חגי סג"ל
חגי סג"לפלאש 90

עיזבון מחלקת החדשות של ערוץ 7 מכיל כחמישים קלסרים מתפקעים וארון שלם עם קלטות אאודיו ישנות. שידורי הרדיו של הערוץ נמוגו מזמן, אך הקלסרים והקלטות עדיין שמורים במצב טוב, ממתינים בסבלנות לדוקטורנט יסודי שיעשה איתם צדק היסטורי.

כמי שנוגע בדבר קשה לי להעריך את פסק דינו, אני רק מקווה שיידע להעריך את המאמץ ואת הנחישות. ערוץ 7 חתר בים סוער מאוד נגד הזרם התקשורתי. רסיסי מים מלוחים צרבו את העיניים, זנבות כרישים בצבצו מסביב, טילי טורפדו נורו מהמעמקים. במשך שנים לא מעטות הצליחה הספינה להחזיק מעמד מעל המים העכורים ואפילו להשיב מלחמה, עד שנפגעה על ידי טיל מכוון היטב של השמאל ושל שלטון החוק.

לא, זה איננו הספד מקיף לספינת השידורים הימנית שבעוד חודשיים-שלושה ימלאו עשר שנים להטבעתה, רק ניסיון לגולל בקצרה את סיפור התמודדותה עם תהליך אוסלו, סיפור חינוכי לעניות דעתי. בימים אלה מלאו 20 שנה להשקת התהליך על מדשאות הבית הלבן, ולרגל נקודת הציון הכרונולוגית הזו חשוב להזכיר שחומת התמיכה של התקשורת העברית בתהליך לא הייתה אטומה כליל. היה בה חור קטן, ערוץ 7.

הנה, לצורך הדגמה, תמליל הפתיחה של יומן החדשות שלנו ביום החתימה על ההסכם, יומן שהוגש על ידי יהושע מור-יוסף: "ראש ממשלת ישראל ילחץ היום את ידו של ראש הארגון לשחרור פלשתין. שושנה עדי, אמה של אסתר עדי הי"ד, מהרוגות הפיגוע בקו 18 בירושלים לפני 10 שנים, את מסוגלת להבין את ראש-הממשלה?". שושנה עדי: "לא, אני לא מסוגלת בכלל בכלל להבין את הבן אדם הזה".

יומן החדשות של גלי צה"ל ביום המחרת נפתח באווירה שונה ב-180 מעלות. זה היה קולאז' של קולות חג מהאולפן בישראל ומהטקס ב

רסיסי מים מלוחים צרבו את העיניים, זנבות כרישים בצבצו מסביב, טילי טורפדו נורו מהמעמקים. במשך שנים לא מעטות הצליחה הספינה להחזיק מעמד מעל המים העכורים ואפילו להשיב מלחמה, עד שנפגעה על ידי טיל מכוון היטב של השמאל ושל שלטון החוק

וושינגטון: "בוקר טוב ישראל, אחרי החתימה. (ביל קלינטון:) שלום, סאלאם, פיס. (שמעון פרס:) שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ה' ורפאתיו. (יצחק רבין:) עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן".

מלחמה בעדר פילים 

כשערוץ 7 נוסד לפני 25 שנים כמעט הוא היה רדיו בלי אגף אקטואליה. הרעיון המכונן היה מרד תרבותי. מייסדי התחנה, משפחת הרב מלמד, כצל'ה ויואל צור, שאפו להציב חלופה אופטימית למרירות ולנרגנות של התקשורת העברית. יותר מזה הם השתוקקו לקרוא תיגר על הרגלי הלע"ז של התחנות הממשלתיות. ערוץ 7 שידר מוסיקה עברית בלבד, ובתוך זמן קצר הפך מודל לחיקוי לתחנות המובילות. רשת ג' וגלי צה"ל עברו בעקבותיו לשדר מוסיקה עברית בלבד. הוא, מצדו, העביר מדי שעה את מהדורות החדשות שלהם.

כשהחדשות נהיו רעות ממש, הזמינה אותי הרבנית מלמד, מנהלת התחנה, לייסד אצלם מחלקת חדשות עצמאית. זה היה כחודשיים אחרי המהפך של 92'. חשרת עננים קודרים התעבתה בעיצומו של קיץ מעל מפעל ההתיישבות ביש"ע. סכנת שלום חמורה נשקפה להתנחלויות בגולן. שולמית אלוני עשתה שמות בסולם הערכים הישן במשרד החינוך. לימין היה רק יומון מדולדל אחד בערוב ימיו, הצופה ז"ל, ואילו התקשורת הכללית היתה הומוגנית כמו מצעד צבאי בצפון קוריאה. שפת החדשות בערוצים הממלכתיים שועבדה לאתגרי השלום של הממשלה החדשה. בגלי צה"ל לא שידר אפילו עיתונאי חובש כיפה אחד, ובערוץ הראשון רק נסים משעל. חיים יבין שלט שליטה מלאה בממלכה הטלוויזיונית. היומרה שלנו להתחיל להתחרות בחבורה המגובשת והמוכשרת הזו דמתה להכרזת מלחמה עכברית על להקת פילים מפוטמים.  

בשיא תפארתה מנתה מחלקת החדשות 15 עובדים עיתונאיים, מחציתם פרי לנסרים. איש מאיתנו לא שידר אי פעם חדשות בתחנת רדיו אחרת. רק אחד התנסה בעבודה עיתונאית קודמת. בכל זאת, יצאנו לדרך די מהר, מתגלחים על זקן הזיפים של עצמנו. מהדורת החדשות נערכה בבית-אל ופוקססה לקריין התורן בספינה מול חופי תל-אביב. בימים הראשונים היא לא תרמה מידע חדש, רק ניסחה אחרת את החדשות בערוצים האחרים ושינתה את סדרי העדיפויות.

מה תעשה אם הרב לוינגר שוב יירה בחברון, הקניט אותי נציג של מקומון ירושלמי בתחילת הדרך, כיצד תנסח את הידיעה?

לפי עותק הראיון שנמצא בגנזך הערוץ עניתי לו ש"הרב לוינגר שוב הותקף וירה".

ומה יהיה התואר שתעניק לפייסל חוסייני?

"מנהיג האינתיפאדה".

תן לי דוגמה לידיעה משמחת?

"תנועת שלום עכשיו הקימה קיבוץ בערבה".    

סוכן בא-נג'אח  

מנהיגי הימין היו כמובן זמינים תמיד לראיונות בתחנה, אך עשינו מאמץ גדול מאוד לראיין גם את בכירי הקואליציה, ורובם נעתרו להתראיין (רק חיים רמון, יוסי ביילין ויוסי שריד החרימו אותנו בשיטתיות). הצגנו להם שאלות מהסוג שלא נשאלו ברשת ב' ובגלי צה"ל. המראיינים שם עסקו בעיקר שאלות מהסוג של 'איך?", ואנחנו התעקשנו גם על ה"למה?". שידרנו באופן בלבדי הקלטות ארכיון שהבהירו את הפער בין המדיניות של רבין לבין הבטחות הבחירות שלו ("מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן..."). העברנו בשידורים חיים את עצרות הימין האדירות נגד ההסכם, עצרות שבקושי דווחו בערוצים האחרים.

בשלב הטיעונים לעונש במשפט נגד ערוץ 7 סיפרתי שפעם הגעתי אפילו עד אוסלו עצמה כדי לסקר הפגנת ימין נגד הענקת פרס נובל לערפאת. היו שם הורים שכולים מפיגועים קשים בעפולה, בירושלים ובבית-אל. עמדתי לצידם שם עם המיקרופון באחד מקרנות הרחוב הראשי של אוסלו, בין בית המלון בו התאכסנו חתני הפרס לבין בניין העיריה שבו מתקיים טקס הענקת הפרס. הם צעקו באנגלית ובעברית "בושה, בושה". פתאום חלפה לידינו משלחת של עיתונאים מישראל, רובם כתבים מדיניים בכירים, שהיתה בעצם חלק מהמשלחת הרשמית של ישראל לטקס. אחד המפגינים, ההורים השכולים,  בא אליהם בטענה: "למה אתם מדווחים רק על הטקס? למה אתם לא מזכירים גם אותנו? עשינו דרך ארוכה הנה מישראל כדי למחות?".  ואז אחד הכתבים הללו, לא חשוב מי, הצביע עליי וצעק בנימה הומוריסטית כאילו: "בשביל זה יש לכם פה את ערוץ 7".

הוא צדק. במשך כל שנות אוסלו, שנות הוויכוח הגדול בין הימין לשמאל, ערוץ 7 מילא תפקיד שכלי התקשורת האחרים סירבו למלא.  על פי חוק רשות השידור, על פי כל תקנות  האתיקה העיתונאית הכתובה והבלתי כתובה, הם כן היו צריכים לדווח על ההפגנה ההיא, ועל הקובלנות ההמוניות האחרות נגד תהליך אוסלו, אבל הם בקושי דיווחו, ואנחנו עשינו את זה במקומם.

מקור ביטחוני העביר לנו תרגומים שוטפים של העיתונות האזורית הערבית, וכך יכולנו לדווח מה באמת חושבים הפלשתינים על הסכם אוסלו. סטודנט אוהב ישראל מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם  נהג להתקשר אלינו מהטלפון הציבורי בקמפוס ולדווח על מה שקורה שם. קלטת נאום הג'יהאד של ערפאת ביוהנסבורג נחתה אצלנו לפני שנחתה אצל מיכאל טוכפלד ברשת ב' (אם כי, למרבה התסכול המקצועי, שודרה שם שעה לפנינו...).

היינו קלילים יותר מהתחנות האחרות ולכן הקדמנו אותן לא פעם גם בשידור בשורות איוב על פיגועים קשים. היקף הפיגועים ועוצמתם הלמו את התרחישים הקודרים ששורטטו מראש על ידי נבחרת הפרשנים שלנו, פרשנים מסוג אחר. אינתיפאדת אל אקצה נחזתה אצלנו בבהירות פלסטית שנים לפני התרחשותה, כפי שיכול להוכיח ארכיב ההקלטות שלנו. עותק ממנו מונח בספריה של אוניברסיטת הרווארד בארצות-הברית, לפי הזמנתה, והמקור עדיין נמצא בבית-אל. בהרבה מאוד מדפים אחרים מונח עותק מה'מונכון' שהדפסנו ב-1998, ובו קיבצנו את המילים שמבדילות אותנו מהערוצים האחרים ('תהליך מדיני' במקום 'תהליך שלום', 'מחבלים כלואים' במקום 'אסירים בטחוניים', 'חיילינו' או 'כוחותינו' במקום הביטוי האו"מניקי 'כוחות הביטחון' ועוד ועוד).  

"כיצד הסופרים לא משמיעים את קולם כשהממשלה נותנת הכשר מוסרי לארגון מרצחים?", שאלנו את הסופר אלי עמיר בדצמבר 1993, חודש של פיגועים קשים ומגעים מדיניים נמרצים.  עמיר, סופר שוחר שלום, ענה: "אנחנו לא נותנים הכשר מוסרי לארגון מרצחים. גם הממשלה לא נותנת הכשר מוסרי לארגון מרצחים. הארגון הזה שינה את עמדותיו, היו לי הזדמנויות בזמן האחרון להיפגש עם חלק מאנשי אש"ף – זה לא ארגון של מרצחים".

"זה לא ארגון של מרצחים? מה הוא עשה במעלות?".

עמיר: "היום הוא שינה את עמדותיו".

ככל שהנחתום יכול להעיד על עיסתו, בתוך זמן קצר יחסית הצלחנו להגיע לרמה מקצועית סבירה בהחלט. הרצון לתיקון עולם לא בא על חשבון השאיפה לעיתונות טובה. למרות קשיי הקליטה מעגל הצרכנים שלנו היה רחב מאוד. שימשנו כותל מערבי רדיופוני לחלק גדול מהציבור שההאזנה לשידורי האקטואליה בערוצים הממשלתיים גרמה לו ייסורי נפש. הוא האמין לחדשות שלנו יותר מאשר לחדשות שלהם. לכן קוממנו עלינו כל-כך את שלטונות השמאל. בקיץ 95', שעה קלה לפני החתימה על הסכמי אוסלו ב',  פשטו עלינו פקחי הממשלה, והוכיחו עד כמה אנחנו מפריעים לה. בניגוד להסברים הרשמיים, לא היה לזה שום קשר לחוק. שרת התקשורת ששלחה את הפקחים, שולמית אלוני, היא אותה אלוני שסגדה לאייבי נתן, מקור ההשראה וההרשאה שלנו. כשהלך לעולמו כינתה אותו "גיבור דורנו" והתאוננה שרשויות השלטון התנכרו לו (הארץ, 28.8.7).

סוף הדרך   

סקר של מינה צמח ב'ידיעות אחרונות' גילה ש-55 אחוז מהציבור מתנגדים לפשיטה של אלוני על ערוץ 7, והממשלה נכנעה. מנהיגי הליכוד עלו על הספינה והשתתפו בשידור הניצחון.  בהסתודדות בחדר איפור של אולפן טלוויזיה לחש לי יו"ר התנועה, בנימין נתניהו, שההתנכלות הממשלתית לשידורים שלנו משרתת אותו. אחרי פחות משנה הוא נבחר לראש ממשלה. השר בכיר אריאל שרון הודה לנו אז בשידור חי על תרומתנו למהפך. כמובן, זו היתה תרומה עקיפה. לא עבדנו אצל הליכוד, חלילה, אך היינו כלי התקשורת היחיד שלא תיעב את נתניהו ושרון. היינו גם הרדיו היחיד שלא התאבל על ניצחונם בבחירות 96'.

ככל הזכור לי גם לא התאבלנו יותר מדי על הפסדם בבחירות 99'. שליחנו לפסגת וואי ב-1998, קובי סלע, הביך את נתניהו במסיבת העיתונאים המסכמת של הפסגה. הוא שאל: "אדוני ראש-הממשלה, בנאום בכנסת על הסכם אוסלו א' אמרת ליצחק רבין ז"ל  'אל תפקידו את הבטחון בידי שקרן',  כשהכוונה היתה כמובן לערפאת. ערפאת כבר לא שקרן אדוני ראש-הממשלה?".

לפני עידן נתניהו עוד הספקנו להיות חלק מלוח המטרות שהשמאל הפגיז בעקבות רצח רבין. הוא טען שהרטוריקה של הערוץ הסיתה לרצח, והתכוון בעיקר לטורים של פובליציסטיקה משודרת ששובצו בתוכניות המוסיקה או לתוכנית הפופולרית של אדיר זיק בימי שישי. לא הייתי חותם על כל פנינות הלשון שנאמרו שם לאורך השנים, אך הצגתן למפרע כהסתה לרצח היתה עלילה. יגאל עמיר לא רצח את רבין מפני שהאזין לערוץ 7, אלא מפני שהקשיב בעיקר לעצמו. אדרבה, שידורי הערוץ היו פורקן לתסכולים מסוכנים. עמי איילון גילה לי כעבור שנים שהוא הזהיר פעם את ראש הממשלה שסגירת ערוץ 7 עלולה להביא להתפרצות אלימה.      

בסופו של דבר, הערוץ חוסל דווקא תחת שלטון של ממשלת ימין. היועץ המשפטי לממשלה הגיש כתב אישום, ושופט שלום בירושלים קבע בתום משפט שארך חמש שנים, כי אנחנו פוגעים באמון הציבור בשלטון החוק. בין לבין אימץ בג"ץ פה אחד עתירה של חברי הכנסת איתן כבל וחיים אורון נגד חוק ערוץ 7 שעבר בכנסת. 15 שנים אחרי שידור הבכורה הפליגה ספינת ערוץ 7 מחופי תל-אביב אל משחטת גרוטאות טורקית. עוד הרבה קודם לכן עלתה ספינת אוסלו על שרטון, ונתקעה שם עד עצם ימינו.        

הכותב חגי סגל, לשעבר מנהל מחלקת החדשות של ערוץ 7, איש העיתון "מקור ראשון" ומגיש תוכנית האקטואליה "ראש בראש" בערוץ הכנסת.