לכל מקום יש שם

את המרואיין לכתבה זו הוצאתי מתוך כנס אוניברסיטאי בארכיאולוגיה מקראית, לצורך כתבה על ספר שהוציא על סדר פרשות השבוע.

את שלושת התארים האקדמיים שלו הוא בכלל עשה בלשון. כל הסימנים מורים שכנראה מדובר באישיות רב-תחומית, ובאמת פרופ' יואל אליצור מודה שהוא אדם שמתעניין בלא מעט נושאים, לא רק כתחביב אלא גם כמקצוע.

בזכות סיפור של אמא

יואל אליצור נולד בשנת תש"י (1949) בבית שהרב תחומיות הייתה מובנית בו. אביו, הפרופ' לתנ"ך יהודה אליצור, סלל דרך של חקר המקרא תוך שימוש בכל הכלים המודרניים, מתוך אמונה יציבה בקדושתו ובאחדותו של התנ"ך. הוא הרבה גם לעסוק בגיאוגרפיה מקראית, ובניסיון להסביר אירועים תנ"כיים באמצעות הגיאוגרפיה, שנים רבות לפני שהייתה נגישות לרבים מחבלי הארץ. אליצור האב הושפע רבות מגיסו, חוקר הגיאוגרפיה התלמודית הרב פרופ' שמואל קליין, שאימץ אותו כבן וכתלמיד מובהק לאחר שהלה נתייתם מאביו בגיל צעיר ועלה איתו מהונגריה לארץ.

אמו של יואל, סופרת הילדים רבקה אליצור, השפיעה על בנה גם כן בהבנת ערכה של ארץ ישראל. אליצור מגלה כי הסיפור שלה שהשפיע עליו ביותר הוא הסיפור 'דירת עראי' שטרם פורסם, והוא למעשה סיפור אוטוביוגרפי של אמו. שורשי הסיפור נעוצים באביה, סבו של יואל, שהיה יהודי שהתאפיין בעבודת ה' מתוך שמחה והתלהבות והיה חדור אהבת ארץ ישראל. הוא העלה את משפחתו לארץ מפרשבורג בשלבים במהלך שנות העשרים. כשחזר ממלחמת העולם הראשונה, בה שירת כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי, גמר אומר שלא לשרת יותר בצבאם של אחרים ולעלות לארץ. אולם התנגדות חותנו החרדי האנטי-ציוני עיכבה את עליית המשפחה. בסופו של דבר, ב‑1930 כל המשפחה כבר הייתה בארץ.

רבקה, שהייתה אז ילדה בת תשע, הגיעה לבית הספר החדש בישראל, התחילה לגשש את דרכה בעברית ולא הבינה עדיין את הנאמר בכיתה. לפתע שאלה המורה: "מי יודע מהי דירת עראי?". רבקה הייתה היחידה שהכירה את הביטוי. היא הצביעה בהיסוס, ולהפתעת המורה ושאר התלמידות הסבירה שהיא בכלל לא ידעה שזו מילה עברית. "פשוט, כל פעם שאמא רצתה לקנות משהו לבית בחו"ל, אבא אמר לה: 'עזבי, זו דירת עראי, עדיף שתשקיעי בבית שיהיה לנו בארץ ישראל'". מאותו רגע עלתה קרנה של העולה החדשה, והיא הפכה להיות מקובלת בחברה.

לאחר לימודים בישיבת נתיב מאיר למד יואל אליצור שנה אחת בישיבת כרם ביבנה, ואז התגייס במסגרת גרעין של בני עקיבא לנח"ל, "כנהוג בזמנו", בתחילה לסיירת הנח"ל ולאחר מכן לגדוד הנח"ל המוצנח. בהמשך השירות עבר לסיירת שקד.

את שירות המילואים עשה אליצור במשך שנים רבות במסגרת חטיבת צנחנים, איתה נלחם במלחמת יום הכיפורים, והיה בין הראשונים שצלחו את התעלה. החל משנה אחרי המלחמה ועד היום, נוהג אליצור לערוך בסוכתו ערב הודיה על הניסים ועל הניצחון במלחמת יום הכיפורים בערב שלפני הושענא רבה, הוא ליל הצליחה בסירות הגומי. השקפתו על מלחמת יום הכיפורים שונה מזו המקובלת. "בעיניי, נס ההצלה של עם ישראל במלחמה הזו היה גדול מנס פורים, ולצערנו מעצבי דעת הקהל הופכים את המלחמה הזו לאירוע עצוב". הרצון ליצור יהדות חיה, כזו שמודה לה' ולהבדיל גם מקוננת על מאורעות ההווה ולא רק על אירועים שקרו לפני אלפי שנים, הוא אחד הקווים המאפיינים את פעילותו של אליצור גם בהקשרים נוספים.

הזמנה פורימית של הרב אלישיב

תחום נוסף שאליצור ניסה להחיות בו את ההלכה המקורית הוא קביעת יום הפורים. מכיוון שרבים מהיישובים כיום לא רק קרויים על שמם של יישובים עתיקים אלא יושבים ממש בתחומם, היה לדעתו מקום לקבוע את יום הפורים בט"ו באדר באותם יישובים הממוקמים בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן-נון. "זה מצב פגום", אומר אליצור, "שבו ההלכה שהייתה קשורה לערים המוקפות חומה מימות יהושע הפכה להיות הלכה הקשורה לקדושת ירושלים, כי רק בה קוראים את המגילה בט"ו בלבד. אם חכמים היו רוצים לתקן את התקנה הזו לכבודה של ירושלים הם היו יכולים לקבוע זאת במפורש, אבל הם לא עשו זאת במקרה הזה. ניסיתי להשפיע בתחום זה, וסברתי ששעת כושר ראויה לעשות זאת היא בעת שהוקמו יישובים חדשים כמו בית אל או שילה בקרבתן של ערים מקראיות המוזכרות בספר יהושע".

המחקר התורני הזה הוביל את אליצור לפתחם של רבים מגדולי הדור, והוא מציין את תגובותיהם של הרבנים כאופייניות לאישיותם. הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי, קיבלו בחביבות והסכים שיש לחגוג באותם מקומות פורים יומיים (אך לא רק בט"ו), תוך שהוא מוסיף: "אני רואה שכבודו נושא ונותן בצורה נאה בדברי תורה. חבל שכבודו מצטמצם בתחום צדדי של מוקפות חומה, כבודו צריך לעסוק בהלכות החמורות של שבת, נידה וכדומה".

עם עמיתו ברבנות הראשית, הרב גורן, הדיון היה סוער יותר. הרב גורן החל להתווכח עם אליצור וטען כי הוא לא הבין את הירושלמי. הרב גורן גם לא התרשם מכך שגדולים בדורות הקודמים פירשו כך את הירושלמי: "גם הם לא הבינו את הירושלמי", הוא פסק בתקיפות אופיינית. אך כעבור כמה ימים התקשר לאליצור זלמן, מזכירו של הרב גורן, ומסר לו כי הרב מבקש שיקרא את 'הצופה' של אותו יום. אליצור קנה במיוחד את העיתון, שם נכתב כי הרב גורן הורה לבסוף לנהוג כמסקנתו של אליצור, ולהנהיג בבית אל פורים בט"ו בלבד. "אני לא בעד קביעת יומיים", "אני לא אוהב ספקות", כתב הרב גורן. בסופו של דבר הונהג בבית אל פורים בי"ד בלבד, בהנחייתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל.

כשהגיע אל הרב שלמה זלמן אוירבך והסביר לו במה מדובר, הרצינו פניו של הרב והוא אמר: "זה נושא ציבורי שצריך ללכת להכרעתה של הרבנות הראשית". כשהגיע אל הרב אלישיב, הוא סירב לקחת את המחקר ואמר בבת שחוק: "אתה רואה את הערימה הזו? אלו מאמרים תורניים שביקשו שאחווה עליהם את דעתי. אם אעבור על כל זה, לא יישאר לי זמן ללמוד תורה". ואז הוסיף בחיוך: "אתה יודע מה, יש לי רבע שעה פנויה בשנה – בין סעודת פורים לבין תפילת ערבית של מוצאי פורים. אם תבוא אז – אולי נדבר". עד היום מצטער אליצור שלא ניסה לנצל הצעה מבודחת זו.

אליצור הגיע גם לגדולי תורה נוספים, בהם הרב שאול ישראלי, שכמעט ללא מילה לקח מידו את המחקר והכין בתוך שבועיים חוות דעת מפורטת השוללת את הצעותיו של אליצור. הוא הגיע גם לרב מרדכי אליהו, אז רב צעיר יחסית ששמו כבר הולך לפניו. הרב עבר איתו בניחותא על המחקר, תוך שהוא מחווה דעתו על כל פרט ומפנה למראי מקומות. בכלל, מאז ומעולם השתדל אליצור להכיר אנשים גדולים, גם בעולם התורה וגם בעולם האקדמי. "אדם חייב לומר בשבילי נברא העולם. את ר' יוסף קארו אני יכול להכיר מספרים, אבל יש אנשים גדולים שחיים איתנו כיום ועלינו ללמוד גם מהם", הוא אומר.

את לימודיו האקדמיים העדיף לעשות קרוב לבית, באוניברסיטה העברית ולא באוניברסיטת בר-אילן, שבה עבד אביו. "אבי לא נטה לנפוטיזם", הוא מעיד. אגב, יואל הוא לא הפרופסור היחיד במשפחה. אחיו הגדול שמואל הוא פרופסור לפיזיקה ואחותו הצעירה, פרופ' ורד נועם, היא חוקרת תלמוד באוניברסיטת תל אביב. אחים נוספים הם תמר בן ארי, ממייסדי כפר אדומים, והעיתונאי אורי אליצור. מבין ששת ילדיו של אליצור, שתי בנות ממשיכות את דרכו. בתו הבכורה, ד"ר נילי סמט, "שהיא אחת מאולי חמישים האנשים בעולם שיודעים שומרית", שולטת היטב באכדית (שפה שגם אביה מכיר), ומלמדת – בעקבות סבה - במחלקה לתנ"ך בבר-אילן. נילי היא חברותא של אביה כבר מגיל 12. "בהיותה ילדה, היא באה אליי בשבת בצהריים ואמרה לי שהיא רוצה ללמוד איתי מה שאני לומד. הצעתי לה שנעסוק בתרגום אונקלוס, ועד מהרה היא נהייתה מומחית לאונקלוס". המשחק המקובל ביניהם היה שהאחד מסתכל בפסוק בתורה ומתרגם אותו מן הזיכרון והשני מסתכל בתרגום ובודק אחריו, ובקטע הבא מתחלפים בתפקידים. בת נוספת, רבקה ליימן, פנתה לכיוון הארכיאולוגיה והצטיינה בלימודיה. היא משמשת כאוצרת במוזיאון ארצות המקרא בירושלים. שאר הילדים פנו לכיוונים אחרים.

אנוסי ספרד באקדמיה

באוניברסיטה נרשם אליצור ללימודי לשון ומתמטיקה, שהוחלפה עד מהרה בתלמוד. ההשפעה הראשונית לנטייה לתחום הלשון הייתה של המורה מהישיבה התיכונית שמחה קוגוט, לימים פרופסור ללשון ומקרא באוניברסיטה העברית, שלא הסתפק רק בהנחלת כללים לשוניים יבשים אלא "לימד דברים מעניינים". גם בלימודיו האקדמיים השתדל אליצור לפגוש את גדולי האוניברסיטה העברית של אז במקצועות תלמוד, לשון, ארכיאולוגיה וגיאוגרפיה מקראית והיסטורית.

למרות הנטייה הברורה לגיאוגרפיה היסטורית ומקראית, "אותה קיבלתי משולחנו של אבא", גם את התארים השני והשלישי הוא עשה בלשון. גם כאן הבחירה קשורה באביו, אבל באופן עקיף. "אבי היה לוחם אמיץ נגד רוחות מנשבות, והוא שילם על זה מחיר. באוהלי האקדמיה מתעלמים לעיתים קרובות מחידושים משמעותיים וחשובים שלו". אליצור מספר על הבעייתיות בלהיות חוקר מאמין, מאחר שכל אמירה נחשדת מיד בפונדמנטליזם, כאילו האמירה המחקרית היא רק פרי האמונה הדתית תוך הכפפת העובדות לאמונה. "הכרתי בעולם האקדמי כמה 'אנוסי ספרד', אנשים שהיו שומרי מצוות בפועל אך נמנעו מלחבוש כיפה בין כותלי האוניברסיטה, כדי שיהיו חופשיים יותר בהתבטאויותיהם". אחד ממוריו אמר לו פעם: "אני לא רוצה שיאמרו שאמרתי מה שאמרתי בגלל הכיפה או למרות הכיפה, אני רוצה שיתייחסו לדבריי כמו שהם". אליצור מציין כי זה נכון גם בנושא הפוליטי, כשמרצים שמאלנים מביעים את קולם ברמה, אבל הרבה מרצים ימנים לא מביעים בגלוי את דעתם, ורק לאות הזדהות שואלים אותו בשקט: "נו, מה אומרים אצלכם בעופרה?".

לדבריו, גם חובשי כיפה לא תמיד נשארים נאמנים לגמרי לאמונותיהם. חוקר ותיק מהדור הקודם אמר פעם לאליצור על אביו: "הכרתי כמה חוקרי תנ"ך עם כיפה, אבל חוקר תנ"ך שחקר מתוך האמונה הדתית הכרתי רק אחד – אבא שלך".

גם אליצור עצמו נקלע לעימותים שבין אמונותיו למחקריו. באחד ממאמריו ניסה להוכיח שהייתה בתקופות הקדומות עיר בשם תבור, המוזכרת במקרא ובכתביו של היסטוריון יווני, ששכנה בתחומי הכפר שיבלי של היום למרגלות הר תבור. במאמר הוצע לקבל את הטקסט המקראי כפי שהוא, בלא תיקוני נוסח שהוצעו בספרות המחקרית. חוקר מאוניברסיטת תל אביב הגיב על המאמר והאשים אותו בהבעת דעה דתית. "בסך הכול רציתי לדבר על דברים מוסכמים", אומר אליצור, "וגם זה יצר ויכוח אידיאולוגי".

השידוך בין הנטייה מבית ללשון העברית לתחום ההתמחות האקדמית הוסיף הרבה טוב. "מצאתי שהמוטיב של הלשון מאוד חשוב ולא מוכר מספיק לאנשים". את התארים השני והשלישי הוא הקדיש לנושא הזה, וכך הפך למומחה מוביל בתחום של השתמרות שמות מקומות. כמעט בכל שבוע הוא מקבל בדואר האלקטרוני פנייה מאיש מחקר או מאדם שוחר דעת בנושא שמות מקומות וזיהויָם.

מסתבר שבארץ ישראל אחוז גבוה מהשמות הקדומים השתמר עד ימינו, לפעמים אפילו ארבעת אלפים שנה ואולי אף יותר. "התרגשתי מאוד כשביקרתי פעמיים בחיי בכפר הָם בעבר הירדן. המקום מוזכר בבראשית י"ד בהקשר של מלחמת ארבעת המלכים בחמשת המלכים, שאז הוכו שם הזוזים. המקום קיים עד היום בשמו, אלא שהוא אינו מוזכר בהמשך ההיסטוריה כי כנראה לא קרה שם שום מאורע חשוב. איש אינו יודע את פירוש השם, שהוא כנראה בשפה הזוזית. ייתכן שכתובות בשפת ציורים לא מפוענחת שנתגלו באזור הם בשפה זו, או בשפתם של עממים קדומים אחרים ששכנו בימי קדם בסביבות אלו".

השתמרות השמות הארצישראלית איננה מובנת מאליה, כי התהליך לא קרה בארצות האחרות בסביבה, כמו מצרים, עיראק או תורכיה. אליצור מציע לכך שני הסברים, מדעי ואמוני. ההסבר המדעי הוא שבניגוד לארצות האחרות, ארץ ישראל הייתה פריפריה ברוב התקופות, ולא היה בה מרכז שלטוני, לכן לשליטים לא היה עניין מיוחד להתערב בקביעת השמות והם נתנו לזרימה הטבעית להחליט. "ההסבר האמוני נכתב בירמיהו פרק ל"א: 'הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים, שיתי לבך למסילה דרך הלכת, שובי בתולת ישראל, שובי אל ערייך אלה'. הקב"ה דאג שהארץ על שמותיה תחכה לנו". הקשר ל"ערייך אלה" גורם לאליצור לכאב על שהיחס כיום למקומות אלו הוא כמקומות זרים. "ישנה עיר בנחלת שבט אשר שנזכרת ביהושע י"ט בשם קנה, וזה הוא שמה ללא שינוי עד היום. לפני כמה שנים הפציצו את העיר הזו, שנמצאת כיום במדינת לבנון, נפגעו אזרחים יחד עם המחבלים וישראל התנצלה. מבלי להתייחס למאורעות עצמם, מפתיע ומרגיז היה לראות שכל העיתונות הישראלית הציגה אז את שם המקום בצורה השגויה 'כפר כנא', בצורה שמוסיפה לתחושת הזרות, ולא בשם הנכון שהוא גם השם העברי המקורי".

תחום השתמרות השמות איננו חדש. כבר ר' אשתורי הפרחי בן המאה ה‑14 שם לב לעובדה זו. אולם התחום דרש תיקון, כי הזיהוי החל להיעשות בצורה לא מבוקרת, מה שיצר לעיתים מעגל קסמים שבו חוקר זיהה אתר היסטורי במקום מסוים, ובהתאם לזיהוי שלו נוסחו כללים לשימור שמות, כאשר ייתכן שהזיהוי הראשוני שגוי מעיקרו. עיקר פועלו של אליצור היה ניסוח של חוקי השתמרות על בסיס זיהויים ודאיים.

כך למשל, אליצור שם לב שחוסר היכולת המפורסם של הערבים לבטא פ"ה דגושה, הוביל להחלפתה בבי"ת דגושה רק כאשר המדובר בשמות יווניים, כמו למשל: ניאפוליס (שכם)=נאבלס, פניאס=באניאס. אך כאשר המדובר הוא בשם עברי, גם פ"ה דגושה נשתמרה כפ"ה רפויה: תפּוח=תפוח, פּונון=פנאן. לשיטתו, הכפר בקיעה שבגליל אינו יכול להיות פקיעין, ולו מהסיבה הלשונית, שהרי הפ"ה של פקיעין, שאיננו שם יווני, לא יכולה הייתה להיות מוחלפת בב"ית.

נעליים בשקית ניילון

עיקר משרות ההוראה של אליצור היו בתחום חקר ארץ ישראל. הוא שימש כראש אשכול לימודי ארץ ישראל במכללה ירושלים בבית וגן, וכראש החוג ללימודי ארץ ישראל במכללת הרצוג. לאחרונה הוא פרש לפנסיה מוקדמת והחליט להתמסר ללימוד ולמחקר, בד בבד עם המשך הוראה במשרה חלקית באוניברסיטה העברית. אליצור, שהחל את דרכו האקדמית בחוגים ללשון ולתלמוד, מלמד היום לשון לתלמידי תלמוד. בניגוד לתדמיתו הציבורית של החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית, שבגלל מיעוט התלמידים שלומדים בו מכונה לעיתים בהלצה גם "החוג לתלמיד", הוא מספר דווקא על קבוצה איכותית מאוד של כחמישה עשר תלמידים שהשתתפו בשנה האחרונה בקורס שלו.

החיבור לארץ ישראל אינו מתבטא אצלו רק בצד המחקרי. אמנם מצד הוריו הוא שייך לדור ראשון של צברים, אבל הוא משתבח גם בייחוסה של אשתו, מתי, אותה הכיר באוניברסיטה. מתי היא מצאצאי תלמידי הגר"א שעלו לארץ בשנת תקס"ט (1809) ומן הצד השני היא נכדת נכדו של ר' יהוסף שווארץ, חוקר ארץ ישראל היהודי הראשון במאה ה‑19.

לאחר שהשתחרר מהצבא, למד אליצור תכנות מחשבים ועבד שלוש שנים כמתכנת בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יחד עם לימודים באוניברסיטה וקביעת עיתים לתורה. באותו זמן הצטרף אחיו אורי לגרעין עופרה שעלה על הקרקע בתשל"ה (1975). אליצור החל אף הוא להתעניין במקום, והשתלב בבית ספר שדה שהוקם שם. הוא החל לשוטט לבד בשטח, בערים ובכפרים, ונעזר במוניות הערביות, "מה שנראה היום הזוי לגמרי". הוא שיפר אז את ידיעותיו בערבית מדוברת, שהכיר מעט מבית הספר היסודי ומהצבא. אחרי תקופה שבה כבר שימש כמדריך בבית הספר, עברה המשפחה בחנוכה תשל"ז ליישוב בן השנה וחצי. להדלקת הנרות הצטרפו אליהם אנשי היישוב הצעיר. אחד החברים הביא ליקר אתרוגים שהכין אחרי סוכות, וכולם שתו לחיים. התנאים אז היו די קשים. "כשהיינו הולכים בחורף מבית לבית ביישוב, היינו לוקחים איתנו נעלי בית בתוך שקית ניילון, כי כשהיינו מגיעים לבית הנעליים היו מלאות בוץ, וחלצנו אותן מיד", הוא מספר.

במישור הציבורי, אליצור התפרסם כמי שקרא לחיילים לסרב פקודה בזמן ביצוע תוכנית ההתנתקות. לאחר הגירוש הוא כתב קינה מיוחדת, ואף נמנה על הדוחפים לקביעת יום תענית ביום מסירת הגוש ושריפת בתי הכנסת, ח' באלול. "אין לך זיוף גדול באמונה מזה שאתה צם על מאורעות שהיו לפני 2,500 שנה, כמו צום גדליה על אובדן שארית הפליטה אחרי חורבן בית ראשון, מאורע שבחסדי ה' כבר אינו רלוונטי לעם ולמדינה של מיליוני יהודים היושבים על אדמתם, ומתעלם מהפורענויות שעמנו ממיט על עצמו בדורנו. הקב"ה החזיר אותנו לארץ ישראל, ונתן לנו במלחמת ששת הימים את לב לבם של מרחבי ארץ ישראל. כאשר אנחנו משליכים את ניסי ארץ ישראל, אין לנו זכות קיום. זה הדבר החמור ביותר".

מן הצד השני, אליצור כתב לפני מספר שנים גם בית נוסף למזמור 'מעוז צור' שנאמר אחרי הדלקת נרות חנוכה, ובו הוא מודה לה' גם על הניסים שעשה עמנו בדורות האחרונים. כנראה שלעיתים מחקר מעמיק של העבר, מעניק ראייה עמוקה לא פחות גם להווה.

מקום בפרשה: איפה נמצא עבר הירדן?

מי שיקרא בפרשת השבוע ויחי את המסלול שבו עבר מסע ההלוויה של יעקב אבינו, יגלה דבר מוזר. המסע שיצא ממצרים, דרומית מערבית למקום הקבורה הסופי במערת המכפלה, עבר במקום שנקרא גורן האטד, שנמצא בכלל בעבר הירדן, מזרחית למערת המכפלה.

השאלה הזו נידונה בספר החדש של אליצור 'מקום בפרשה', שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים. לאחר שהוא סוקר הסבר מבריק אך לא משכנע שהציעו שני חוקרים, מביא אליצור הסבר ששמע מאביו, שלא הספיק לכתוב אותו עד פטירתו: המסע הזה היה בעצם מסע שמטרתו לא הייתה רק קבורת יעקב, אלא גם החלפת הכוחות המצריים שישבו בכנען בכוחות רעננים, שהרי באותה תקופה מלכי כנען היו נתונים לחסות המצרים.

אליצור מאריך בהסבר לשוני לביטוי "עבר הירדן" שמכוון בעצם לבקעת הירדן (אולי בשיכול אותיות של "ערבות הירדן"), ואכן ידוע כי אחד המאחזים המצריים היה בבית שאן, בצפון הבקעה. אליצור הבן מעדיף לזהות את גורן האטד דרומית יותר בבקעת הירדן, בבית חוגלה, על פי מסורת נוצרית קדומה שהוא מנסה להוכיח שהיא בכלל מסורת יהודית.

הורתו של הספר 'מקום בפרשה' בשיחות שאליצור העביר ברשת מורשת של קול ישראל בערבי שבתות בשנים תשס"ו-תשס"ז. בשיחות הללו הרשה לעצמו אליצור להיות זורם יותר, ופחות מחויב לכללים הנוקשים של הכתיבה המדעית, שדורשת "להקדיש חודש או חודשיים לקריאת כל הספרות המחקרית לפני שאתה מנסח משפט אחד משלך, ההופכת כל היגד רענן לסבך של ציטוטים והתמודדויות עם דעות החולקות על דעתך או דומות במשהו לרעיון שלך", כלשונו בהקדמה לספר. "מלבד אקטואליה, פוליטיקה ודרשנות, אני משתדל לתת דברים אמיתיים", הוא אומר בחיוך. אליצור מציין כי בספרו הוא מנסה שלא לעסוק בדברים בנאליים, כאלה שכל אחד יכול לקרוא באנציקלופדיה.

יש פרשות שבהן יש לו הרבה מה לכתוב, אבל יש גם כאלה, כמו למשל פרשות בספר ויקרא, שבהן לא ממש מוזכרים מקומות. במקרים כאלה הוא מוצא פתרונות אחרים, כמו למשל ניתוח ביטויים מהפרשה בהקשר גיאוגרפי. כך למשל, הוא מסביר בפרשת צו כי המילה "מול" במקרא איננה במשמעות של ימינו, בצד המנוגד, אלא במשמעות של "ליד" או "מתחת ל".