ח''כ עליזה לביא
ח''כ עליזה לביאצילום: פלאש 90

את הקריירה הפמיניסטית שלה, חייבת ח"כ ד"ר עליזה לביא קודם כול לסבתא שלה משכונת הבוכרים. הניצנים הראשונים של מנהיגות נשית, חברתית ורוחנית החלו לנבוט אצלה בשבתות ובחגים שהייתה עושה דרך קבע כילדה עם בני משפחתה אצל סבתא בירושלים. הסבתא, שהתאלמנה בגיל צעיר, הייתה ממייסדות השכונה ודמות מקובלת ומובילה בעיני התושבים, מספרת לביא. "היא לא ידעה קרוא וכתוב, אבל הייתה תלמידה חכמה ממש. פשוט ידענית".

לביא שימשה מעין מורת הלכה בשכונת הבוכרים. כילדה, זיהה אביה את כישרונותיה, וכשהבנים למדו תורה היא ישבה ליד התנור והקשיבה". הסבתא הקפידה על תפילות בבית הכנסת שלוש פעמים ביום, בשמש ובגשם. "היא הייתה בשבילי מודל לחיקוי", מגלה לביא, "גם במובן הזה שהיא קיבלה את הילדים שלה שהיו נוסעים בשבת, ומאידך הם גם ידעו לכבד אותה. אני מבקשת להמשיך בדרכה".

קולות אחרים ב'קולך'

סבתה של לביא אמנם הייתה דמות נשית דומיננטית, אבל לא ברור אם הייתה מתחברת למאבקים שמובילה כיום נכדתה, מראשונות תנועת הפמיניזם הדתי בישראל. לביא, שהחלה את דרכה עם הולדתו של ארגון 'קולך', ממשיכה להוביל כיום את האג'נדה הנשית בכלל והדתית בפרט, במסדרונות הכנסת כחברת מפלגת 'יש עתיד' וכיושבת ראש ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה.

דרכה אל הפוליטיקה החלה להיסלל עם הצטרפותה לארגון הנשים הדתיות 'קולך' לפני כ‑12 שנים. לביא (50), שסיימה את שירותה בצה"ל כמדריכה לידיעת הארץ וכקצינת ח"ן-ת"ש בגדנ"ע, פנתה ללימודי תקשורת באוניברסיטת בר-אילן. היא שימשה כמרצה לתקשורת, ובמקביל החלה להתעמק במחקרים בתחום המגדר. לביא גם ערכה ושידרה תוכניות בתחום מורשת ישראל בערוצים שונים ושימשה במגוון תפקידים במסגרת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כיום היא נשואה ואם לארבעה, ומתגוררת בנתניה. כאמור, חברותה בהנהלת 'קולך' בשנים הראשונות של הארגון היוותה את פריצת הדרך הראשונה שלה לחיים הציבוריים. במסגרת הארגון פעלה עם חברותיה לקידום נושאים שהיו אז שנויים במחלוקת והיום מקובלים יותר, כמו הסכמי קדם נישואין או הטיפול בהטרדות של נשים. "היום אני מבינה שיש תהליכים שלוקחים זמן", היא אומרת, "למשל הסכמי קדם נישואין שהתחלנו לדבר עליהם בקולך. לאחרונה השתתפתי בפאנל שבו שמעתי את הרב אריה שטרן, המועמד לרבנות ירושלים, מדבר על זה. אני שמחה לראות שדברים ממשיכים".

אחרי מספר שנים החליטה לפרוש מהפעילות ב'קולך'. מבין השורות בשיחה עם לביא עולה תחושה שמשהו בהתנהלות הארגון כבר לא היה ממש לרוחה. אני מנסה להבין האם הכיוונים הרדיקליים שאליהם משך הארגון הפריעו לה, או נימת ההתרסה בנושאים הלכתיים. לביא מעדיפה לעמעם, ורומזת שהיו כיוונים שלא כל כך אהבה: "מצאתי את הדרך שלי לעיסוקים וכיוונים שלי בחברה הישראלית. קיבלתי ונתתי המון ל'קולך'. זה ארגון חשוב שהלך לכיוונים חשובים, אבל אני הלכתי לכיוונים אחרים. הגיעו נשים חדשות ולקחו את הארגון למקומות שלקחו אותו", מקמצת לביא בהסברים וקובעת: "צריך לפנות מקום לדור הצעיר". הסיבה העיקרית שמציגה לביא לעזיבתה היא התהליך שבו "הפכתי להיות שפחה של ספרי תפילת נשים", כהגדרתה. הספר, שהיה לרב מכר עולמי, מלקט תפילות של נשים סביב מעגל השנה ומעגל החיים של האישה היהודייה. בעקבות הצלחת הספר השקיעה לביא את מיטב זמנה ומרצה בהרצאות, במפגשים ובפעילויות לקהלים מגוונים ברחבי העולם סביב הספר והתפילות שליקטה בו.

התחנה הזו בחייה, שהעניקה לה חשיפה חסרת תקדים והפגישה אותה עם מגוון אוכלוסיות וגם עם נושאי תפקידים, הייתה מבחינתה תחנה פוליטית משמעותית. "זה ספר פוליטי", היא קובעת נחרצות, "האישה אומרת דרכו בעצם: סליחה, תִספרו אותי! הוא אומר לנשים: תעשו, אל תחכו לקבל רשות של אף אחד!", מכריזה לביא באסרטיביות. חלק מאותה רשות שלביא מתקוממת נגדה, היא גם למשל ההסכמות מרבנים שהוצאת 'ידיעות ספרים' אילצה אותה לקבל לספר, על מנת להחדיר אותו לשוק החרדי. לביא התנגדה אז בכל תוקף: "אני לא צריכה אישור של אף רב לתפילות של נשים. מהמקום הפוליטי אני אומרת: אני לא אביא הסכמות של רבנים לתפילות נשים!". בסופו של דבר, הרב ישראל מאיר לאו והרב עובדיה יוסף העניקו הסכמה לספר, ולביא מספרת כעת בגאווה כי הוא חדר גם למעוזים חרדיים. "הספר קיבל לבסוף תעודת כשרות מהציבור, ולכן אפשר למצוא אותו כיום גם במקום חרדי כמו בית היולדות בטלז-סטון", היא טוענת, "אבל הוא עשה דרך ארוכה כדי להגיע לשם".

הספר תפילת נשים, שעל תהליך יצירתו יורחב בהמשך, היה כאמור השופר העצמי הראשון לאג'נדה הפמיניסטית של לביא. "זה ספר שמבקש להחזיר את העשייה הנשית מהעבר שהלכה לאיבוד. אני חלק מקבוצה של נשים פורצות דרך בעשייה הנשית היהודית, גם דרך הספר. זה המשך של שרשרת הדורות של נשים מנהיגות, ממרים הנביאה דרך שרה שנירר" - וכאן לביא ממשיכה למנות בלהט עוד סדרה של שמות נשיים משלל תקופות וזרמים - "נשים שהחליטו להעלות דברים על השולחן. העבודה הפוליטית והמחקרית שלי מנסה להביא תשובות מהעבר לכאן ולעכשיו".

"לא מדבר אליי לקרוא בתורה"

את לא מרגישה שבאיזשהו מקום הפמיניזם הדתי נמצא בעמדה של התרסה? ניסיון מתמיד למתיחת גבולות של ההלכה, ולפעמים אפילו חצייה של הגבולות הללו?

לביא לא מבינה בשלב ראשון למה מכוונת השאלה, ומבקשת דוגמאות. אני מציגה את מאבקן של הפמיניסטיות למשל בנוכחותן של בלניות בזמן הטבילה, וגם את סוגיית התפילות השוויוניות לגברים ונשים, תוך מתן מקום לנשים בתפקידים שונים בתפילה. לביא שומעת, ומקדימה לתשובתה הנחת יסוד: "אני מחויבת להלכה, אל תתבלבלי", היא מעידה על עצמה, "אם רוצים להקל על הטובלות – אעשה זאת במסגרת ההלכה. אין שום בעיה הלכתית עם טבילה לבד, כך נהגו גם הסבתות שלנו שהיו הולכות לים או לנהר. הביורוקרטיה הדתית – היא זו שמטריפה אותי. מבחינת ההלכה אין שום בעיה. זה למשל דבר שאני מובילה בחקיקה בכנסת, כי לא הצלחתי להגיע אליו בהידברות: שאישה שמגיעה לטבול תוכל לבחור את המסלול הנוח לה לעשות זאת".

לגבי תרבות בית הכנסת והתפילות השוויוניות, מודה לביא ש"אליי זה לא מדבר. מציעים לי לקרוא בתורה או לעשות קידוש, אבל זה לא אני. לעומת זאת, נכון לי להיות שותפה. למשל בשבת חתן מסוימת אמרתי דבר תורה גם מול הגברים. זה מקובל אגב בהמון בתי כנסת ואין עם זה שום בעיה. הכול תלוי במנהג המקום. אני עצמי למשל לא מובילה תפילה, אבל בירושלים אני מתפללת בבית הכנסת 'שירה חדשה' (בית כנסת שוויוני, ח"ר). יש שם מחיצה, ועדת הלכה ונשים שמובילות את התפילה. במקום שבו יש בעיה הלכתית – אני לא נמצאת", היא מדגישה שוב, "אני מנסה רק לרווח את הקירות מבפנים".

בלי שאני שואלת, מתרצת לביא בהקשר זה גם את הופעתה החיצונית, שלא כוללת כיסוי ראש משום סוג: "אני יכולה להביא לך את הרב משאש, הרב הירש וגם מנהגן של נשים בעבר, לגבי כיסוי ראש. יש נשים שבחרו לקחת על עצמן עוד, ויש כאלה שלא. אבל יצירת מדד הדתיות – זה דבר שמאוד קשה לי איתו. נוצרות חומות בתוך הציונות הדתית, עד כדי כך שאני שומעת שאנשים לא מתחתנים זה בזה. זה מפחיד אותי".

בנקודה זו גולשת לביא לתחום החקיקה הדתית שמקדמת מפלגתה 'יש עתיד': "אני רוצה לגייר כמה שיותר, ויש פתרונות הלכתיים. בדור שלנו צריך אומץ הלכתי. יש רבנים יקרים, שנתונים לאיומים פוליטיים וחוששים למעמדם ו'מה יגידו', ולכן לא פוסקים באומץ. אני רואה את הפחד הזה גם אצל אנשים בכנסת. הרב עובדיה יוסף למשל היה מאוד אמיץ, והוא באמת הכיר בגיורי צה"ל. לצערי, יש הרבה ידענים אבל לא הרבה אמיצים".

בהמשך לנושא הפמיניזם: את היית ממקימות מדרשת מת"ן בעירך נתניה. מנין נבע הצורך להקים את בית המדרש הזה? לכאורה יש לא מעט מדרשות, מה מחדש מת"ן?

"אני רואה פה את הדור הבא של נשים מנהיגות בקהילה. חוקקתי את החוק של מינוי ארבע נשים בוועדה למינוי דיינים. אני רוצה להביא נשים מנהיגות דתיות. היעד שלי הוא דבורה הנביאה, וזה רק עניין של זמן עד שזה יחזור. אני לא רוצה אישה של רב, אלא רבנית בקהילה, אישה שמעורבת. אי אפשר שזה יישאר רק אצל גברים". בהקשר זה היא מביאה כמודל מבחינתה את פרויקט יועצות ההלכה של 'נשמת'. "אישה לא צריכה להתייעץ רק עם גבר", קובעת לביא, "בעבר היו נשים שוחטות, מוהלות, משגיחות כשרות", היא מביאה סמך ממחקריה בתחום. "אם סומכים על האישה שהיא שומרת על כשרות המטבח בבית, מדוע לא לסמוך עליה בפרהסיה? אני רוצה נשים משגיחות כשרות".

לביא חוזרת לייעוד בית המדרש שאליו היא משתייכת, ומדבר על חזון של "נשים וגברים תלמידי ותלמידות חכמים שמנווטים יחד את עולם ההלכה. לנשים יש רגישות מיוחדת וזה המקום שלהן בעולם ההלכה". לביא מודה שיש עוד דרך לעשות, ונשים צריכות ללמוד יותר כדי להגיע למקום הזה. אולם היא באופן אישי מצאה את האישה שמבחינתה מהווה כתובת של פוסק הלכה לכל דבר: "בכל שאלה שיש לי אני פונה לרבנית מלכה פיוטרקובסקי (ראש תוכנית ההלכה במדרשת לינדנבאום, ח"ר). יותר נוח לי לפנות אליה מאשר לגברים".

זו הסמכות ההלכתית שאת פונה אליה כשיש לך שאלות?

"ברור", לביא נחרצת, ומוסיפה: "ולא רק אני פונה אליה".

לאחר שהקימה את סניף מת"ן בנתניה, שפונה גם לציבור החילוני בעיקר דרך תוכניות בת המצווה שהוא מציע, ייסדה לביא פרויקט נוסף של לימוד תורה משותף לדתיים וחילונים. מדובר באירועי תיקון ליל שבועות שמפעיל ארגון רבני צֹהר, כאמור ביוזמה משותפת עם לביא, ויתקיים השנה זו הפעם הרביעית. הפעילות המרכזית נערכת במועדון 'צוותא' התל אביבי, סמל לתרבות חילונית בשאר ימות השנה. בליל שבועות, מספרת לביא בגאווה לא מוסתרת, מתכנסים שם מאות משתתפים מכל גוני האוכלוסייה, וממלאים את האולמות עד אפס מקום. הפאנלים, הקשורים בדרך זו או אחרת לנושאי יהדות, מורכבים מחובשי כיפה, לא בהכרח רבנים, ולצדם אושיות תרבות שהתורה בפרשנותה המסורתית רחוקה מתפיסתם היהודית - כמו למשל יוסי שריד, אורלי וילנאי, גיא מרוז, גואל פינטו ואחרים.

כאישה דתית, את לא רואה בעיה בכך שאנשים שאינם נאמנים כלל לפרשנות התורה המקובלת מובאים על ידך כמלמדי תורה לציבור הרחב?

"שבעים פנים לתורה", חוזרת לביא על הביטוי שנשמע מפיה בכמה הקשרים בריאיון. "איך אצור שותפות באופן אחר? מעבר לכך, אין באירוע הזה שירת נשים, שימוש ברמקולים בחג, אין חילול החג, אין נושאים מתריסים. לומדים. זה בית מדרש. כשמוקי צור והרב יואל בן נון לומדים יחד, זה לא בסדר? אם הרב מדן מגיע שוב ושוב לאירוע הזה, זה לא מלמד שמדובר באירוע חשוב? מה החוכמה ללמוד ביצהר, להסתגר בכלא וללמוד בגטו?", טון קולה של לביא עולה בכעס כמעט, "זו החוכמה, זה האתגר – לבוא לפה וללמוד! אני רוצה שתכתבי את זה. כולם רוצים לבוא לפה, זה משהו מדהים".

אנחנו לא קישוט

הרצון להיפתח ולהכיל את כלל המגזרים, ולהנחיל את "ארגז הכלים היהודי" כהגדרתה אל הציבוריות הישראלית, עמד לדבריה גם בבסיס החלטתה הפוליטית לחבור ל'יש עתיד' ולא להתמודד בפריימריז במפלגת 'הבית היהודי'. "במקום הפוליטי, אני רוצה להחזיר את היהדות לישראלים. לא צריך להיות דתי כדי לחזור לארגז הכלים היהודי, לערכים ולתרבות שלנו. בלי החיבור הזה, אין לנו יכולת להקים ולחנך פה דור. אני לא מבקשת מאנשים לשמור את ההלכה, אלא להכיר ולדעת את שרשרת הדורות שממנה הגיעו".

אין לך עניין שבסופו של דבר עם ישראל כולו יקיים מצוות ויהיה מחויב לתורה? את מסתפקת רק בהיכרות וידע?

"גם בתקופת בית המקדש לא כולם שמרו מצוות", טוענת לביא, "אף פעם לא הייתה מציאות שכולם שמרו מצוות. אבל כן הייתה תרבות קהילתית, מסע משותף, ואהבת לרעך כמוך. אני רוצה להוריד את החומות ולטשטש את ההבדלים. בסוף אנחנו דומים. אני חברה במפלגה שמאפשרת גם וגם. אני יכולה להביא לשם מה שאני רוצה".

ובבית היהודי לא היית יכולה לקדם את האג'נדות שלך?

"בבית היהודי יש חסמים, לא הייתי מצליחה להשתלב שם. אצלנו רגישים לצרכים של דתיים וגם של חילונים. אני רואה מה אני יכולה לעשות במפלגה שמבינה מה זה להחזיר את היהדות לישראלים. אנחנו עם 19 מנדטים, וזה כוח. אני מקדמת את נושאי מרוץ הסמכויות, המקוואות, דת ומדינה. אני מבקשת לשנות את הביורוקרטיה הדתית, לא את ההלכה. אני רוצה נשים ויועצות הלכה במועצות דתיות, נשים בחברה קדישא, מקוואות לא מאיימים, משגיחות כשרות. כיו"ר הוועדה למעמד האישה אני גם פועלת לקידום נשים באשר הן".

יש הטוענים שלפיד הזמין אותך ואת הרב שי פירון להיות דתיי המחמד של המפלגה שלו, קישוט שנועד למשוך אליו מצביעים דתיים, אבל אתם לא באמת יכולים להשפיע במפלגה.

"שנה אחרי, אני חושבת שהמילה קישוט מגוחכת. אנחנו עובדים יחד ורואים תוצאות. אין שום מעשה אנטי דתי במפלגה. הייתי שותפה לכתיבת מצע המפלגה בתחומי דת ומדינה והמעמד האישי – אנחנו לא ממקום של אנטי, אלא להכיל ולאפשר חיים משותפים בחברה הישראלית".

מפלגתך הייתה הדוחפת העיקרית לקידום חוק הגיוס. מדוע היה לכם כה חשוב להעביר את הסנקציות הפליליות נגד מי שלא יתגייסו? לכאורה, מדובר בסנקציות שלא ימומשו ורק גרמו למגזר החרדי להיכנס לעמדת מגננה ונרדפות.

"היו דיאלוגים כל הזמן, גלויים וסמויים. לא מעט נשים חרדיות חיזקו אותנו לאורך הדרך. נשים שיודעות מה קורה עם הבנים שלהן ולא רוצות לראות אותם יושבים על הברזלים. אני רוצה לימוד תורה בעם ישראל, אין המשך לעם היהודי בלי זה. מי שלומד – שילמד, אבל אסור שזה ישמש אצטלה לבריחה מהצבא. אני לא רוצה שאחר כך הם יצטרכו לעבוד מתחת לשולחן, להעביר יהלומים בעסקאות אפלות. מי שיכול שילמד, מי שלא – ייצא לעבוד ולתרום. 'יש עתיד' שחררה בבת אחת הרבה חרדים לעולם העבודה.

"למה התעקשנו על סנקציות פליליות? כי סנקציות כלכליות ישמרו את המעמדות החברתיים – אנשים יפדו את עצמם מהצבא בכסף, כמו שהיה בעבר שהגביר של העיירה שחרר את בנו מגיוס לצבא הרוסי. מי יישארו שואבי המים של החברה החרדית? החוליות המוחלשות. אני לא מוכנה בשום אופן לחזור למצב שבו בני המעמד המוחלש כלכלית הם אלה שהולכים לצבא".

מה דעתך על כך שיו"ר המפלגה, יאיר לפיד, הוא הקובע את הרכב הרשימה, ואין בחירות באמצעות פריימריז?

"כולנו נכנסנו לכנסת בזכות יאיר. לא היינו מגיעים לכנסת בלעדיו. זו מפלגה שהוא הקים וייסד, ונכנסנו על סמך האמון שהציבור הישראלי נתן לו. כולנו אנשי עשייה, אנשים מוכשרים ותרמנו רבות לחברה. בבחירות הבאות יאיר יקבע את הרשימה, ואחר כך יהיו פריימריז. זו חוקת המפלגה. אני גאה להיות שייכת למפלגה הזו ומחויבת למצע שלה".

האם גם נכון שלפיד מקבל את כל ההחלטות בסיעה, ואין הליך דמוקרטי שבו הרוב מכריע?

"אנחנו מפלגה מאוד דיאלוגית וקשובה", עוקפת לביא את השאלה, "אנחנו יושבים ודנים יחד ומגיעים להבנות. עכשיו למשל חברים במפלגה לוחצים לקדם את נושא התחבורה הציבורית בשבת. לי זה לא מתאים. בשבוע הבא נקיים על כך דיונים. אם יש נושא שלא מתאים לי להצביע עליו – אני יוצאת. כבר היו דברים כאלה בעבר. אם נוביל את נושא התחבורה הציבורית, אני בטוחה שלא אצביע. אבל יאיר הוא לא רודן, תשכחי מזה".

מה עמדתך בתחום המדיני? את תומכת בהקמת מדינה פלשתינית? בעקירת יישובים?

"המצע שלנו הוא שתי מדינות לשני עמים. אנחנו בעד דיאלוג וניסיון, לא לעצור. אני חושבת שנפשם של שני הצדדים נקעה מהמלחמה. לגבי גושי התיישבות והשמירה על הביטחון – דעתנו לא שונה מזו של ביבי".

האם הכשל המוסרי והביטחוני בעקירה מעזה לא משפיע על עמדתך ביחס לעקירת יישובים נוספת?

"אני לא אתן את ידי לחוסר ההבנה והרגישות, המהירות והחיפזון שהיה בהתנתקות. אפעל לכך שזה לא יישנה. הייתה אטימות לכאב המפונים, לדעתי הכול צריך לבוא מתוך הבנה. אבל הייתה כאן גם חוסר יכולת של המתיישבים להסביר את הקשר העז שלהם לחבל הארץ הזה. דיברו בשתי שפות. צריך למצוא דרך משותפת ברצון טוב ובדיאלוג. אבל כולנו רוצים שלום ומתפללים על זה כל יום".  

תפילה בפעם הראשונה

משנה: בספרה החדש מביאה לביא תפילות שנכתבו בגרמנית על ידי רבנית מאוסטרו-הונגריה, ומצליחות לחדור ללבן של נשים חילוניות בעידן המודרני

הריאיון עם עליזה לביא מתקיים לרגל צאת ספרה החדש 'שעות התייחדות'. הספר הוא בעצם מהדורה מתורגמת וערוכה מחדש של פאני נוידא – אשת רב ונצר לשושלת רבנים שחיה במאה ה‑19 בצ'כיה. נוידא, אורתודוקסית למהדרין, כך על פי לביא, צפתה בחרדה על בנות ישראל שבאותה תקופה החלו לצאת ללימודים ולרכוש השכלה כללית. אט אט הן נטשו את בתי הכנסת ואת ספרי 'צאינה וראינה', השפה העברית לא הייתה שגורה בפיהן, ונוידא חרדה מפני נטישה המונית של היהדות על ידי נשות ישראל. היא החליטה לעשות מעשה, וחיברה ספר תפילות ייחודי לתקופתה, בו כללה תפילות הכתובות בגרמנית – שפתן המדוברת של הבנות היהודיות - הסובבות סביב סידור התפילה כמו גם סביב מאורעות אישיים בחיי האישה: לידה, נישואין, גידול הבנים ועוד רגעים מרגשים, משמחים וכואבים.

הספר זכה להצלחה מסחררת בתקופתו: הוא נדפס ב‑28 מהדורות ויצא לאור דרך הוצאות הספרים החרדיות של אותה תקופה, שהדפיסו את הגמרות, הסידורים ושאר כתבי הקודש. את זאת מציינת לביא כנגד הטוענים שנוידא הייתה חדשנית מדי בכתיבת תפילות בנוסח עצמאי.

המסע בעקבות הספר, גילויו והוצאתו המחודשת לאור ארך עשר שנים תמימות, בהן שוטטה לביא ברחבי העולם, פגשה נשים קשישות שהחזיקו את הספר כמזכרת יקרה מאמן או מסבתן והעניקו לה רסיסי מידע על הספר, על השימוש בו וגם על חייה העלומים של פאני נוידא.

אוזן המן כמשל

את קצה החוט לספר גילתה לביא בעת עבודתה על ספרה הראשון 'תפילת נשים', בו ליקטה תפילות של נשים מתקופות וממקומות שונים, ובין השאר גם 14 תפילות מספרה של נוידא, שלדבריה הצליחו לרגש במיוחד את קוראות הספר. לביא מספרת על נשים חילוניות שמעולם לא נשאו מילה של תפילה, ודווקא תפילותיה האישיות של נוידא מצאו את דרכן אל לבן.

מאז 'תפילת נשים', ספרייך מתמקדים בתחום של תפילות ויצירות של נשים יהודיות. מנין המשיכה שלך לתחום?

"זה התחיל אצלי בשלב שבו הייתי כבר אמא לארבעה. היו לי שאלות אמוניות וקיומיות שלא קיבלתי עליהן מענה. זו הייתה תקופה של טרור בלתי פוסק, והיו לי שאלות כאישה מאמינה שרוצה להמשיך את החיים בארץ הזו. לא קיבלתי מענה מרבנים. במצב של חוסר התקשורת הזה ביני לבין המעטפת של הציבור שלנו, שאלתי את עצמי: מה נשים בעבר עשו? הרי גם הן התמודדו עם שאלות אמוניות, עם חינוך, חיים יהודיים והשימור שלהם. הן הלכו לבית הכנסת בלי לדעת עברית, אז מה שמר עליהן בתוך היהדות? מה הן עשו? ולמה אני, שיותר מתקדמת מהן, עם דוקטורט, לא יודעת מה לעשות?".

התשובה שנתנה לביא לעצמה הייתה: לכי לחקור. היא החלה לנבור, לחפש ולשאול, וגילתה מרחב חיים שלם שנשים יצרו לעצמן במהלך הדורות על מנת לשמר את יהדותן. "וזה יכול להיות באמצעות בגדים, מאכלים או מנהגים. מה שבאקדמיה כינו בעבר בזלזול 'פולקלור'. היום יודעים שאוזני המן, למשל, זה מה שנשאר מקובע חזק במסורת, אותה פרקטיקה דתית שנשים קיבעו".