בעבר כתבתי כבר כמה פעמים בשורות אלו על מקור יוקר המחיה הבלתי נסבל בתחום המזון ובתחומים נוספים בישראל.
עוד לפני המחאה של קיץ 2011 ומחאת הקוטג' של איציק אלרוב, כתבתי והסברתי שהבעיה נובעת משילוב של פרוקציוניזם והגבלות על היצור המקומי.
הסברתי שבתחום החקלאות, למשל, ישראל היא סוג של "ברית המועצות" בזעיר אנפין בה 13 מועצות חקלאיות כגון "מועצת הדבש", "מועצת החלב", מועצת הלול", "מועצת הזית", ועוד, הופכות את ישראל למדינת קרטל אחת גדולה בה לא ניתן באמת להתחרות, לייבא ולשווק, אלא אם כן, כמובן, קוראים לך "תנובה", או לפחות "שטראוס" ו"טרה".
הקטנים נרמסים מכח חוק, רגולציה ותקנונים על ידי התאגידים הגדולים האלה, ומאוד קשה עד בלתי אפשרי לשחקנים חדשים לפרוץ לשוק.
במצב כזה, האם צריך להיות מופתע מזה שלפי נתונים שפורסמו השובע, המחיר שהישראלים משלמים עבור סל הפרות והירקות שלהם כ- 25% יותר מן הממוצע ב- OECD? האם צריך להיות מופתע מזה שהמחירים עלו בעשור האחרון בלמעלה מ- 16% כאשר באותה תקופה הם עלו רק בכ- 1.5% במדינות ה- OECD?
וודאי שלא. כל זה צפוי לגמרי ותואם את תנאי השוק הלא תחרותיים שיש בישראל. הפתרון, כפי שכתבתי בטור זה לפני זמן רב, פשוט: ביטול כל המועצות החקלאיות והרגולציה הקרטליסטית הנלווית אליהן, ביטול כל מכסי המגן שמונעים או לכל הפחות מגבילים את הייבוא והנהגת שוק חופשי, כמו שיש למשל במדינות כמו ניו-זילנד, שעברה בעבר משוק פרוטציוניסטי סגנון ישראל לשוק חופשי, לרווחת האוכלוסייה.
כל זה די פשוט מבחינה עקרונית אבל מאוד קשה לביצוע מבחינה פוליטית לאור התנגדותם של גורמים אינטרסנטיים שלהם אינטרס גדול בשימור המצב הקיים, על חשבון אוכלוסיית המדינה ובראשה העניים, שסל הקניות שלהם מתייקר בצורה לא מידתית.
על כן אי אפשר שלא להרגיש דיכאון אל מול רפיסות השלטון כנגד גורמים אלה (תנובה ושטראוס בעיקר). במקום להגן על האינטרס שלנו כציבור, נבחרינו מתעסקים בצעדים מסיחי דעת ומסרבים בעקביות לעשות את מה שנדרש. הפעם שר החקלאות יאיר שמיר ושר האוצר לפיד הכניסו לפיקוח את גבינת השמנת, כאילו שזה מה שיביא מזור לציבור, והשר בנט, שמקדם נמרצות רפורמות לטובת התחרותיות של המשק, שותק. אסור להרגיז את ה"אח" לפיד, כנראה.
מיותר לציין, כפי עשיתי פעמים רבות בנושא הזה, שפיקוח על המחירים אינו מהווה פתרון משום שהמחירים אינם יוצרים מציאות אלא רק משקפים אותה. מחירים גבוהים משום שאין תחרות ולא משום סיבה אחרת ולכן כל טיפול זולת פירוק הקרטלים והכנסת תחרות אינו טיפול אלא הסחת דעת בלבד, אם כי הפעם, צריך לציין לשבח את העובדה שהציבור לא ממש ראה בצעד זה פתרון לשום דבר.
מדברים הרבה על "קשרי הון-שלטון", מה שקרוי באנגלית: crony capitalism , כלומר "קפיטליזם של חברים", סגנון "שמור לי ואשמור לך". השיטה הזאת, שאין לה כמובן כל קשר עם הקפיטליזם האמיתי שמבוסס על שוק חופשי מהתערבות הממשלה, היא הרעה החולה של המשק הישראלי והגיע הזמן לשים לזה סוף, פעם אחת ולתמיד.
לפני הבחירות האחרונות, שאלתי באופן רטורי בטור האם יש לאג'נדה הליברלית סיכוי פוליטי והתשובה לעת עתה שלילית אך מאידך, הרכבת הקואליציה הנוכחית בהובלת ביבי-לפיד-בנט נתנה תקווה שבכל זאת הדברים ילכו בכיוון הנכון, לפחות חלקית.
אז נכון, פה ושם, בעיקר במשרד הכלכלה שנמצא תחת אחריותו של השר בנט, ישנן בשורות טובות, אבל בסך הכל, מה שהיה נותר מה שיש, וככל הנראה, מה שיש הוא מה שיהיה ושום דבר מהותי לא ישתנה פה עד שהציבור לא יראה באג'נדה הליברלית של פתיחת השוק לתחרות אמיתית משהו שכדאי וראוי להיאבק עליו.