מה בין חוק ובין מוסר

שאלת הפללתם של סוחרי וצרכני סמים, בעיקר קלים, משיקה באופן מפתיע לשאלה העולה מכמה פרשיות מביכות שנקשרו לאחרונה בשמם של ידוענים.

אמיר וייטמן , כ"ח בכסלו תשע"ד

סמים. ארכיון
סמים. ארכיון
פלאש 90

קוראי הבלוג יודעים שאני תומך בלגליזציה של סמים, משתי סיבות.

אחת היא עקרונית והיא קשורה לעמדתי לפיה אין למדינה זכות וסמכות להתערב בהחלטות אישיות של אזרחים בגירים.

השניה היא שמבחינה פרקטית תוצאות מדיניות ההפללה של צרכני הסמים הרסניות ביותר, עם הגברת הפשע וגרימת נזק רב למשתמשים עצמם, ואין המקום להאריך כאן. תוכלו לקרוא את טענותיי במאמר שפרסמתי פה.

אני רק אוסיף, כי לפי מחקר שהתפרסם לאחרונה על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים, הנזק הכלכלי שנגרם למדינה כתוצאה ממדיניות זאת נאמד בכ- 1.6 מיליארד ש"ח בשנה, ומדובר בהערכה שמרנית ביותר.

פרסמתי לאחרונה טור דעה בנושא בעיתון כלכלי מרכזי בישראל ובעקבות כך התראיינתי גם בתוכנית רדיו מובילה ומטבע הדברים, דיברתי רבות בנושא הזה לאחרונה עם לא מעט אנשים, בעיקר בקרב אנ"ש.

למרות שגם בנושא הזה כבר כתבתי בשורות אלו, הובהר לי שוב שעבור רבים וטובים, ישנה משוואה ברורה בין החוק לבין המוסר האישי ויש לרבים שאיפה לכפות על הציבור מה שהם חושבים שהוא נכון.

צריך להסתכל על העניין הזה משני היבטים: קודם כל, מדובר בהשקפה מסוכנת. מטבע הדברים, כל אחד מחזיק בדעות שהוא מחזיק מהן כנכונות, אחרת הוא לא היה חושב כך.

הנגזרת מזה היא, שברגע שרוצים לכפות את הערכים שלנו על אחרים, אנחנו צריכים להיות מוכנים לכך שאנשים אחרים, עם דעות מנוגדות, יפעלו באופן דומה וישאפו לכפות את דעותיהם הכוזבות עלינו. כמובן שזה יכול לכלול כפייה חילונית במערכת החינוך, בצבא, במקומות העבודה ובמערכות ציבוריות אחרות.

ואם כבר קיבלנו כלגיטימית הכפייה של ערכים על הציבור מצד המדינה, מאין לנו להתלונן על כך שהמדינה תכפה עלינו דברים שאינם לרוחנו? ברור שבמשטר דמוקרטי, כל אחד נמצא לעיתים באופוזיציה ולעיתים בקואליציה. זהו טבע המערכת הפוליטית, אלא שבמשטר ליברלי, זה לא כל כך משנה. ברגע שההחלטות נמצאות ממילא אצל האזרח ואין בכוחה ובסמכותה של המערכת הפוליטית לכפות, הצבע של השלטון מעניין אותנו פחות. ממילא זה לא צריך להשפיע על החינוך שאנחנו נותנים לילדנו, על המרחב הציבורי, ובאופן כללי על זכויותינו וחובותינו.

מעבר לזה, ומבחינה מסוימת בעיקר, יש גם סיכון מוסרי גדול מאוד בכך שמשווים בין חוק למוסר, משום שאנחנו עלולים לאבד את אמות המידה הנכונות למוסר אם אנחנו משעבדים את המוסר האישי שלנו לחוק.

לדוגמה, אינני חושב לרגע שיש לאסור בחוק התנהגות מינית שאינה עולה בקנה אחד עם מצוות התורה אבל האם זה משפיע, ולו במקצת, על דעתי בנוגע להתנהגות מינית מופקרת? בוודאי שלא. אלא שעבור לא מעט אנשים, שהתרגלו לזה שברגע שמשהו חוקי הוא גם מוסרי, אז מה הבעיה להתנהג ככה? הרי זה מותר, לא כן?

בכך מבינים בקלות שברגע שמקשרים בין שני המושגים של חוק ומוסר בצורה שאינה הולמת, יוצרים בלבול ועלולים לגרום לנזקים חינוכיים ורוחניים קשים.

בסופו של דבר, בדברים שקשורים למוסר ולא לנזקים שבין אדם לחברו, החברה יכולה לכפות רק דברים שנמצאים בקונצנזוס, וזה לא משהו חדש. במשנה, בגמרא ובמדרשים מופיעים במקומות רבים את הביטוי "משרבו...", (ראו למשל המשנה במסכת סנהדרין כד, ב; ועוד מקומות רבים) כלומר ברגע שעבירה הפכה לנפוצה בציבור, הטיפול בה השתנה ויחד איתה הדין.

כך גם היום: את מצוות התורה לא ניתן לכפות על פי חוק ואפילו התנהגות שאולי נתפסת עבורנו כנורמטיבית, כמו אי-צריכת סמים, איננה נתפסת ככה עבור אנשים רבים אחרים ולכן אין טעם לנסות לכפות אותה עליהם.

במקרה הזה כמו במקרים רבים אחרים, אין לנו ברירה אלא לחנך, לחנך ועוד פעם לחנך, בלי קיצורי דרך, עד שאנשים יבחרו בטוב באשר הוא טוב ולא משום סיבה אחרת.