להתאים רפואה למכה

ד"ר איריס גרוסמן מפתחת ב'טבע' תחום חדש עם בשורה: מיפוי גנטי של החולה המאפשר להתאים לו תרופה שתחסוך ממנו תופעות לוואי מיותרות.

רבקי גולדפינגר , כ"ה בטבת תשע"ד

ד"ר איריס גרוסמן
ד"ר איריס גרוסמן
ניסים לב

ד"ר איריס גרוסמן רק בת 35, אך היא כבר בעלת תואר ראשון ושני במדעי הרפואה מטעם הטכניון, בוגרת מסלול ישיר לדוקטורט במדעי הרפואה מהטכניון בשיתוף עם המחלקה לגנטיקה מולקולרית במכון ויצמן ובעלת פוסט דוקטורט מאוניברסיטת דיוק שבארצות הברית. ואם כל זה לא מספיק, אז בשבעת החודשים האחרונים היא מקימה ומנהלת יחידה חדשה בחברת התרופות 'טבע' המתמחה ברפואה מותאמת אישית ופרמקוגנומיקה (מחקר הבוחן את השוני הגנטי בין בני האדם ואת השפעתו על פעילות התרופות).  

בנוסף לרזומה המקצועי הענף, ד"ר גרוסמן היא גם אמא צעירה לארבעה ילדים, חוזרת בתשובה ותושבת חוות יאיר שבשומרון.

את ילדותה העבירה גרוסמן בשכונת הכרמל בחיפה בבית חילוני טיפוסי. הוריה, מיכאל ושלומית קירשטיין, הם ילידי הארץ. האב מהנדס אוניות ומנכ"ל חברה משפחתית להנדסה ימית, והאם סגנית מנכ"ל מדעטק - המוזיאון הלאומי למדע בחיפה. "הבית השני שלי בילדותי היה מוזיאון המדע. אני ואחים שלי היינו שם במשך שעות, זו הייתה חממה בשבילנו. החשיפה הזאת לעולם המדע בדרך חווייתית ויצירתית פיתחה אצלי סקרנות גדולה לעולם סביבי".

קושיות על המוח

כבר כנערה צעירה, היא אומרת, חלמה להיות רופאה. "התחום של רפואה ומבנה גוף האדם משך אותי. רציתי להבין איך כל זה עובד ומה ניתן לעשות כדי לעזור לרפא חולים". בזמנה החופשי התנדבה גרוסמן במד"א והתעניינה בספרות מדעית רפואית. את לימודי התיכון סיימה בהצטיינות בתיכון הריאלי בחיפה. "הייתי במגמה ריאלית-פיזיקלית והתעניינתי בכל מה שקשור לכימיה, ביולוגיה ופיזיקה. כל העולם הזה סיקרן אותי. באותה תקופה התמקדתי במיוחד בנושא חקר המוח. שיננתי את השמות של העצבים המרכזיים במוח ולמדתי לפרטי פרטים את המבנה שלו. קראתי המון חומר על המוח האנושי ומחקרים שיצאו בתחום. אפילו הסתובבתי במרכז לחקר המוח בבית החולים שיבא ובמעבדות השינה בטכניון, דיברתי עם מומחים שם ושאלתי אותם קושיות על המוח. כנראה שהייתי סוג של חננה", היא צוחקת. "הייתי מהתלמידים שמקבלים 98 ומצטערים שזה לא מאה. אמנם יצאתי עם חברים והלכתי לבלות מדי פעם, אבל תמיד ידעתי מה העיקר מבחינתי ומה הטפל והייתי מאוד מפוקסת. עניין אותי להצליח בלימודים ולהעשיר את עצמי בידע ככל האפשר".

האם ספגת בבית את אותה שאיפה למצוינות?

"אין ספק. אני מאמינה גדולה בכך שלחינוך יש חלק משמעותי בבנייה האישית של כל אחד מאיתנו. אימא ואבא תמיד הקפידו לדחוף אותי ואת שני האחים שלי קדימה. אמא עודדה אותנו למצות את עצמנו ולימדה אותנו לשאוף גבוה. היא דרשה מאיתנו לא לעשות הנחות לעצמנו ולא לפחד מעבודה קשה, ויחד עם זאת תמיד הייתה שם בשבילנו, עזרה וכיוונה".

גרוסמן, כיום אימא בעצמה, מאמינה שלהורים יש תפקיד מרכזי בהכוונת ילדיהם למיצוי הפוטנציאל הטמון בהם. "אנחנו בבית מעודדים את הילדים לשאול שאלות. אנחנו עורכים עם הילדים ניסויים מדעיים. הם פותרים חוברות בחשבון ובמדעים וקוראים המון. הם יודעים שאבא ואמא מעריכים לימוד והשקעה וזה דוחף אותם לכיוון הזה. ילדים הם כמו ספוג. הם סקרנים וצמאים לידע ועלינו ההורים מוטלת האחריות להשקות אותם ולכוון אותם כמה שיותר גבוה. הכול כמובן עטוף בהמון אהבה", היא מדגישה.

עם סיום לימודיה בתיכון התגייסה גרוסמן לצבא, כשהמטרה כבר אז הייתה ברורה - לפנות בהמשך ללימודי רפואה בטכניון. ואכן, עם שחרורה נרשמה לבית הספר לרפואה והשלימה בהצטיינות את התואר הראשון והשני.

בד בבד עם לימודיה האינטנסיביים, התמודדה גרוסמן לראשונה בחייה עם תהיות וקושיות בנוגע למהות העולם. אם את ילדותה העבירה בבית לא דתי ולא עלה בה כל פקפוק לגבי אורח החיים שאליו הורגלה, אזי דווקא כשהייתה שקועה בעולם המדע והשכל החל מתעורר בלבה הספק. "הייתי סטודנטית בת 22, בשיא לימודי הרפואה, כשהתחילו לצוף אצלי הספקות. היום אני יכולה לומר שבתור נערה לא כיוונו אותי אי פעם לשאול שאלות על המהות ועל הדרך. פשוט הלכתי באותה דרך חיים שהכרתי וראיתי סביבי, למרות שלי זה היה ברור אז שאני כן בחרתי בעולם החילוני באופן מודע ומושכל. מאוחר יותר נפל לי האסימון, שההורים והחברה שחייתי בקרבה הכתיבו לי עולם ערכים מוגדר ואני מעולם לא בחנתי אם הוא נכון ומתאים לי. רק כסטודנטית יותר עצמאית ובוגרת גבר אצלי הצורך לבדוק את הדרך".     

במסגרת עבודתה כסטודנטית במכון ויצמן, נחשפה לתת-מחלקה שהתמקדה בחקר האבולוציה והדבר עורר את סקרנותה. "זה עניין אותי. חוקרי האבולוציה עבדו בפיתוח מודלים וסימולציות לבחינת האפשרויות לכך שמולקולות יצטרפו באופן ספונטני למבנים שמדמים חיים. הייתי נגישה לחומרים שלהם, וכשראיתי שבין החוקרים יש גם חוקרים דתיים זה היה נראה לי בגדר סתירה מובנית. התחלתי לבקר במחלקה ולשאול שאלות. אותו דו-שיח פורה עם החוקרים והמדענים ערער את תפיסת העולם שלי. קראתי ונברתי בנושא מתוך כוונה ברורה למצוא לעצמי תשובות".

אמונה רציונלית

באותה תקופה היא החלה לצאת עם אהרן, מי שלימים יהיה בעלה, עולה חדש מארצות הברית, סטודנט לרפואה ובחור דתי. "האמת, בהתחלה הפריע לי שהוא דתי, אבל בתוך תוכי האמנתי שאצליח לשכנע אותו להשתנות בשבילי", היא מחייכת. "גם איתו ניהלתי דיונים ארוכים על בריאת העולם ועל אמונה".

לאחר מספר חודשים של תהייה ובירור, הגיעה גרוסמן ל"החלטה רציונלית", כהגדרתה, שיש בורא לעולם. "הגעתי למסקנה ברורה ומחייבת, שהאמונה היא תיאוריה יותר משכנעת מהתיאוריה החילונית. למרות שהאמונה היא בהחלט גם רגש, בשבילי זה היה מסע שכלי אל האמת. אולי בגלל שאני אדם ריאלי היה לי חשוב שיהיה בסיס לוגי לאמונה שלי, וכשהכול הסתדר לי מבחינה רציונלית אז התחלתי די בקלות לקיים מצוות. זה פשוט זרם לי", היא מספרת.

"יש אנשים שמכירים אותי עוד מהחיים החילוניים שלי והם המומים איך יכולתי לוותר בקלות כזאת על הרבה דברים כמו מאכלים אסורים, שהיו אגב מאוד טעימים לי, על השיער הגלוי, על הטיולים בשבת ועוד. אבל מבחינתי, כל זה לא היה ויתור, כי כשהבנתי מה האמת בחיים כל דבר אחר הפך לשולי ולא מהותי".

איך ההורים שלך הגיבו כשגילו שהבת שלהם משנה כיוון וחוזרת בתשובה?

"בהתחלה זה לא היה קל בכלל. הם נלחצו מזה שאני הולכת להשתנות להם. החשש המרכזי שלהם היה שבעקבות החזרה בתשובה אני אחליט לעזוב את התחום המדעי ולא אמשיך בלימודי הרפואה. כמובן שזה נבע מדימוי שגוי וסטיגמות על האישה הדתית. הם הגיבו בדאגה וניסו לדבר איתי, אבל ברגע שנעשתה ההחלטה ודי מהר גם התחתנתי עם בעל דתי, אז הם הבינו שזה צעד רציני מבחינתי ונתנו לי גיבוי מלא. לצערי, בהרבה מקרים בעקבות שינוי ברמת האמונה של הילד, בין אם הוא חוזר בתשובה או חוזר בשאלה, נוצר נתק כואב ומיותר עם ההורים וחבל. ברור שהתהליך האמוני שעברתי הפחיד אותם, אבל הם שמרו איתי כל הזמן על תדר פתוח ואהבה ללא תנאי. מבחינתי לא הייתה שאלה, היה לי ברור שזו דרך החיים הנכונה בשבילי וככה אני רוצה את החיים שלי והלכתי עם זה עד הסוף. היום, במבט לאחור, אני יכולה לומר שהמשפחה שלי למדה לקבל ואפילו להעריך את הבחירה שעשיתי".

ובחזרה ללימודי הרפואה. מבין סטודנטים רבים נבחרה גרוסמן למסלול ישיר לדוקטורט. באותה העת השתלבה כעוזרת מחקר אצל פרופ' אריאל מילר בקליניקה לחקר טרשת נפוצה בטכניון והתייעצה עמו לגבי נושא מחקרה. "התייעצתי עם המנחה שלי, פרופ' מילר, על בחירת הנושא לדוקטורט, ועלה הרעיון לחקור את תגובת החולים לתרופה בהתאם למבנה הגנטי. חשבתי שזה תחום מרתק והזדמנות להוביל משהו חלוצי בארץ. זה היה אז תחום מאוד ראשוני ומעורר השראה בעולם המדעי, והיה נראה לי שזו הזדמנות מצוינת להכיר אותו בצורה יותר מעמיקה".

את הדוקטורט מיקדה גרוסמן בתרופת הקופקסון של חברת טבע, המוענקת לחולים הלוקים בטרשת נפוצה. קופקסון אמנם נחשבה לתרופה יעילה לטיפול במחלה, אך ההערכה הייתה כי רק חלק מהמטופלים מגיבים לטיפול באופן חיובי וחלה הטבה במצבם. תוך כדי מחקרה איתרה גרוסמן מספר גנים המשפיעים על התגובה של חולי טרשת נפוצה לטיפול בקופקסון. "המחקר לימד שחולים בטרשת נפוצה שנוטלים את אותה תרופה, מגיבים אליה באופן שונה. חלק מהסיבה לכך נובע מההבדלים הגנטיים ביניהם", היא מסבירה. "הניסוי לימד עד כמה משמעותי שחולים ימופו גנטית כדי להתאים להם באופן מדויק את הטיפול המועיל ביותר בשבילם".

לאחר שסיימה את הדוקטורט, הייתה אמורה גרוסמן לשוב לאוניברסיטה לעוד ארבע שנים להשלמת לימודי הרפואה. אולם אז קיבלה הצעה מפתה להשתלב בלימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת דיוק בארצות הברית. "זה היה בסך הכול חודש לפני שהייתי צריכה לחזור לבית הספר לרפואה. היה לי אז תינוק קטן בן כשנה והייתי בהיריון שני, אבל ידעתי שטובי המוחות בתחום נמצאים באותו מקום ושאני בהחלט רוצה להתמקצע בתחום הזה. הבנו שזו הזדמנות גדולה בשבילי, שאולי לא תחזור יותר. אחרי סוף שבוע ארוך של דיונים והתייעצויות החלטנו שהולכים על זה". גרוסמן הודיעה על דחיית חזרתה ללימודי הרפואה, ארזה את בני משפחתה וטסה עמם אל מעבר לים. בעלה אהרון המשיך בעבודתו בחברה שבה עבד בארץ כנציגה בארצות הברית, והשלים את לימודיו האקדמיים באוניברסיטה. "כך שגם לו זה בסוף תרם המון". 

את השהות היא זוכרת כמקדמת מאוד מבחינה מקצועית, אך גם כחווייתית לה ולמשפחתה. "היינו שם מעין שגרירים של מדינת ישראל ושל היהדות. יצרנו חברויות מדהימות עם קולגות ועם הקהילה האורתודוקסית המקומית. אני הייתי האישה היחידה עם כיסוי ראש מלא ובעלי היה בין הבודדים עם כיפה. אירחנו לסעודות שבת חברים מכל הדתות והוכחנו שאין שום סתירה בין מדע לאמונה". התכנון המקורי של בני הזוג גרוסמן היה לשהות בניכר למשך שנתיים בלבד, אך אז התקבלה גרוסמן לעבודה בחברת התרופות הגדולה גלקסו-סמית-קליין, והם החליטו שוב לשנות תוכניות ולהישאר לתקופה נוספת.

למרות הצלחתה בפיתוח הקריירה, לאחר כשש שנים בגולה עזבה גרוסמן מאחוריה קריירה משגשגת ומבטיחה ושבה ארצה עם בעלה וארבעת ילדיה. "כל הזמן שהיינו שם היה ברור לנו שזה זמני ואנחנו עוד נחזור הביתה לישראל. כל האמונה שלנו קשורה בארץ ישראל. בתור ילדה שגדלה בבית שבו נושא השואה נגע ישירות למשפחה, היה ברור שאין לנו כיהודים שום מקום אחר על פני הגלובוס. גם בעלי עשה עלייה בצעירותו ולא מצאנו טעם להישאר כמשפחה בארצות הברית. עבדתי שם עם חברות מהגדולות בעולם, ומבחינת הקריירה שלי זה היה ויתור מסוים לעזוב הכול ולעלות כי לא ידענו מה יהיה בארץ, אבל החלטנו שהילדים גדלים והגיע הזמן לחזור הביתה".

"בשורה אדירה לחולים"

מזה שנתיים גרה גרוסמן עם משפחתה ביישוב חוות יאיר בשומרון. כשאני מבררת למה קבעו את ביתם דווקא בשומרון, גרוסמן משיבה בהחלטיות: "רצינו לגור במקום שאנחנו תורמים בעצם החיים שלנו שם. האמנו שבסופו של דבר, אם אנחנו מאמינים בארץ ישראל אז אנחנו צריכים לחיות אותה ברגליים שלנו. בבחירה הזאת איפה נחיה אנחנו מחזקים את ארץ ישראל ומחנכים את הילדים לאהבת הארץ. בחוות יאיר מצאנו קהילה שהיא משפחה ובית חם ואנחנו שמחים על הבחירה הזו".

בארץ הקימה גרוסמן את 'ישרא-ג'ין', חברת ייעוץ פרטית לשימוש בגנטיקה במהלך פיתוח תרופות, כדי שיהיו יעילות ובטוחות יותר. ד"ר מייקל היידן, נשיא מחקר ופיתוח גלובלי והמדען הראשי של חברת טבע, החליט להביאה לחברתו לאחר סדרת מפגשים עמה. מזה שבעה חודשים גרוסמן עמלה בחברת 'טבע' על הקמת מחלקתה החדשה מאפס. "נפגשתי איתו כמה פעמים והצגתי בפניו את החזון ואת הרעיונות שלי. הוא הציע לי להצטרף לטבע ולהקים מחלקה לרפואה מותאמת אישית". המשימה העומדת לפתחה מורכבת ביותר וגרוסמן עובדת סביב השעון, לעיתים קרובות עד לשעות הלילה המאוחרות.  

איך את משלבת עבודה אינטנסיבית ודורשת כמו זאת, יחד עם גידול ילדים?

"יש ימים יותר לחוצים ויש ימים רגועים, שבהם אני מפנה זמן מיוחד לילדים. יש לי בן זוג תומך ועוזר ולא הייתי יכולה לעשות את זה בלעדיו. שנינו עובדים בעבודות לוחצות אבל אנחנו מתוכננים ועובדים בשיתוף פעולה ופרגון הדדי, וב"ה זה הולך יופי".

תוכלי להסביר מה זה בעצם פרמקוגנומיקה ורפואה מותאמת אישית?

"יש הבדלים בתגובת המטופלים לתרופות, והיום אנחנו מבינים שזה נובע גם משוני גנטי בין החולים. בגלל ההבדלים האלה, אותה תרופה יכולה לעזור למטופל אחד ולא לעזור או אפילו להזיק לחולה אחר. הבנו שאם נאתר את הגנים המדויקים המשפיעים, נוכל לכוון את התרופה לחולה המתאים ולמנוע את השימוש בה לחולה שאינו מתאים. זה בגדול התורה כולה", היא מסבירה וממשיכה בהתלהבות: "פעם כשהתרופה לא עזרה, הרופאים נקטו בשיטת הניסוי והתעייה על מנת למצוא את המינון הנכון או את התרופה היותר מתאימה לטיפול. בחירת התרופה הייתה על פי המחלה שהחולה סובל ממנה, למרות שהתגובה לתרופה הייתה שונה מחולה לחולה. היום בעקבות ההתקדמות בתחום הרפואה המותאמת אישית, ניתן בהרבה סוגי תרופות להתאים את התרופה הטובה ביותר לחולה הספציפי".

כיום, מסבירה ד"ר גרוסמן, אנחנו מסוגלים להבין ולזהות את התהליכים הביולוגיים שמובילים לתגובה לתרופה, באופן הרבה יותר מדויק מאשר בעבר. "התפקיד שלי הוא לזהות סימנים גנטיים שיכולים ללמד אותנו על התגובה הצפויה לתרופה. זו בשורה אדירה לחולים. אנחנו חוקרים את כל המדדים ומנסים להתאים את התרופות שאנחנו מפתחים בחברה לחולים, כדי שנוכל למקסם את היעילות ולהביא למינימום תופעות לוואי".

איך הרופא בקופת החולים יהיה מסוגל לחזות למי מהחולים התרופה מתאימה ולמי לא?

"בתור מפתחי תרופות אנחנו דואגים לייצר טסט מיוחד שבוחן את ההתאמה של התרופה לחולה. הטסט מתבצע בבדיקה פשוטה יחסית, דרך הרוק או בבדיקת דם, ועל ידו נחסכים או ממזערים תופעות לוואי".

ד"ר גרוסמן מביאה דוגמה הממחישה את חשיבות זיהוי המשפיעים הגנטיים וההתאמה המדויקת של התרופה לחולה המסוים: "עבדתי בארצות הברית בחברת תרופות שהוכיחה שסמן גנטי בודד מעורב בתופעות לוואי שהובילו לתגובות קשות ואפילו למוות, מנטילת תרופה לטיפול בנגיף האיידס. הם הוכיחו שמי שנושא את אותו סמן גנטי וייטול את התרופה, קיים סיכוי גבוה שיסבול מאותן תופעות לוואי חמורות. כתוצאה מכך הרופאים התחילו להשתמש בטסט לפני מתן התרופה לחולים, ומספר החולים שסבלו מאותן תופעות לוואי ירד פלאים. זו דוגמה אחת מני רבות לתרומת הרפואה המותאמת אישית".

גרוסמן אינה מתעלמת מן האחריות הכבדה שיש בתחום עיסוקה. "התחום הזה הולך ותופס תאוצה בשנים האחרונות. בעיניי זו ממש עבודת קודש", היא מדגישה, "זו שליחות. האדם לפעמים חושב שהוא יודע מה טוב בשבילו, אבל מתברר שיש מי שמנהל את העולם. כסטודנטית מתחילה הייתי משוכנעת שאהיה בסופו של דבר רופאה בישראל, אבל אז נבחרתי למסלול הדוקטורט ונחשפתי לתחום הזה שהסיט אותי מלימודי הרפואה לכיוון אחר. למרות שבגלל זה אני לא רופאה אני מאוד שמחה בחלקי, מכיוון שכרופאה יכולתי לעזור מדי יום לעשרות חולים בממוצע, ובתחום שלי אני נוגעת בחיים של אלפים רבים של בני אדם. זה מדהים. ניתן לעזור לאוכלוסיות שלמות ולמצוא פתרונות לשיפור מצבם הרפואי של המוני חולים בעולם. זו אחריות עצומה וזה מרגש אותי כל יום מחדש".