פחות עמלות, יותר חיסכון
פחות עמלות, יותר חיסכוןפלאש 90

עולם המושגים של הכלכלה הוא בבסיסו תועלתני מאוד. כלכלנים מתארים תופעות שונות מתחום ההתנהגות האנושית במונחים של עלות, רווחיות, תועלת ומושגים נוספים מאותה משפחה. העיסוק של כלכלנים בשאלות של מוסר מוגבל כמעט אך ורק לאותם המקומות שבהם ההתנהגות הבלתי מוסרית גורמת נזק מוחשי לחיי הכלכלה ופוגעת ברווחתם וברווחיהם של הפרטים. מטרתו של החוק, על פי גישה זו, היא להגן על המסחר החופשי, למנוע מצב שבו מישהו מתעשר באמצעות גניבה או מרמה ובכך מאיים על הסדר הנחוץ לקיום חיי כלכלה ומסחר, ותו לא. הכלכלה איננה עוסקת בשאלות של טוב ורע, של ראוי ולא ראוי, אלא רק בשאלות של רווח ורווחה. המטרה היא לקדם כל מה שמוסיף רווח לפרטים ומה שמוסיף להם רווחה.

על פי תורת הכלכלה, בעל מפעל רציונלי ייצר את כמות המוצרים שתניב לו את הרווח המקסימלי, תעניק לעובדיו משכורות שיביאו אותם להשיא לו תשואה מקסימלית, וכך הלאה. התפיסה הכלכלית הקלאסית אף מתיימרת לטעון כי הרווחה המקסימלית לכלל תגיע רק כאשר כל אחד יכוון את מהלכיו כך שיחשוב רק על הרווח האישי שלו. הכינוי שטבע לתיאוריה זו אדם סמית', אבי הכלכלה המודרנית, הוא תופעת "היד הנעלמה".

הניסיון להדביק לתורה, זו שקדמה לעולם ותתקיים גם אחריו, תפיסות עולם מודרניות כדוגמת סוציאליזם, קפיטליזם וכדומה הוא ניסיון נואל. הדבר משול למי שיטען שפיל דומה לעכבר משום שלשניהם יש מספר רגליים זהה ואוזניים גדולות. התורה מתווה דרך חיים נצחית ואינה מתחרה במגרש שבו משחקות התיאוריות הכלכליות השונות.

אולם למרות זאת, ברור כי הגישה העומדת בבסיס החשיבה הכלכלית איננה דרכה של התורה. הימים הללו שבין ראש השנה ליום הכיפורים הם זמן טוב להיזכר בהדרכת התורה, לפיה סדר העדיפויות הראוי אינו זה המעמיד את טובתו של הפרט במרכז. הערבות ההדדית שאנו מצווים עליה משמעותה כפולה. תחילה היא מחייבת את העמדת טובת הזולת במקום מרכזי בסדר העדיפויות, ובנוסף לכך היא מעמידה את הכלל כערך בפני עצמו.

דוגמה טובה לפער המושגי בין הגישה הכלכלית המודרנית ובין גישת התורה לסולם העדיפויות הראוי אפשר למצוא בסוגיית הצדקה. בחיי הכלכלה המודרניים תופסת הפילנתרופיה והעשייה למען החברה מקום מרכזי, אך התפיסה היא שמדובר במעשה וולונטרי שבא מרצון טוב ואיננו מחייב. היהדות, לעומת זאת, מתייחסת לצדקה כאל חובה. הרצון הטוב מוסיף אמנם לאיכותה של המצווה, אולם הקהילה כופה לתת צדקה גם את מי שאינו מעוניין בכך. זוהי חובה שאיש איננו רשאי להשתמט ממנה. גם יחס ההלכה לשאלת המחיר נגזר מהתפיסה שיש רווח ראוי ורווח שאינו ראוי. לא כל מעשה שאיננו גזילה או מרמה לגיטימי על מנת להרוויח. ערב יום הכיפורים נזכיר לעצמנו לא לאמץ יחד עם השפה הכלכלית עולם ערכים הזר לדרכה של תורה.

בין צמיחה לחיסכון

אם נשאל מאה אנשים ברחוב האם חיסכון הוא דבר טוב, סביר להניח שלפחות 99 מתוכם יענו את התשובה המתבקשת: בוודאי שכן. אין ספק שהאדם הפרטי מפיק תועלת רבה מחיסכון לסוגיו השונים. בין אם מדובר בחסכונות לטווח קצר או לטווח ארוך, עתודות כספיות הן עניין מועיל. חוסנו הכלכלי של אדם נמדד בין היתר בעומק חסכונותיו. ככל שלאדם יש חסכונות כספיים זמינים המשמשים לו מקור מימון בשעת צרה, הוא יוכל להתמודד בקלות רבה יותר עם אירועים לא צפויים כמו פיטורין, מחלה, משברים משפחתיים וכדומה. גם אם ב"ה אין צורך בחסכונות באותן השנים, הרי שבשנות הזקנה והפנסיה אין מי שחסכונות אינם מועילים לו. במקרה הקיצוני ביותר, וכן במקרה האופטימי ביותר, מי שלא יזדקק לחסכונותיו יותיר אותם ליורשיו, וכך ישאיר להם מתנה נחמדה לאחר מותו ואולי יקל עליהם במעט את צער הפרידה.

אולם במישור הלאומי התמונה מורכבת יותר. מה שמניע את גלגליה של כל כלכלה הוא במידה רבה הצריכה הפרטית. הכסף שכל אחד מאיתנו מוציא במכולת, בחנויות הבגדים והנעליים, על מצרכים שונים ועל שירותים. הכסף הזה הוא אשר מאפשר את העסקת העובדים, ייצור המוצרים, אספקת השירותים והפיתוח הכלכלי באופן כללי. בהנחה שהכנסתו של האדם היא מוגבלת, הרי שעלייה בחיסכון תבוא תמיד על חשבון הצריכה. אם נגרום לכל הצרכנים לחסוך יותר, תפחת כמות הכסף שנכנסת למערכת הכלכלית ומניעה אותה. הכנסתם של אותם חוסכים בנויה על אותה מערכת כלכלית, וממילא במקרה כזה תפחת הכנסתם הכוללת. במצב כזה ייאלצו החוסכים לעשות אחד מהשניים: להפחית את הצריכה ולהעמיק את המחסור בכסף במשק, או להפחית את החיסכון.

אז חיסכון הוא בעצם רע למשק? ממש לא. הכסף שאנחנו חוסכים הוא מנוע מסוג נוסף עבור המשק. הכסף הזה משמש מקור מימון (אשראי) ליוזמות עסקיות מכל הסוגים. זה הכסף שאותו מלווים הבנקים בשלב הבא לעסקים. זה גם הכסף שאותו מגייסות החברות באמצעות אג"ח ובאמצעות הנפקת מניות. משק שאין בו חיסכון הוא משק שאין בו השקעה בפיתוח כלכלי לעתיד. ירידה בהיקפי החיסכון של הציבור עשויה להביא בטווח הקצר לפריחה כלכלית ולצמיחה של המשק, אולם בטווח הארוך יותר היא עלולה להביא דווקא לבלימת הצמיחה.

הדיון הזה כולו נשמע דיון כמעט אקדמי, אולם בשביל קובעי המדיניות הכלכלית מדובר בדילמה עם משמעויות קונקרטיות מאוד. צעדים שנוקט בנק ישראל כמו העלאה והורדה של הריבית, וצעדים שנוקט האוצר בדמות הטבות מיסוי וביטולן, נועדו להשפיע באופן ישיר על שיעור החיסכון של הציבור. האיזון בין עידוד הצמיחה ובין הדאגה לחיסכון הוא דק מאוד. הוא מוכר לכולנו ברמה האישית, אבל משפיע עלינו גם ברמה הלאומית.