ה-95 תהיה 85, והסגולה תהיה ב-60. מה יש, לקחתי שלושה בגדים, ופה זה לא הקניון.
המוכר מכניס לשקית פשוטה פריט אחר פריט בקצב איטי מדי לטעמי, ואני מסבירה לו על המחירים החדשים שישולמו לו. אנחנו מתמקחים קצת, מתווכחים קצת, ובסוף אני רושמת לו צ'ק. יצאתי טוב, אמנם לא 50 שקלים הנחה כמו שתכננתי, אבל גם 35 זה יפה. גם ככה אסור להאמין למחירים שהם נותנים בהתחלה, הרי תמיד הם ייתנו יותר גבוה כדי שתורידי אותם אחר כך.
הבטתי ברחמים בזו ששילמה אחריי את כל מה שהיה נקוב בתוויות, היא לא מבינה במכירות כנראה.
אני מצרפת את השקית החדשה לשלל הקיים וממשיכה בסיבוב. ככה זה אחרי תשעה באב, צריך להשלים את כל הקניות. אני נהיית צמאה מלראות את מכונות הברד בקיוסק ממול ומחליטה להתפנק בקפה הקרוב. אייס קפה כפול נשמע לי מצוין, ועל הדרך אפשר לצרף כמה בורקסים. הבחורה בקופה מחשבת לי הכול ואני רואה שחסרים לי שני שקלים בכסף קטן. ממש לא חכם לפתוח בשביל זה שטר של 200 שקל. אני מוציאה לה את כל המטבעות הקטנים, ומציינת שחסר לי שני שקלים, אבל לא נורא, כי גם ככה היא לא מחממת לי את הבורקסים, ואני לא נשארת לשבת או משהו. היא ממלמלת בחזרה שזה בסדר ולא נורא. ואני יוצאת לי שוב אל השמש. הלאה, מה עכשיו?
סט מצעים חדש ועוד שמיכות מעבר לילדים, הכול ב-20 אחוז הנחה, שרשרת יפה לעצמי (מה יש, לכבוד ט"ו באב שהיה, ולראש השנה שיהיה), בסוף המוכרת הסכימה להוריד 20 שקלים מהאשראי המתגהץ, מתנה יפה לראש השנה לצורית - נכון שזה לא ברשימה המתוכננת, אבל המפה הזו כל כך יפה, ועוד במבצע של חצי מחיר. חבל לפספס את ההזדמנות. אני עוברת ליד השוק, הנה חנות נעליים. באמת צריך כפכפים חדשים ליגאל, אפשר גם נעליים לחג לאוריה וטל. כאן זה בדיוק המקום, אפשר להוריד אותם ב-60 אחוז מהמחיר.
יו, אני צריכה להספיק אוטובוס עכשיו! איפה התחנה הקרובה פה? תוך כדי ההתנשפויות אני מציצה בכרטיס המעבר המקופל בתיק - תקף עד 12:34. נו, עכשיו 12:33! שיגיע מהר האוטובוס. והוא חייב להגיע, כי אין לי עוד שבע שקל לכרטיס חדש, וחבל לי לפתוח את השטר. ארבע דקות תמימות אני מבלה בתחנה עם עוד חבורת מיוזעים עמוסי קניות לחג עד שגלגלי האוטובוס נאנקים לכיווננו. אני עולה עם הכרטיס שלי, והנהג אפילו לא טורח להעיף מבט. טוב, זאת בעיה של האוטובוס, אני הייתי מוכנה בתחנה עם כרטיס בתוקף, זה האוטובוס שאיחר.
אני צונחת מותשת ומסופקת על הספה בסוף המסע. לא רע. קניתי כמעט את כל הרשימה פלוס תוספות אקראיות, ועוד חסכתי סכום רציני ברווח נקי (כולל ההנחה שארגנתי לי בחנות הנעליים), לא רע בכלל. בטח בתוך מערבולת הקניות הזו של החזרה לבית הספר ולכבוד החגים. הארנק לא נסגר לרגע, טוב שאפשר לחסוך פה ושם.
יגאל נכנס לסלון בסערה, מחזיק את הסלולרי בין הכתף לאוזן ובוחן את הדפים מהחשבונות של הסלולרי. אה, יופי שהוא הצליח לתפוס אותם. כבר שלושה חודשים אנחנו רואים חיוב של 60 שקלים על שום דבר, סתם זה כל החברות המנופחות האלו שמוצאות דרכים לסחוב לך כסף מאחורי הגב. אבל יגאל לא פראייר, הוא בודק כל חיוב וכל חשבון. בשנה שעברה זיכו אותנו ב-400 שקל על חיובי סרק! 400 שקל, ככה בלי להתבייש, בקושי התנצלו. האמת היא שאני רציתי לעבור לחברה אחרת, וגם בחברה השנייה התחילו עם מבצע ממש טוב, אבל יגאל אמר שהם גרועים בתעריפים המשפחתיים ועדיף שנישאר בחברה שלנו.
מהפנים של יגאל אני רואה שהם משגעים לו את השכל. "אבל זה מופיע כבר שלושה חודשים!" הוא מסביר בפעם העשירית למוקדנית, "לא לא לא, אין לנו שיחות חו"ל! כבר שאלת אותי". מסכן, אני מסדרת בשלט שהמזגן יתנפנף לכיוונו. "מה זאת אומרת אין זיכוי ברטרו?! זו טעות שלכם! תעבירי אותי בבקשה לאחראי עלייך". כל הכבוד ליגאל שלי, אני מביטה בו בנחת. אנחנו לא מאלה שיוצאים להפגנות או מדביקים סטיקרים על הרכב, אבל זו המחאה החברתית הפרטית שלנו נגד חברות הענק ששותות את הכסף של האזרח הקטן. יגאל מסתובב מימין לשמאל ומשמאל לימין, הולך לחדר וחוזר לסלון. אני עוצמת את העיניים כי כבר יש לי סחרחורת. לא התעייפו שם במוקד שלהם? ואז נהיה שקט. יגאל נשען לאחור על הכורסה ומרים את רגליו על ההדום. "אלה חצופים. אבל יצאנו ברווח. הם יזכו אותנו ברטרו, ועוד קיבלנו פיצוי של 500 דקות חינם". אני תולה בו מבט מעריץ, לוחם צדק שלי. "את מבינה, צריך לדעת איך לדבר איתם".
היום הסתיים לגמרי ברווח. בדואר הגיע מכתב פיצוי מהחברה של הגבינה. היא הייתה חמוצה עוד לפני שפג התוקף! התקשרנו אליהם והפקידה מיד הקריאה את נוסח ההתנצלות, אמרה שאפשר לזרוק את המוצר והבטיחה לשלוח זיכוי. בטח לזרוק את המוצר, אי אפשר להריח אותו עוד רגע אחד. עכשיו המכתב הגיע עם זיכוי של שתי אריזות גבינה, קוטג' מתובלן, רביעיית מעדני שוקו וזוג גביעי שמנת. לא רע, אפילו נחמד.
ככה ביום אחד 450 שקל רווח נקי.
לפני שאני נרדמת אני מסובבת את הראש ליגאל: "ראית איזה יופי, ביום אחד לחסוך לפני החג 450 שקל!".
עוד יומיים ראש השנה, וקדחת הבישולים מתחילה לגבור על קדחת הקניות. טל נכנס מהסופר עם ההשלמות ששלחתי אותו לחפש. מארז תבניות חד פעמיות, שלוש חבילות של פקאן מסוכר לקינוחים ששכחנו לקנות ושתי תבניות ביצים. לפני הבישולים אף פעם אי אפשר לדעת כמה ביצים נצטרך. ועוד צנצנת דבש כפולה. הילדים רוצים להכין מאפינס דבש מאיזה ספר מתכונים שהם מצאו.
"ילדים, צאו מכאן עכשיו. כשאני אגמור אתם תכינו את המאפינס. אוריה, לך תביא ניירות, תכינו בינתיים שנוטובות". שניים נעמדים על כיסאות ליד השיש ללקק מנפלאות המיקסר, אחד מדבר בטלפון בדיוק ליד התנור, ועוד אחת נוברת במקרר (הרגע סיימנו לאכול!) "זוזו, זהירו---!" שתי תבניות ביצים חדשות התרסקו בנחיתת חירום על הרצפה. טל מפנה נפגעים מהמטבח, יגאל פותח חלונות לאוורור, ואני אומדת את האירוע בטרטור חוזר לסופר, מגינת לב גדולה, ונזק של 50 שקלים.
ויהי ערב ויהי בוקר. "תגידי, זו את פתחת את השמשה הגדולה במרפסת כביסה?" הקול של יגאל מחלץ אותי מהשינה, ומשהו בדחיפות שבקולו מסיר מעיניי מהר את קורי השינה. הוא עומד לידי, התיק של התפילין והטלית עדיין תחת בית שחיו, והוא נראה נסער. "מה קרה, יגאל?" אני כבר מתיישבת לגמרי, מוכנה לכול. "חזרתי מהתפילה ואני מוצא את החלון במרפסת כביסה פתוח", הוא מדבר לאט, ספק אליי ספק לעצמו, "אתה בטוח שנעלת אותו אתמול בלילה?" יגאל בטוח. גם אני בטוחה. מעולם הוא לא הלך לישון בלי להעביר את הבית לנוהל לילה. אנחנו מסתובבים כמו בלשים ליד השמשה הפתוחה, שריח של בוקר מוקדם נושב בעדה ומכניס איתו גם קול סליחות מתפייט מבית הכנסת הקרוב.
"תראי כאן", יגאל נעצר באחת ומשתופף על הרצפה, "סימני נעליים על הקיר מתחת לחלון!" הסצנה הזו לא מתאימה לי על רקע האפלולית בחוץ, ותוך דקותיים אני כבר מדברת עם המשטרה. "כן, יש גם סימני נעליים. אם משהו חסר בבית?" אני מזיזה את הטלפון לצד ומסמנת ליגאל שיבדוק אם משהו חסר, יגאל מסמן לי בחזרה שהוא לא יודע. "הלו? כן, עוד לא בדקנו. בכל מקרה תבואו מהר. תודה". בלי הרבה נשימה אני רצה לוויטרינה של כלי הכסף. אני סוקרת מלמעלה למטה ומימין לשמאל ובחזרה. נראה שהכול במקום. "תבדקי את המגירות של התכשיטים שלך". אנחנו עוברים בבילוש מדוקדק בכל מקום רלוונטי בבית. הסלולריים שלנו ושל הילדים במקום. המפתחות של הרכב על המדף. הלפ-טופ בתיקו, המצלמה, נראה שהכול מונח במקומו. מוזר, הגנבים נכנסו ולא לקחו כלום? "לקחו!" יגאל קורא מהסלון. אני מוצאת אותו נובר בארנק שלו ביסודיות. "חסרים פה 400 שקל! שמתי כאן שני שטרות של 200, והם לא פה". "אתה בטוח?" הוא בטוח. גם אני בטוחה. יגאל אף פעם לא טועה במה שיש לו בארנק.
יום לפני ראש השנה. במקום להכין עוף בדבש אני מחפשת גנבים. מרגישה בתוך סרט.
תוך שבע דקות שני שוטרים כחולים מסתובבים לי בבית ומחפשים פתרונות. אני מתנצלת על ריח הביצים שעוד לא עבר מהרצפה במטבח, והם עוברים דרכו למרפסת הכביסה. יש עקבות על הקיר. ברור שהיה פה מישהו. "מה אמרתם שחסר?" מברר שוב הגבוה, והשמאלי רושם כל מילה שיוצאת מפינו. "400 שקל במזומן. זהו. כל השאר נמצא במקום, אפילו לא הוזז". הגבוה מבקש להסתכל בארנק. "לא לקחו כרטיסי אשראי, לא צ'קים. רק מזומן, הא?" הם ממשיכים עוד קצת לבדוק, מפזרים איזו אבקה בפתח השמשה, לוקחים טביעות, מודדים את גודל העקבות וחוזרים עם מסקנות. "כנראה שמדובר בילדים שרצו רק כסף. יש מכה כזו לאחרונה באזור. אם זה רק 400 שקל יצאתם בזול".
ילדה מנומנמת מציצה למטבח בסקרנות. אני שולחת אותה לחדר בחזרה "כי עוד מוקדם מדי". אני צריכה עוד כמה דקות להתאפס על עצמי לפני שאני נכנסת לשגרת בוקר. אבל מסתבר שהיא הייתה שגרירה טובה להשכים את כל החבורה שקפצו לשמע ביקור הכחולים. ככה התחיל לי הבוקר יותר מדי מוקדם ויותר מדי חסר שליטה.
"אימא", מסתובב לי בבית ילדון אחד חסר מנוח, "איפה שמת לי את הדף של החשבון שלי?" איזה חשבון עכשיו, מי חשבון, מה חשבון. גם ככה אין היום בית ספר. "לא חשבון של מספרים", הילד ארך רוח, "הדף של חשבון נפש, המורה חילק לנו לעשות היום לכבוד ראש השנה. אני לא מוצא איפה הוא". אה, הדף של החשבון-נפש שלו. "תבדוק במדף שלך, אולי הכנסתי בטעות למחברת חשבון".
אני ניגשת לקופה עם חשבון משלי. את ה-180 הוא ייתן לי ב-160, ה-95 תהיה 85, והסגולה תהיה ב-60. מה יש, לקחתי שלושה בגדים, ופה זה לא הקניון.
המוכר מכניס לשקית פשוטה פריט אחר פריט בקצב איטי מדי לטעמי, ואני מסבירה לו על המחירים החדשים שישולמו לו. אנחנו מתמקחים קצת, מתווכחים קצת, ובסוף אני רושמת לו צ'ק. יצאתי טוב, אמנם לא 50 שקלים הנחה כמו שתכננתי, אבל גם 35 זה יפה. גם ככה אסור להאמין למחירים שהם נותנים בהתחלה, הרי תמיד הם ייתנו יותר גבוה כדי שתורידי אותם אחר כך.
הבטתי ברחמים בזו ששילמה אחריי את כל מה שהיה נקוב בתוויות, היא לא מבינה במכירות כנראה.
אני מצרפת את השקית החדשה לשלל הקיים וממשיכה בסיבוב. ככה זה אחרי תשעה באב, צריך להשלים את כל הקניות. אני נהיית צמאה מלראות את מכונות הברד בקיוסק ממול ומחליטה להתפנק בקפה הקרוב. אייס קפה כפול נשמע לי מצוין, ועל הדרך אפשר לצרף כמה בורקסים. הבחורה בקופה מחשבת לי הכול ואני רואה שחסרים לי שני שקלים בכסף קטן. ממש לא חכם לפתוח בשביל זה שטר של 200 שקל. אני מוציאה לה את כל המטבעות הקטנים, ומציינת שחסר לי שני שקלים, אבל לא נורא, כי גם ככה היא לא מחממת לי את הבורקסים, ואני לא נשארת לשבת או משהו. היא ממלמלת בחזרה שזה בסדר ולא נורא. ואני יוצאת לי שוב אל השמש. הלאה, מה עכשיו?
סט מצעים חדש ועוד שמיכות מעבר לילדים, הכול ב-20 אחוז הנחה, שרשרת יפה לעצמי (מה יש, לכבוד ט"ו באב שהיה, ולראש השנה שיהיה), בסוף המוכרת הסכימה להוריד 20 שקלים מהאשראי המתגהץ, מתנה יפה לראש השנה לצורית - נכון שזה לא ברשימה המתוכננת, אבל המפה הזו כל כך יפה, ועוד במבצע של חצי מחיר. חבל לפספס את ההזדמנות. אני עוברת ליד השוק, הנה חנות נעליים. באמת צריך כפכפים חדשים ליגאל, אפשר גם נעליים לחג לאוריה וטל. כאן זה בדיוק המקום, אפשר להוריד אותם ב-60 אחוז מהמחיר.
יו, אני צריכה להספיק אוטובוס עכשיו! איפה התחנה הקרובה פה? תוך כדי ההתנשפויות אני מציצה בכרטיס המעבר המקופל בתיק - תקף עד 12:34. נו, עכשיו 12:33! שיגיע מהר האוטובוס. והוא חייב להגיע, כי אין לי עוד שבע שקל לכרטיס חדש, וחבל לי לפתוח את השטר. ארבע דקות תמימות אני מבלה בתחנה עם עוד חבורת מיוזעים עמוסי קניות לחג עד שגלגלי האוטובוס נאנקים לכיווננו. אני עולה עם הכרטיס שלי, והנהג אפילו לא טורח להעיף מבט. טוב, זאת בעיה של האוטובוס, אני הייתי מוכנה בתחנה עם כרטיס בתוקף, זה האוטובוס שאיחר.
אני צונחת מותשת ומסופקת על הספה בסוף המסע. לא רע. קניתי כמעט את כל הרשימה פלוס תוספות אקראיות, ועוד חסכתי סכום רציני ברווח נקי (כולל ההנחה שארגנתי לי בחנות הנעליים), לא רע בכלל. בטח בתוך מערבולת הקניות הזו של החזרה לבית הספר ולכבוד החגים. הארנק לא נסגר לרגע, טוב שאפשר לחסוך פה ושם.
יגאל נכנס לסלון בסערה, מחזיק את הסלולרי בין הכתף לאוזן ובוחן את הדפים מהחשבונות של הסלולרי. אה, יופי שהוא הצליח לתפוס אותם. כבר שלושה חודשים אנחנו רואים חיוב של 60 שקלים על שום דבר, סתם זה כל החברות המנופחות האלו שמוצאות דרכים לסחוב לך כסף מאחורי הגב. אבל יגאל לא פראייר, הוא בודק כל חיוב וכל חשבון. בשנה שעברה זיכו אותנו ב-400 שקל על חיובי סרק! 400 שקל, ככה בלי להתבייש, בקושי התנצלו. האמת היא שאני רציתי לעבור לחברה אחרת, וגם בחברה השנייה התחילו עם מבצע ממש טוב, אבל יגאל אמר שהם גרועים בתעריפים המשפחתיים ועדיף שנישאר בחברה שלנו.
מהפנים של יגאל אני רואה שהם משגעים לו את השכל. "אבל זה מופיע כבר שלושה חודשים!" הוא מסביר בפעם העשירית למוקדנית, "לא לא לא, אין לנו שיחות חו"ל! כבר שאלת אותי". מסכן, אני מסדרת בשלט שהמזגן יתנפנף לכיוונו. "מה זאת אומרת אין זיכוי ברטרו?! זו טעות שלכם! תעבירי אותי בבקשה לאחראי עלייך". כל הכבוד ליגאל שלי, אני מביטה בו בנחת. אנחנו לא מאלה שיוצאים להפגנות או מדביקים סטיקרים על הרכב, אבל זו המחאה החברתית הפרטית שלנו נגד חברות הענק ששותות את הכסף של האזרח הקטן. יגאל מסתובב מימין לשמאל ומשמאל לימין, הולך לחדר וחוזר לסלון. אני עוצמת את העיניים כי כבר יש לי סחרחורת. לא התעייפו שם במוקד שלהם? ואז נהיה שקט. יגאל נשען לאחור על הכורסה ומרים את רגליו על ההדום. "אלה חצופים. אבל יצאנו ברווח. הם יזכו אותנו ברטרו, ועוד קיבלנו פיצוי של 500 דקות חינם". אני תולה בו מבט מעריץ, לוחם צדק שלי. "את מבינה, צריך לדעת איך לדבר איתם".
היום הסתיים לגמרי ברווח. בדואר הגיע מכתב פיצוי מהחברה של הגבינה. היא הייתה חמוצה עוד לפני שפג התוקף! התקשרנו אליהם והפקידה מיד הקריאה את נוסח ההתנצלות, אמרה שאפשר לזרוק את המוצר והבטיחה לשלוח זיכוי. בטח לזרוק את המוצר, אי אפשר להריח אותו עוד רגע אחד. עכשיו המכתב הגיע עם זיכוי של שתי אריזות גבינה, קוטג' מתובלן, רביעיית מעדני שוקו וזוג גביעי שמנת. לא רע, אפילו נחמד.
ככה ביום אחד 450 שקל רווח נקי.
לפני שאני נרדמת אני מסובבת את הראש ליגאל: "ראית איזה יופי, ביום אחד לחסוך לפני החג 450 שקל!".
עוד יומיים ראש השנה, וקדחת הבישולים מתחילה לגבור על קדחת הקניות. טל נכנס מהסופר עם ההשלמות ששלחתי אותו לחפש. מארז תבניות חד פעמיות, שלוש חבילות של פקאן מסוכר לקינוחים ששכחנו לקנות ושתי תבניות ביצים. לפני הבישולים אף פעם אי אפשר לדעת כמה ביצים נצטרך. ועוד צנצנת דבש כפולה. הילדים רוצים להכין מאפינס דבש מאיזה ספר מתכונים שהם מצאו.
"ילדים, צאו מכאן עכשיו. כשאני אגמור אתם תכינו את המאפינס. אוריה, לך תביא ניירות, תכינו בינתיים שנוטובות". שניים נעמדים על כיסאות ליד השיש ללקק מנפלאות המיקסר, אחד מדבר בטלפון בדיוק ליד התנור, ועוד אחת נוברת במקרר (הרגע סיימנו לאכול!) "זוזו, זהירו---!" שתי תבניות ביצים חדשות התרסקו בנחיתת חירום על הרצפה. טל מפנה נפגעים מהמטבח, יגאל פותח חלונות לאוורור, ואני אומדת את האירוע בטרטור חוזר לסופר, מגינת לב גדולה, ונזק של 50 שקלים.
ויהי ערב ויהי בוקר. "תגידי, זו את פתחת את השמשה הגדולה במרפסת כביסה?" הקול של יגאל מחלץ אותי מהשינה, ומשהו בדחיפות שבקולו מסיר מעיניי מהר את קורי השינה. הוא עומד לידי, התיק של התפילין והטלית עדיין תחת בית שחיו, והוא נראה נסער. "מה קרה, יגאל?" אני כבר מתיישבת לגמרי, מוכנה לכול. "חזרתי מהתפילה ואני מוצא את החלון במרפסת כביסה פתוח", הוא מדבר לאט, ספק אליי ספק לעצמו, "אתה בטוח שנעלת אותו אתמול בלילה?" יגאל בטוח. גם אני בטוחה. מעולם הוא לא הלך לישון בלי להעביר את הבית לנוהל לילה. אנחנו מסתובבים כמו בלשים ליד השמשה הפתוחה, שריח של בוקר מוקדם נושב בעדה ומכניס איתו גם קול סליחות מתפייט מבית הכנסת הקרוב.
"תראי כאן", יגאל נעצר באחת ומשתופף על הרצפה, "סימני נעליים על הקיר מתחת לחלון!" הסצנה הזו לא מתאימה לי על רקע האפלולית בחוץ, ותוך דקותיים אני כבר מדברת עם המשטרה. "כן, יש גם סימני נעליים. אם משהו חסר בבית?" אני מזיזה את הטלפון לצד ומסמנת ליגאל שיבדוק אם משהו חסר, יגאל מסמן לי בחזרה שהוא לא יודע. "הלו? כן, עוד לא בדקנו. בכל מקרה תבואו מהר. תודה". בלי הרבה נשימה אני רצה לוויטרינה של כלי הכסף. אני סוקרת מלמעלה למטה ומימין לשמאל ובחזרה. נראה שהכול במקום. "תבדקי את המגירות של התכשיטים שלך". אנחנו עוברים בבילוש מדוקדק בכל מקום רלוונטי בבית. הסלולריים שלנו ושל הילדים במקום. המפתחות של הרכב על המדף. הלפ-טופ בתיקו, המצלמה, נראה שהכול מונח במקומו. מוזר, הגנבים נכנסו ולא לקחו כלום? "לקחו!" יגאל קורא מהסלון. אני מוצאת אותו נובר בארנק שלו ביסודיות. "חסרים פה 400 שקל! שמתי כאן שני שטרות של 200, והם לא פה". "אתה בטוח?" הוא בטוח. גם אני בטוחה. יגאל אף פעם לא טועה במה שיש לו בארנק.
יום לפני ראש השנה. במקום להכין עוף בדבש אני מחפשת גנבים. מרגישה בתוך סרט.
תוך שבע דקות שני שוטרים כחולים מסתובבים לי בבית ומחפשים פתרונות. אני מתנצלת על ריח הביצים שעוד לא עבר מהרצפה במטבח, והם עוברים דרכו למרפסת הכביסה. יש עקבות על הקיר. ברור שהיה פה מישהו. "מה אמרתם שחסר?" מברר שוב הגבוה, והשמאלי רושם כל מילה שיוצאת מפינו. "400 שקל במזומן. זהו. כל השאר נמצא במקום, אפילו לא הוזז". הגבוה מבקש להסתכל בארנק. "לא לקחו כרטיסי אשראי, לא צ'קים. רק מזומן, הא?" הם ממשיכים עוד קצת לבדוק, מפזרים איזו אבקה בפתח השמשה, לוקחים טביעות, מודדים את גודל העקבות וחוזרים עם מסקנות. "כנראה שמדובר בילדים שרצו רק כסף. יש מכה כזו לאחרונה באזור. אם זה רק 400 שקל יצאתם בזול".
ילדה מנומנמת מציצה למטבח בסקרנות. אני שולחת אותה לחדר בחזרה "כי עוד מוקדם מדי". אני צריכה עוד כמה דקות להתאפס על עצמי לפני שאני נכנסת לשגרת בוקר. אבל מסתבר שהיא הייתה שגרירה טובה להשכים את כל החבורה שקפצו לשמע ביקור הכחולים. ככה התחיל לי הבוקר יותר מדי מוקדם ויותר מדי חסר שליטה.
"אימא", מסתובב לי בבית ילדון אחד חסר מנוח, "איפה שמת לי את הדף של החשבון שלי?" איזה חשבון עכשיו, מי חשבון, מה חשבון. גם ככה אין היום בית ספר. "לא חשבון של מספרים", הילד ארך רוח, "הדף של חשבון נפש, המורה חילק לנו לעשות היום לכבוד ראש השנה. אני לא מוצא איפה הוא". אה, הדף של החשבון-נפש שלו. "תבדוק במדף שלך, אולי הכנסתי בטעות למחברת חשבון".