שיירות האפריקנים שצעדו בשבועות האחרונים ממתקני הכליאה הפתוחים בנגב עוררו כמה תמיהות, שכצפוי עברו מתחת לרדאר התקשורתי. הראשונה: האם באמת מדובר במחאה ספונטנית? הרי הצועדים לא אמורים, למשל, לדעת לכתוב על השלטים בהפגנה פסוקים מהמקורות על היחס לגר. נדמה שהתשובה לכך ברורה: לארגוני זכויות אדם יש חלק חשוב, אם לא מרכזי, בצעדות, במחאות וביתר ההפקות סביב הנושא.
שאלה לא פחות חשובה קשורה במרקם האנושי של ה"פליטים", שכמעט כולם גברים בגילאי עבודה. האם זה לא מוזר שלאנשים שמגדירים את עצמם פליטים אין כמעט משפחות? הרי פליט הוא אדם שנמלט מארצו בגלל סכנות כמו מלחמות, אסונות טבע או מגיפות. ואלה, כידוע, לא פוסחים גם על נשים וילדים. אז מדוע מגיעים ארצה דווקא גברים?
כדי לחקור מעט את הנושא נעזרנו בנתוני נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR), גוף המטפל בכעשרה מיליון וחצי בני אדם שעזבו את בתיהם מסיבות שונות, ושאיש לא חושד בו בנטיות פרו-ישראליות. על פי נתוני הנציבות לשנת 2012, מתוך כ‑55 אלף פליטים בישראל, יותר מ‑43 אלף הם גברים בגילאי העבודה (בני 18‑59). כלומר כ‑80 אחוזים! האם מדובר בנתון שגרתי? ממש לא. למעשה מתוך כל הפליטים שבהם טיפלה הסוכנות בשנה שעברה ברחבי העולם, רק כרבע היו גברים בגילאי העבודה והשאר נשים, ילדים ומבוגרים מעל גיל 60.
גם כשיורדים לרזולוציה של מדינות היחס נשמר. מהמלחמה הנוראה בסוריה, למשל, נמלטו עד כה יותר משני מיליון בני אדם, חלקם הגדול לטורקיה ולירדן. על פי האו"ם, רק 22 אחוזים מהפליטים הללו הם גברים בגילאי העבודה, וכמחציתם הם ילדים. גם בדרום סודן, בה נמצאים כרבע מיליון פליטים (שרובם המוחלט מסודן), המצב דומה: רק 17 אחוזים מהפליטים הם גברים בגילאי העבודה ו‑60 אחוזים הם ילדים.
למעשה, עיון בנתוני הנציבות מעלה שפרט לישראל ספק אם יש עוד מדינה בעולם שיש בה רוב כל כך גדול (כזכור, ארבעה מתוך כל חמישה) של פליטים גברים בגילאי עבודה. בשאר המדינות מדובר על כשליש מהיחס הזה.
למצב המשונה הזה יכולות להיות שתי סיבות. האחת, שלארץ הגיעו גברים אכזריים במיוחד שדואגים רק למלט את נפשם, בעוד נשותיהם, ילדיהם והוריהם נשארים בתופת. השנייה, שמדובר פשוט במי שמעוניינים בעבודה מכניסה במדינה מפותחת, כדי לשלוח את הכסף למשפחותיהם שנותרו מאחור. לאנשים מהסוג הזה אפשר בהחלט לקרוא מסתננים.