לפעמים גם שופטים טועים, זאת עובדה פשוטה שיודע כל מי שהגיע פעם לאולמות בתי המשפט. אולם, טעות משפטית כל כך גסה של 8 שופטים, היא דבר מאוד נדיר.
למרות זאת נראה שהשבוע טעו 8 מתוך תשעת השופטים הדנים בעתירות המעודכנות בנושא הישיבות ושגגה של ממש יצאה מתחת ידם, ואני מדבר כמובן על צו הביניים לעצירת התקציבים לישיבות.
לשלוש העתירות בנושא צורפו יחדיו 9 משיבים, שר הביטחון, צבא הגנה לישראל, ראש ממשלת ישראל, ממשלת ישראל, הכנסת, שר החינוך, שר האוצר, החשבת הכללית במשרד האוצר והיועץ המשפטי לממשלה.
כל עוד עסקו העתירות בנושא גיוס בני הישיבות בגיוס עצמו, היה היגיון במשיבים שצורפו לשתי העתירות. לכאורה אמנם כל תלמידי הישיבות בארץ היו אמורים להיפגע מקבלת העתירות, אולם ברור לכל שלא ניתן לצרף לעתירה עשרות אלפי משיבים. לישיבות שבהן לומדים אותם תלמידים אין לכאורה מעמד בשאלה הזו, משום ששאלת הגיוס נמצאת בין התלמיד עצמו לבין המדינה וההישיבה איננה נפגעת מעצם הגיוס.
אולם, כאשר עברה העתירה למישור התקציבי, וביתר שאת כאשר החליטו השופטים לדון בשאלה התקציבית, כאן כבר הישיבות הן הנפגע הישיר והשופטים היו חייבים לשמוע את דעתן. במקרה הזה גם לא היתה בעיה לקבוע מי ה"משיב", זאת מאחר שלכל הישיבות כולן יש ארבעה ארגונים מייצגים. אחד שמייצג את כלל הישיבות, שני ארגונים שמייצגים האחד את הישיבות הגבוהות החרדיות והשני את הישיבות הגבוהות הציוניות וארגון רביעי שמייצג את ישיבות ההסדר.
צירוף הארגונים הללו כמשיבים היה מאפשר להם לטעון גם בסוגיה העקרונית, אך לא פחות חשוב מכך בנושאים הטכניים. כך למשל יכלו אותם ארגונים להגיש בקשה דחופה לבג"ץ בטענה שפרשנותו המרחיבה והמיידית של שר האוצר לצו הביניים שניתן בעתירה איננה נכונה.
השגגה, אגב, איננה מוטלת רק לפתחם של השופטים. היא מוטלת בראש ובראשונה לפתחם של העותרים שלא מילאו את חובתם ובמקביל גם לפתחה של המדינה שהיתה חייבת לטעון גם היא שלא כל המשיבים הנדרשים צורפו לעתירה.
אולם, השאלה הקשה ביותר, היא האם אכן היתה כאן שגגה?