פתחו את השמים - סיפורו של ערוץ 7

לפני 25 שנים החליטו 4 אנשים מבית אל שנמאס להם משידוריה החד צדדיים של התקשורת, והקימו רדיו שהצליח לשנות את מפת התקשורת בישראל

ישי פרידמן , כ"א בחשון תשע"ד

אוניית "הצבי"
אוניית "הצבי"
ערוץ 7

לפני 25 שנים נפתח פרק חדש במפת התקשורת בישראל. ערוץ רדיו שמשדר בעיקר מוזיקה עברית, עם קטעי מעבר קצרים של תכנים ערכיים העוסקים בתורה וארץ ישראל, החל את שידוריו מתוך אונייה בלב ים.

זו הייתה תחנת הרדיו הראשונה שהתיימרה להשמיע את קולו של ציבור שלא קיבל את זכות הדיבור בתקשורת הכללית. מדובר היה במעשה חלוצי, ראשוני, שנעשה ללא אישור השלטונות ועורר עליו את זעמו של השמאל הישראלי ובית המשפט, אך זכה לחיבוק מהמחנה הלאומי ובסופו של דבר שינה את כללי המשחק בתוך עולם התקשורת בישראל.

למקימי התחנה, ששידרה כאמור מאונייה בלב הים התיכון, לא היה מושג קלוש בהבנת הים והשטת ספינות ואוניות. מעולם לא השיטו ספינה ולא עגנו בחוף ים. הם באים בכלל מהרי בנימין, תושבי היישוב בית אל. האחד הוא ראש ישיבה, השנייה היא אשתו - מורה במקצועה, השלישי מנהל ישיבה פעלתן והרביעי איש ציבור מקומי.  

שידורים נגד המתיישבים

רדיו ערוץ 7 נולד מתוך תחושת מחנק תקשורתית. הימים הם ימי האינתיפאדה הראשונה. חיי תושבי יהודה ושומרון הפכו להיות הפקר, הדרכים מסוכנות. זריקות אבנים, בקבוקי תבערה ורציחות הפכו להיות אירועים שבשגרה. יוזמת הערוץ, הרבנית שולמית מלמד, מורה במקצועה ואשתו של ראש ישיבת בית אל הרב זלמן מלמד, מאזינה אז לתחנות הרדיו ולא מאמינה למה שהיא שומעת. "כשהתחילה האינתיפאדה, התיאורים של קול ישראל וגלי צה"ל על מה שקורה כאן בשטח היו כל כך מעוותים ומסולפים", משחזרת הרבנית את ימי טרום הערוץ, "הכול היה עקום, נגד הצבא ותמיד המתיישבים והצד הישראלי אשם. הרגשתי שחייבים לעשות משהו".

"הייתה תחושה שיש חלק ששמחים באינתיפאדה", מספר ח"כ לשעבר יעקב כץ (כצל'ה), באותם ימים מנהל ישיבת בית אל וממקימי הערוץ. "היו פוליטיקאים שאמרו: אם אנחנו לא הצלחנו לסלק את המתנחלים אולי הערבים יצליחו. התופעה הזו שמכוניות נרגמות והתקשורת הישראלית עומדת לצד הפורעים, זה היה דבר שלא היה כדוגמתו. התקשורת פשוט התגייסה נגדנו. גלי צה"ל וקול ישראל שידרו יום יום נגד המתיישבים, נגד צה"ל. הבנו שחייבים לעשות משהו לטובת היישובים והמתיישבים. היו אז 90 אלף מתיישבים וכל היישובים חטפו אבנים. כל מי שעבר דרך היישובים הערביים נרגם ונפגע. דב קלמנוביץ' נפצע באותה תקופה. ואז קמה הרבנית מלמד ואמרה שצריך לעשות משהו".
שולמית מלמד: שמעתי על אייבי נתן, וחשבתי שזה אבסורד שיש כל כך הרבה תחנות שמאל ואייבי נתן מפעיל עוד תחנת שמאל. ואיך יכול להיות שלימין לא קמה אף תחנה? בצורה קצת ילדותית, אפילו זכרתי את הסיפורים על גאולה כהן שנכנסת למרתף ומשדרת את הקול של ארגון הלח"י

באותם ימים הפעיל הטייס אייבי נתן תחנת רדיו פיראטית בלב ים. נתן, שהיה פעיל שלום שהתעלם מהחוק, היה המודל המעשי של אנשי בית אל לחיקוי. אם אנשי השמאל יכולים לייצר רדיו פוליטי, למה שהימין לא יקים לו תחנת רדיו משלו? "יש לי כלל בחיים", מספרת הרבנית מלמד, "כל דבר שאדם אחר יכול לעשות, אני תמיד שואלת את עצמי מדוע גם אני לא אוכל לעשות את אותו הדבר. שמעתי על אייבי נתן, וחשבתי שזה אבסורד שיש כל כך הרבה תחנות שמאל ואייבי נתן מפעיל עוד תחנת שמאל. ואיך יכול להיות שלימין לא קמה אף תחנה? בצורה קצת ילדותית, אפילו זכרתי את הסיפורים על גאולה כהן שנכנסת למרתף ומשדרת את הקול של ארגון הלח"י".

אלא שכבר בשלב השכנועים, גם בעלה וגם אנשי המעשה הביעו התנגדות. הרב זלמן מלמד היה שקוע בהרבצת תורה בישיבת בית אל, וכצל'ה ויואל צור היו עסוקים בענייני היישוב. חוץ מזה הם לא הבינו באוניות. "היה מאוד קשה לרתום את החבר'ה לעניין הזה", מחייכת הרבנית, "בעלי אמר לי: אני ראש ישיבה, ובישיבה אני מלמד. זה לא הקטע שלי. פעם אחר פעם אמרתי לו: תאר לך שפתאום עם האידיאולוגיה שלך והתורה שלך אתה תוכל להגיע להמון אנשים. ולאט לאט הוא באמת נרתם לזה. אחר כך הגיע השלב של לגייס את אנשי המעשה, וגם זה היה מאוד קשה. ובינינו, הם צדקו, כי אני לא תיארתי ולא ניסיתי לעשות לעצמי חשבון כמה זה יהיה קשה וכמה זה יעלה. היה לי אידיאל ששאפתי אליו, אבל באופן מעשי זה היה קשה מאוד".

יואל צור נפגש עם עו"ד אליקים העצני, שהחל לסייע לחבורה במציאת רב חובל. הם מצאו את קפטן שאול אבני, איש חיל הים, שהתגייס לעזור לקבוצה בחיפושים אחרי אונייה וצוות. "אבני איש פנטסטי", מתלהב כצל'ה, "הוא עשה עבודה יוצאת מהכלל. איש רב פעלים שסייע לנו לרכוש את האונייה". ככל שאנשי החבורה נכנסו יותר לעובי הקורה, כך החלו להבין יותר באוניות, דלקים ומשדרי רדיו. "ברגע שהחלטנו לקנות אונייה, אז כל העסק נע סביב הנושא הזה בצורה שיטתית", משחזר כצל'ה, "אנחנו אנשי מעשה. חיברנו אחד ועוד אחד אחרי זה. נהיינו המומחים הכי גדולים לאוניות. צירפנו את יאיר מאיר, שהיה איש תקשורת, בנינו חבורה לתפארת. יואל צור התעסק בצד המעשי של בניית האונייה. בנוסף לכך היה צריך לגייס סכומי עתק של כסף, והתחלנו לרוץ קדימה עם העסק על מנת להגיע לתוצאות".

ההשראה של רשת ג'

"בסך הכול היינו אנשים כמוני וכמוך", מספרת הרבנית מלמד, "מורים, מאוד בינוניים מבחינה תקציבית. בוודאי לא עשירים כמו אייבי נתן. פנינו לעזרת אנשי ליכוד והם הפגישו אותנו עם ספנים ורבי חובלים, חלקם היו בדימוס. שלחנו לכל הנמלים מברקים שבהם היה כתוב שאנחנו מחפשים אונייה של כך וכך טון לשימוש כזה וכזה במחירים האלה והאלה. הנמלים החזירו לנו תשובה והיינו צריכים את העזרה של רב החובל שיבדוק. וכך עשינו בכל תחום ותחום.

"אני זוכרת שהגענו למישהו עם קלסר עבה עם תכתובת ארוכה, והוא אמר לנו כך: 'אני לא אוהב את התחנה של אייבי נתן'. מסתבר שהוא היה מתקשר בלי סוף עם משרדי ממשלה וצבא ושואל מדוע נותנים לתחנה של אייבי נתן לשדר. כל התשובות שהוא קיבל מהגורמים השונים היו שמאחר ויש ציבור שמאוד אוהב את התחנה וזה על הגבול האפור, אז מעלימים עין. הוא נתן לנו את התיק ואמר שזה יעזור לנו מאוד מול הרשויות. כנראה שזה עוזר אם אתה מגיע מהשמאל. לנו, לימין, זה לא עזר בכלל".

שכר לימוד תורת הספנות היה גבוה, ולא פעם היו אנשים שניצלו את תמימותם של הארבעה. כך למשל מי שאמור היה לספק את הדלקים לאונייה הצליח להונות את החבורה. "בכל תחום היינו צריכים להיעזר באנשים מבחוץ, אבל ראינו בסופו של דבר שאת הכול היינו צריכים לעשות בעצמנו", מספרת מלמד.

אחרי התרוצצות של שנה נמצאה האונייה המיוחלת, הושגו משדרים, גויסו מליוני דולרים ואפשר היה להתחיל בשידורים. "אני זוכרת כמה היה קשה להגיע לשידור", מספרת הרבנית, "כי כל יום שישי היו אומרים: היום היא עולה לשידור, וזה לא הצליח, עד שהגיע אותו יום שישי הגדול בשעה תשע. לא אשכח איך כולם רצו לבתים ביישוב ושמעו את הרב אומר את האני מאמין של התחנה".

הרב שאמר את האני מאמין היה "הרב של התחנה", בעלה של הרבנית, הרב זלמן מלמד. בתחנות הרדיו הגדולות שסיקרו את היוזמה התקשורתית שפרצה מלב ים דיווחו כי "קול אנונימי מהים הכריז על הקמת תחנה חדשה".

ככלל העדיפו בערוץ שהשדרנים והכתבים ידווחו באופן אנונימי מבלי לציין את שמם. "לא הרשינו להם להגיד את שמם, כי לא רצינו את כל העניין של הקרדיטים. ראינו שהסיבה לכך שהשדרנים הם כל כך גאים, חצופים ומתנשאים, היא משום שבמשך הזמן הם נהיים מפורסמים, וחשבתי שאם הם לא יגידו את שמותיהם אזי לא תיווצר הכוכבוּת הזאת. מאוד היה לנו חשוב שהשדרנים שלנו יהיו צנועים עם טון מכובד. גם אם אתה מראיין מישהו שמתנגד לעמדות שלך, אתה מראיין אותו בכבוד ולא בהתנשאות. לצערי, גם היום יש בדיבור של חלק מהשדרנים צליל מתנשא. אצלי אנשים כאלה לא היו עוברים שידור", קובעת הרבנית בהחלטיות.

בתחילת השידורים התבססה התחנה על מוזיקה עברית וקטעי תוכן קצרים, מהלך שהפך למודל לחיקוי ברשת ג' בהמשך. "הקונספט ששולמית הגתה, של רדיו שישדר רק מוזיקה ישראלית, היה הברקה גאונית כי זה ענה על צימאון של הרבה מאוד אנשים, וזה מה שהביא את התחנה למקום רחב הרבה יותר", מספר יועץ התקשורת יהושע מור יוסף, שהיה אחד השדרנים הראשונים בתחנה.

"היו חילונים שאהבו את המוזיקה הישראלית, אז לא היה אכפת להם לשמוע גם את החמש דקות של הרב בתחילת התוכנית", מספרת הרבנית. חמש הדקות של דברי התורה בתחילת התוכנית הפכו בהמשך לספרי הלכה. כך למשל הספר 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד נולד מתוך הפינה בערוץ 7. "אמרתי לאליעזר", מספרת הרבנית, "אין לי מישהו שישדר את הפינה בעצמו. ביקשתי שכל בוקר יכתוב 'פניני הלכה', יקליט את הפינה, ואנחנו נשלח אותה לאונייה ואחר כך נשים מוזיקה. אותו דבר עם בעלי עם פינת 'יש שואלים', שהפכה לספר שאלות ותשובות".

שבוע על סיפון האונייה

בתקופת מלחמת המפרץ החלה התחנה לפרוץ לכיוון האקטואליה. באותם ימים פרסמו אנשי הערוץ מודעה ב'מעריב' שדרושים קריינים ושדרנים עם "חלוציות ומוסריות". יהושע מור יוסף בדיוק סיים את לימודיו בישיבת ההסדר בקריית שמונה. הוא התקשר למספר והגיע ליישוב בית אל. "אמרו לי: לך תפגוש את כצל'ה. לא היה לי מושג בכלל מה זה הכצל'ה הזה, אבל הלכתי. נסעתי באוטובוס ובדרך הנהג שמע מוזיקה עברית ברדיו של ערוץ 7. כצל'ה שאל אותי אם אני יודע לקריין עם רי"ש גרונית, ופחות או יותר בזה נסתיימה השיחה. חשבתי שזה מסוג השיחות של 'אל תתקשר אלינו, אנחנו נתקשר אליך'".
יהושע מור יוסף: אמרתי לבחור השני שבא איתי שימהר, אנחנו צריכים לפתוח שידור, אבל הבחור הקיא את נשמתו וגם אני. בשארית כוחותיי הפעלתי את המשדר ופתחתי שידורים. אחרי כמה שעות כצל'ה צלצל: "נו, רוצה לעבוד אצלנו?". אמרתי לו: "כצל'ה, אני מקיא עכשיו. נדבר מאוחר יותר"

אלא שבמוצאי שבת של אותו שבוע התקשר יואל צור להורים של מור יוסף, ושאל אותם אם בנם יוכל להתייצב במרינה בתל אביב לקראת שידור. "הים היה רגוע, אבל איך שעלינו לאונייה החלה סערה", מספר מור יוסף, "אמרתי לבחור השני שבא איתי שימהר, אנחנו צריכים לפתוח שידור, אבל הבחור הקיא את נשמתו וגם אני. בשארית כוחותיי הפעלתי את המשדר ופתחתי שידורים. אחרי כמה שעות כצל'ה צלצל: 'נו, רוצה לעבוד אצלנו?'. אמרתי לו: 'כצל'ה, אני מקיא עכשיו. נדבר מאוחר יותר'. כשירדנו הים היה שוב סוער, ורב החובל אמר לי: אם הסירה מתנפצת על האונייה, שחה לכיוון החוף. איך שהגענו לרצפת הבטון של המרינה בתל אביב, נהגתי כמנהג העולים החדשים ונישקתי את הארץ".

"כשהייתה סערה, הסירה לא יכלה להגיע לאונייה מחשש להתנפצות", מספרת הרבנית מלמד על השגרה בתחנה, "זה גרם לכך ששדרן היה יכול להיתקע שבוע על האונייה. בסערות איומות הם היו לפעמים שוכבים על הרצפה ומשדרים למיקרופון, כי אי אפשר היה לעמוד. אלו היו אנשים שהיו להם עוד עיסוקים. הם למדו, עבדו, היו נשואים. וכל הזמן היה צריך לקום במתח בבוקר ולראות האם אפשר יהיה לשלוח את הסירה או לא, ולפעמים החבר'ה היו מתחננים שנבוא אבל זו הייתה סכנת נפשות. השיא היה עם חזי חקק, שהיה תקוע באונייה למעלה משבוע כי הייתה סערה גדולה. זה הגיע למצב שנגמר האוכל ונגמר החומר השידורי. אז העלינו מסוק עם אוכל ועם החומר השידורי ונאלצנו לסגור את התחנה לחצי שעה".

למרות הסערה, חזר מור יוסף לשדר בתחנה. "כשאני מסתכל לאחור, אני באמת לא מבין איך חזרתי לשם ביום ראשון. החיידק הזה של להיות בתקשורת ולעשות רדיו היה חזק ממני. זה היה בית ספר לעיתונות, גלי צה"ל של הימין. שולמית נתנה לי את הצ'אנס של החיים. היא אמרה לי שאין לנו כתב בכנסת, ואני הלכתי עם הטייפ שלי לחברי כנסת והבאתי סיפורים".

כשממשלת רבין עלתה לשלטון, ערוץ 7 החל לחמם מנועים. הקו של הערוץ היה תקיף וביקורתי, וגורמים פוליטיים מהשמאל החלו להצר את צעדי התחנה הימנית. "מבחינת ההשפעה על התקשורת, הייתי אומרת כך: אנחנו לא יכולים לתאר לעצמנו איך הסיקור העיתונאי היה ממשיך אם לא היה ערוץ 7. התקשורת התרגלה שכל ידיעה שלא תהיה או לא תישמע אצלם, פשוט לא תהיה קיימת. מה שערוץ 7 עשה זה שאי אפשר היה לטאטא מתחת לשטיח מה שהם לא רצו להשמיע. להבקיע את התקשורת השמאלנית זה דבר קשה מאוד, אבל אני בטוחה שעשינו בקיעים גדולים בזמנו", מספרת הרבנית.

"כשהוקמה מחלקת החדשות עם חגי סגל, זה למעשה היה המענה היחיד לקו השמאלני ששלט בכל מקום", טוען מור יוסף, "התקשורת לא התבלבלה בכלל. לא היה שום ערוץ תקשורת שהסתכל בביקורתיות על ההסכמים. כולם רק פרגנו וליטפו, והתחנה שלנו קנתה שם ותהילה בזכות גילויים של עוד ועוד הפרות. זה היה אובססיבי אצלנו: לגלות הפרות של הסכמי אוסלו עוד לפני תקופת הפיגועים, וזה לא היה קשה בכלל".

ההקלטות מהמסגד ביוהנסבורג שבהן נשמע יאסר ערפאת אומר שהסכמי אוסלו הם כמו ההסכם עם בני שבט קורייש, כלומר מהשפה ולחוץ, שודרו לראשונה בערוץ 7 וגרמו למבוכה בממשלת רבין. בימי אוסלו גם קולגות מכלי תקשורת אחרים החלו לשים רגליים לערוץ. "היו עיתונאים שניסו להרחיק אותי מלהיות כתב בכנסת", מספר מור יוסף, "הם פנו לחברי כנסת מהשמאל ואמרו: יש פה כתב של ערוץ פיראטי, אסור לתת לו להיות פה. ייאמר לזכותם של לא מעט חברי כנסת, גם מהשמאל, שהם דחו את הניסיונות הללו. זכור לי שהיו שיחות עם ערפאת במצרים, והדוברת של שמעון פרס, בהירה ברדוגו, הכניסה אותי למרות רעשי הרקע של הקולגות".

הכנסת בעד, השופטים נגד

כשאייבי נתן הטביע את אונייתו, החלו גורמים פוליטיים לרדוף את התחנה. שרת התקשורת הייתה שולמית אלוני. "בתשעת הימים לא היינו משדרים, והגיעו הרשויות וטענו ששידרנו למרות שלא עשינו זאת", מספרת הרבנית מלמד, "האונייה עגנה באשדוד ובאו והחרימו לנו את המשדרים, והנזק הכספי היה כבד. אחר כך פשטו על האולפנים". גם כשעבר בכנסת חוק ההסדרים לפיו רדיו שמשדר חמש שנים לא ייסגר, הודיע להם השר יוסי שריד שהכנסת לא קובעת. "אפילו אנשים מהשמאל הצביעו לטובתנו, והחוק עבר", אומרת מלמד, "וכשהוא עבר יוסי שריד אמר: 'אתם חושבים שפה מחליטים? שם מחליטים' והוא התכוון לבג"ץ". ובאמת, בית המשפט העליון בהרכב מורחב של תשעה שופטים קבע פה אחד כי יש לסגור את רדיו ערוץ 7.

לאנשי הערוץ ברור כי סגירת התחנה הייתה פוליטית ונועדה לסתום פיות. "זה היה פוליטי לגמרי. רצו לסגור את התחנה, שלא ישמעו אותנו", מספרת הרבנית מלמד. "כשאייבי נתן היה על הים, לא עשו לו שום דבר. אפילו כשהיה לו אולפן על החוף וכל הסלבריטי וחברי הכנסת ישבו על החוף ושידרו משם, והוא כמעט אף פעם לא היה מחוץ למים הטריטוריאליים, לא נגעו בו. איתנו זה היה סיפור אחר".

"את אייבי נתן נשאו על כפיים ואותנו קיללו ורדפו", אומר כצל'ה, "הכול היה פוליטי. גם השופטים היו פוליטיים והייתה תחושה של פחד מאיתנו ולכן פעלו לסגור אותנו".

אחרי רצח רבין הביקורת על הרדיו הלכה והתעצמה, בעיקר על השדרן אדיר זיק שהיה מבקר בחריפות ובעקביות את ממשלת רבין. חגי סגל, עיתונאי מקור ראשון ומי שהקים את מחלקת החדשות של ערוץ 7, דוחה את הביקורת שהושמעה נגד הערוץ בגין הסתה. "אני לא מקבל את הטענה שהערוץ הסית. מחלקת שידורי האקטואליה של הערוץ הייתה ללא דופי, והיא סיקרה את תהליך אוסלו כמו כל כלי תקשורת אחר. היו גם תוכניות דעה ופינות ושם היו ביטויים לא ראויים, אבל לא מעבר לביטויים לא ראויים שאפשר למצוא בעיתונים של היום נגד ממשלות ימין. זה לא חרג מהמקום הזה. אני תמיד בעד שפה מאופקת, גם בוויכוחים אפשר להגיד דברים קשים אבל בסגנון מאופק. לא תמיד הייתה מדיניות מאופקת בערוץ 7, אבל אין בסיס כלל לכך שערוץ 7 הסית. הערוץ מתח ביקורת ומדינה דמוקרטית צריכה להכיל את הביקורת, גם אם היא בוטה".

סגל מספר כי רק השבוע פנתה אליו קצינה בדימוס, שסיפרה לו על הלך הרוחות במשטרה בעניינו של ערוץ 7. הסגירה, אומר סגל, הייתה פוליטית. "המניע הדומיננטי היה סתימת פיות, השתקה בפירוש. בעקבות דברים שכתבתי לאחרונה על הערוץ, כתבה לי קצינת משטרה בדימוס שהיא זוכרת את היום שהמשטרה פשטה על הערוץ. היא ציינה שם של ניצב במשטרה שצהל ואמר 'סוף סוף סתמנו להם את הפה'. זו לא הייתה שמחה של שמירה על החוק והסדר, אלא צהלה ממקום דעתני שסוף סוף הצלחנו להשתיק אותם".

סיפור הקמת ערוץ 7 יכול להישמע כפרק הרפתקאות רומנטי של מנהיגי ההתיישבות, אך הפרק הזה השאיר גם צלקות. כששואלים את הרבנית מלמד האם היא מתגעגעת לאותם ימי עשייה קדחתניים, היא עונה בשלילה גמורה. "לא, אני לא מתגעגעת. לא, לא", חורצת הרבנית, "אני שילמתי בהרבה מאוד בריאות על כל הסיפור, בעיקר על המשפט. מאוד לא מתגעגעת. אני תמיד אומרת שאני ישנתי עם אונייה שלמה עליי. כל כך ריחמתי על הבחורים כשהיו סערות, זה היה דבר איום ונורא. זה היה ניסיון חיים מעניין, אבל אני לא מתגעגעת".

זה אפילו לא דומה להקמת יישוב, טוענת הרבנית. "זה היה הרבה יותר קשה מלבנות את בית אל", היא צוחקת, "לא היה לזה אח ורע ולא היו אנשים שממש יכלו לעזור לנו. אני זוכרת שבאותה תקופה לימדתי תלמידות והן תמיד ניסו לחלוב ממני מידע ושאספר להן כמה זה נפלא ומיוחד להקים רדיו על אונייה. תמיד אמרתי להן: זה לא קל, זה מאוד מאוד קשה. ושלא יחשבו אחרת".