על שקרים וסטטיסטיקה

בלוגר הבית של המדור הכלכלי איננו מושך את ידיו מן הסטטיסטיקה, אך מבקש מכם קריאה ביקורתית של נתונים שנועדו לתמוך בתפיסות עולם.

אמיר וייטמן , כ"א בכסלו תשע"ד

כסף
כסף
צילום: פלאש 90

אומרים שיש שקרים קטנים, שקרים גדולים וסטטיסטיקה, שהיא השקר הכי גדול מכולם. האמת היא שזה לא לגמרי נכון.

סטטיסטיקות, אם לא מודדים אותן בצורה מסולפת, יכולות ללמד המון ובדרך כלל אינן שקריות, אלא שאכן ישנו "קאטש". צריך לדעת לקרוא סטטיסטיקות וזה לא קל.

סטטיסטיקות יכולות בקלות להיות מובנות בצורה מוטעית לגמרי, גם אם בתום לב לחלוטין. זה עד כדי כך נכון שהמון אנשים, כולל אנשי מקצוע, מסיקים לפעמים מסקנות שגויות לחלוטין מנתונים סטטיסטיים וכתוצאה מזה עלולים לקדם מדיניות שגויה.

הנה מספר דוגמאות. שר האוצר לפיד אמר לאחרונה שהוא מודאג מאוד וש"בעשור האחרון (2002–2012) הצמיחה עלתה ביותר מ-24%, אבל השכר הריאלי במשק גדל בפחות מ-2%. מה זה אומר? זה אומר שבמהלך העשור האחרון כל יום מישהו גזר קופון על מעמד הביניים. המונופולים התעשרו יותר, הריכוזיות העשירה את הטייקונים, חברות הענק תפחו, הוועדים הגדולים דאגו למקורביהם, ורק אלה שיצרו את הכסף לא רואים ממנו כלום".

אין לי כל ספק שהשר לפיד כנא בדאגתו אבל הוא פשוט טועה וחבל על איכות השינה שלו ועל הדאגות המיותרות. לדאוג, זה סתם לא טוב לבריאות.

בטור מצוין ומאוד מעניין אסף צימרינג מסביר שהעלייה הזעומה בשכר הממוצע אינה נובעת מזה שפרות הצמיחה הלכו למיעוט קטן של הציבור, אלא פשוט מזה שההשתתפות הציבור בכח העבודה גדלה מאוד, דבר חיובי וחשוב מאוד. אותם אנשים שהתווספו לשוק העבודה בעשור האחרון באו בעיקר מן השכבות הכלכליות היותר חלשות, עם מיומנויות מקצועיות נמוכות יחסית, מה שגורר את כל הממוצע למטה, למרות שברור כשמש שמדובר בהתפתחות חיובית ומשמחת שאכן טובה למשק כולו בכלל ולאנשים אלה בפרט.

מלבד העובדה המדאיגה שאף אחד בפקידות המקצועית, שלא לדבר על העיתונות הישראלית בכלל, מצא לנכון לתקן את שגיאותיו של השר לפיד, מדובר במקרה קלסי של חוסר יכולת קריאה של נתונים סטטיסטיים.

כמובן שבעיות קריאה קיימות גם בחו"ל. הנה דוגמה אחרת הלקוחה מארה"ב: בטור אמנם מעט ארוך אך מרתק למדי, הכלכלן היהודי-דתי האמריקאי רוסל רוברטס מתייחס לטענתם של אלה בארה"ב שאומרים שהשכר הממוצע של האקדמאים ירד בין השנים 2000 ל- 2008 ומודאגים מעובדה זו.

מה שרוברטס מראה הוא שמדובר בהטיה סטטיסטית. נכון אמנם שהשכר הממוצע של האקדמאים דשדש, אך כמות האקדמאים גדלה כל כך שמדובר למעשה בשתי קבוצות סטטיסטיות שונות לחלוטין. על מנת להמחיש את זה במספרים מוחלטים, מספר הנשים העובדות מעל לגיל 25 בעלות תואר אקדמי עלה משנת 2000 ל- 2012 מ- 11.6 מיליון ל- 17.2 מיליון נשים, שזאת עלייה של כ- 48%! כמובן שמדובר בצמיחה הרבה יותר גדולה משיעור הצמיחה הדמוגרפית בארה"ב.

ברור אפוא ששתי הקבוצות הנמדדות שונות במהותן ולכן השוואה סטטיסטית אינה מלמד אותנו הרבה. וכל כך למה? בין השאר משום שמרבית הנשים שנכנסו בשוק העבודה באותה תקופה הינן צעירות יחסית שרכשו את השכלתן האקדמית לאחרונה וזה מטה את הקבוצה שנבדקה לכיוון של עובדות צעירות יותר עם פחות ניסיון תעסוקתי, כלומר נשים בתחילת הקריירה שלהן ולכן עם שכר נמוך יותר, ולכן הגיוני שהשכר הממוצע של הקבוצה הנבדקת נפגע. לעומת זאת, כאשר בודקים את מצבן המקצועי של כל הנשים לאורך הקריירה כולה שלהן, נגלה שמצבן בהחלט השתפר מאוד.

המסקנה די פשוטה. כמו שאומר תמיד הכלכלן האמריקאי הנודע תומס סוול, סטטיסטיקות מכסות לרוב קבוצות סטטיסטיות ולא בני אדם ולכן צריך לשחק איתן בזהירות גדולה מאוד ולא לקפוץ למסקנות נמהרות ומהירות לפי שלמדו אותן לעומק.

קשה לבקש מן הציבור הרחב להיות בקי בהבנת הנקרא הסטטיסטי, בפרט כאשר אותם אנשים שהיו אמורים לעשות את זה עבורו, אנשי המקצוע במשרד האוצר ובתקשורת הכלכלית, לא עושים את עבודתם נאמנה. אבל כן צריך להנחיל לציבור הרחב סקפטיות בריאה לגבי נתונים סטטיסטיים.

הדמוקרטיה דורשת אזרחים ערים וחשדניים כלפי השלטון. רק ככה נמנע מן הפופוליזם הזול שמוכרים לנו פופוליסטיים מסוכנים תחת מסכה של הפחדות שקריות שמוזנות מהטיה אופטית סטטיסטית.