הלילה הלך לעולמו יצחק שמיר, אחד מאחרוני הלוחמים של כפר-דרום בתש"ח. את זכר המלחמה ההיא נשא לאורך כל השנים על גופו –הוא השאיר שם, בכפר-דרום, יד אחת ורגל אחת. ובמשך 65 שנה הוא חי ותיפקד עם יד אחת ורגל אחת.
יצחק שמיר נולד בגרמניה, ובגיל 6 עלה עם הוריו לישראל. היה זה בחנוכה שנת תרצ"ה, לפני 70 שנה. המשפחה גרה בקבוצת "רודגס", כשישבו במוסד עליה בפתח-תקוה. בשנת ת"ש, 1940, והוא בן 12, עבר יצחק ללמוד בכפר הנוער הדתי. כל תלמיד התבקש להתמחות בענף חקלאי כלשהו, ויצחק עסק בגידול ירקות. הוא קיבל שטח והקים עליו גן-ירק. שני אחיו נשארו עם ההורים בקיבוץ.
עם סיום לימודיו התיכוניים בשנת 1945 הצטרף לגרעין הקיבוצי שעבר לבארות-יצחק. כבר אז החל ה"רומן" שלו עם חבל עזה. בארות-יצחק, באותם ימים, ישבה בשערי עזה ממש, לא הרחק מקיבוץ נחל-עוז של ימינו. איש עוד לא העלה אז בדמיונו, שיום יבוא וגדר של גבול תחצוץ בין הקיבוץ הצעיר לעיר הערבית העויינת.
שנה ישב בבארות-יצחק, שם שינה מקצוע: הוא למד טפסנות בנין וריכז את ענף הבניה. השינוי חל ערב יום-הכיפורים שנת תש"ז ( אוקטובר1946) ההנהגה הציונית ומיפקדת "ההגנה" החליטו להעלות בלילה אחד י"א נקודות התיישבות עבריות בנגב בתגובה ל"תוכנית מוריסון" שאיימה על קריעת הנגב מהמדינה היהודית העתידית. אחת הנקודה יועדה לקום בשטח בבעלות הקרן-הקיימת לישראל בפאתי דיר-אל-בלאח, בצפון הנגב. ההתיישבות בדיר אל-בלאח, חשוב לציין, נחשבה כיישוב בנגב בדיוק כמו בארי, גלאון, חצרים ונירים ושאר הנקודות שעלו באותו לילה. כך האירוע נקרא עד היום: עליית י"א הנקודות בנגב, לא י' נקודות בנגב וא' בחבל-עזה. ההתיישבות בפאתי דיר אל-בלאח נתפסה כטבעית בדיוק כמו עשרת הנקודות האחרות. חנוך אחימן, איש הקיבוץ הדתי, חבר כפר-עציון, גייס להקמת הקיבוץ החדש את הגרעין שישב בבארות-יצחק. הקיבוץ של תנועת הקיבוץ-הדתי קיבל את השם התלמודי הישן כפר-דרום כשם היישוב היהודי שעמד במקום זה בימי המשנה.
שנה וחצי עמד הקיבוץ במקומו, עד שנת תש"ח. היחסים עם השכנים הערבים היו טובים. בעל הבאר הסמוכה, עזיז אל-עזייזה, גילה ידידות מופלאה עם שכניו. גם בימים קשים היה מגיע לדאוג שהמים מהבאר זורמים כסדרם, לשטחי התלתן שגידלו. (משפחת עזייזה בכלל, החמולה הגדולה של דיר אל-בלאח באותם ימים, הפגינה ידידות ליהודים גם אחרי מלחמת ששת-הימים. ראש עיריית דיר אל-בלאח בשנות השמונים, סמיר אל-עזייזה, קיים קשרים טובים עם ראש המועצה האזורית חוף-עזה, ראובן רוזנבלט). יצחק עבד בבנין, המקצוע שרכש בהכשרה בבארות-יצחק. הוא זכר איך בנו את הסככה בה הוחזקו כלי התחבורה של הקיבוץ הצעיר: תחילה שתי פרידות, אח"כ משאית.
אבל ב-29 בנובמבר, כזכור, החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית, והמצב הביטחוני השתנה לחלוטין. הקיבוצניקים הפכו ללוחמים מן המנין בחטיבת הנגב, והקיבוץ הצעיר בא במצור. יצחק שמיר היה בשיירה האחרונה שהגיעה לקיבוץ, בערב פסח תש"ח. כשהרכב עלה על מוקש, יצחק ישב בצד ימין, ליד הנהג, ומהפיצוץ איבד יד ורגל.
שנה וחצי בילה יצחק בבתי-חולים. תחילה בבית-החולים הצבאי בניר-עם. ב-12 במאי, שלושה ימים לפני קום המדינה, נוכח החשש מפני הפלישה המצרית שאכן הגיעה, הועבר במטוס לתל-אביב, ומשם באמבולנס לבית-החולים ביילינסון בפתח-תקוה.
שנה וחצי שכב בין הסדינים בבתי-החולים, אחרי 13 ניתוחים. הרפואה בארץ, באותם ימים, לא היתה משוכללת, וכשיצא יצחק מבית-החולים אחרי שנה וחצי צעד על פרוטזה ברגל הימנית, אבל ללא תותבת ביד. יצחק הצטרף לחבריו לקיבוץ, שקיבלו שטח חלופי על אדמת סוכריר, והקימו מחדש את קיבוצם כפר-דרום, שלימים שינה גם את אופיו וגם את שמו: מושב שיתופי בני-דרום.
יצחק, עם יד אחת, עבד כמו בעל שתי ידיים. כשהיו צריכים לתקוע מסמרים בבית, יצחק תקע אותם בעצמו. איך תוקעים מסמר עם יד אחת? עובדה: את כל המסמרים לתמונות הוא תקע בעצמו, ניסיון של איש בניה. באחת הנסיעות אירע להם תקר בגלגל, במקום מבודד, רחוק מכל אדם. יצחק, עם ידו האחת, פתח את הברגים, פירק הגלגל המנוקב, הוציא את הגלגל הרזרבי, החליף את הגלגלים והכניס את הגלגל המחורר לתא המיטען - לבדו, בידו האחת.
לפני 9 שנים, כשמתיישבי חבל עזה אירגנו את 'השרשרת האנושית' מחבל עזה לירושלים, היה יצחק שמיר הראשון בשרשרת ליד מחסום ארז. האחרונה באותה שרשרת אנושית, צמוד לכותל, היתה נכדתו יעל, בתה של תמר בטר, תושבת נוה-דקלים (כיום בניצן). הסבא מלוחמי כפר-דרום בקצה אחד, הנכדה ילידת נוה-דקלים בקצה השני - קשה היה למצוא סיפור יותר אנושי, שמתאר בצורה חדה יותר את סיפור שרשרת הדורות של ההתיישבות היהודית ברצועה.