מחכה לשקט, אודי דוידי
מחכה לשקט, אודי דוידיעטיפת הסינגל

מחכה לשקט, אודי דוידי

אמן מצליח נתקל לא פעם בשאלה האם להמשיך באותו כיוון, לתת לקהל את מה שהוא התרגל אליו ולצמצם את הסיכונים למינימום האפשרי, או שמא דווקא להעז, לפרוש כנפיים, לגעת בנושאים חדשים, ובקיצור – לטרוף את הקלפים מחדש.

אודי דוידי בחר, כמו שבוודאי הבנתם, באפשרות השנייה. ואין לכם מושג עד כמה זה משמח. כעיתונאי ומבקר שעקב אחריו מיומו הראשון בתעשייה, חיכיתי מאוד לשינוי הזה. הפאזה הרוקיסטית-המנונית עשתה את שלה במשך לא מעט שנים, ועשתה את זה מצוין. אבל עכשיו הגיע הזמן לפאזה שקטה יותר, מהורהרת, משפחתית וכובשת. את השירים מהאלבום החדש בני נוער משולהבים אולי לא יצעקו בהופעות, אבל הם בהחלט ייגעו בלבבות באופן לא פחות מדויק. מדובר בסיכון לקריירה, אבל אין ספק שהתוצאה שווה את זה.

את הקונספט מגדיר דוידי במדויק בראש רשימת התודות שבחוברת המצורפת. "שנים שניסיתי להפריד בין העבודה לבית", כתב, "שהילדים לא ירגישו שאבא עובד כל הזמן, גם אם העבודה היא בסך הכול כתיבה. והפעם, בכתיבת האלבום הזה, זה פשוט לא עבד... ותוך כדי הניסיון להוציא את העבודה מהבית, נכנס לו, בדלת האחורית, הבית אל העבודה. וכשהבית נכנס לי אל השירים, מצאתי את עצמי נכנס פנימה, אל תוך הבית".

להפקת האלבום, שאגב מגיע בפורמט של ספר-דיסק מושקע ומעוצב להפליא, עם טקסטים אישיים ומקסימים בין השירים, גייס דוידי, בהחלטה תמוהה לכאורה אך מבריקה בדיעבד, את גלעד שמואלי, המוכר בעיקר בעבודתו המשותפת עם עידן רייכל. טביעת האצבע שלו בהחלט ניכרת כאן, וממש לטובה. הוא העניק מצע רך, אוורירי ופריך לשירים החדשים של דוידי, באופן שבעיקר נותן חשק לעוד.

והשירים עצמם? מקסימים, אין מילה אחרת. הם משפחתיים ("בתוך ביתנו"), חדורי אמונה ותקווה ("תראה אותי"), עוסקים בהורות ("לצעוד לבד", שבו מארח אודי את בנו הראל), מהות החיים ("מסע") ועוד. אבל שלא תטעו: מעבר לשירים המצוינים כשלעצמם, 'מחכה לשקט' הוא אלבום אווירה, אלבום מסע ואפילו אלבום בכורה במובן מסוים. או שאולי נניח בצד את ההגדרות ונסכם שזהו אלבום מהסוג שנתקלים בו פעם בהרבה מאוד זמן.