השבת תציין תנועת בני עקיבא את "שבת ארגון", ובשבתות הקרובות תצטרף אליה גם תנועת אריאל. השבת היא סופו של חודש אינטנסיבי ולא פשוט, בשביל החניכים, אבל הרבה יותר - בשביל המדריכים.
בתור מדריך אני זוכר את האנרגיות המטורפות שמלוות את כל התהליך - אתה לא ישן הרבה, אבל גם מרגיש שאתה לא כל כך צריך - כי בינינו, יש עוד המון מה להספיק, ולמי יש זמן לבזבז עכשיו על שינה.
וכל העבודה המטורפת שעשית בחודש האחרון מתנקזת לשבת אחת, אולי אפילו - למוצ"ש אחד. יש את ההצגות, המפקד, העלאת השבטים, השבעה (למי שרלוונטי)... וזהו. יום אחר כך קמים בשתים עשרה (כמובן, אחרי תפילת ותיקין) ויש נפילת מתח מטורפת. נגמר. עד שנה הבאה.
טעות. טעות גדולה. ברור, זה טבעי שאחרי עבודה מאומצת של חודש, אנחנו מרשים לעצמנו קצת לנוח. אבל פה אנחנו נכנסים לבעיה רצינית - הדרכה היא לא רק הצגות וחולצות וכתובות אש ומפקדים. הדרכה היא אתגר יום יומי. הנטיה שלנו (והכוונה, מן הסתם, בעיקר למדריכים) להרפות אחרי חודש ארגון היא מדרון חלקלק.
אחרי שמרגישים בנוח קצת לחפף בשבוע-שבועיים הראשונים, קשה לחזור לשגרה של השקעה בהדרכה. והחניכים - הם צריכים את המדריך שלהם עם הרגליים על הקרקע ועם הראש עמוק עמוק בתוך ענייני השבט. הם צריכים שהמדריך יתקשר לראות מה קורה איתם, יכין פעולות מושקעות, ישקיע זמן בלדבר איתם ולהגיע אליהם.
אחרי שמרגישים בנוח קצת לחפף בשבוע-שבועיים הראשונים, קשה לחזור לשגרה של השקעה בהדרכה. והחניכים - הם צריכים את המדריך שלהם עם הרגליים על הקרקע ועם הראש עמוק עמוק בתוך ענייני השבט. הם צריכים שהמדריך יתקשר לראות מה קורה איתם, יכין פעולות מושקעות, ישקיע זמן בלדבר איתם ולהגיע אליהם.
ועוד עניין, בחודש ארגון, הרבה פעמים מצטרפים חניכים חדשים ומנסים את התנועה. הם אמנם מגיעים ל"אקשן", כי כנראה השגרה קצת פחות מעניינת אותם, אבל, ביחס נכון, יכול להיות שהם גם יישארו ויצטרפו לשבט לשגרה של כל השנה, ואולי התנועה עוד תשפיע ותהיה משמעותיות לחיים שלהם. ואם לא נשקיע בהם אחרי חודש ארגון, הם פשוט יעזבו עד חודש ארגון בשנה הבאה.
אני יודע, אני הייתי כזה.