מתוך סיור הנשים
מתוך סיור הנשיםאפרת צחור

יום סגריר בציון הקבר של רבי יהודה בר עילאי. קבוצה של כמאה נשים מהדרום מתיישבת לסדנה בסמוך לציון, כשלפתע מגיעה אישה בעלת חזות חילונית ובידה מגש עוגיות. "זה כשר, אני רואה שאתן דתיות", היא מבטיחה. אחר כך מסבירה שלפני כשנה הייתה כאן עם בת משפחתה הרווקה. הן התפללו לזיווג על ציון הקבר, הקיפו אותו שבע פעמים כפי המסורת במקום, והיום, ימים אחדים לפני החתונה, באו לשאת תפילת הודיה.

משפיעה, לא קרייריסטית

הסדנה ליד ציון קברו של רבי יהודה בר עילאי הייתה התחנה האחרונה במסע נשי בן יומיים שאורגן על ידי 'כיסופים', מרכז לצמיחה רוחנית ישראלית מבית מדרשם של תושבי גוש קטיף. בתוכנייה של המסע הופיעו בין השאר תחנות כמו התבודדות בטבע, תפילה על ציוני צדיקים, התחברות לנקודה הפנימית, ניגונים יהודיים ועוד. אבל למרות שהטרמינולוגיה מאוד דומה - לא היה מדובר בעוד מסע לאומן. היה זה מסע של יומיים בארץ הקודש דווקא. מספר הנרשמות למסע הגיע בתוך ימים ספורים למאה, והמארגנות נאלצו להשיב בשלילה לפונות נוספות. רגע לפני סערת הניקיונות לפסח, השאירו הנשים את הבית על שמחותיו ודאגותיו ויצאו לדרך.

התחנה הראשונה הייתה בין עצי החורש הצפוף, הפריחה המרהיבה וזרימת המים בנחל השופט. אחרי ארוחת הבוקר, פתחה הילה וולברשטיין ממרכז 'כיסופים' את המסע. היא הביעה תקווה כי תהיה זו פתיחה למסעות של רבים בעתיד אשר יבקשו לספוג קדושה מאדמת הארץ, מקברי צדיקים ארץ-ישראליים ומאווירה הקדוש של הארץ. על הדף שהיא מחלקת לכולן מצוטטים דברי הרב קוק: "המידה שתשיב את האדם אל יישוב דעתו הטבעית, היא הקורת רוח הכללית שימצא האדם בטבע, חסד ה' המלא את כל היקום, קול זמרת הציפורים". גם דבריו של הרב הנזיר, הרב דוד כהן, מצוטטים בדף, על רוח הנבואה המתגלה למראה טוהר שמי ה'. אפילו תפילתו של רבי נחמן מברסלב מופיעה שם, בה הוא מבקש שתהיה תפילתנו תמיד על אדמת קודש.

את סדנת ההתבודדות שתתחיל עוד מעט, ואת הסדנאות שיבואו אחריה, מנחה עידית שלו, מורה ותיקה לשיטת ימימה, המלמדת גם במרכז 'כיסופים'. "כדי להתקרב לנקודה הנשית הפנימית צריכים להיות מחוברים אליה מאוד", היא אומרת למשתתפות, "הטבע והניתוק יוכלו לעזור לנו לגלות את הנקודה הזו בתוכנו". הנקודה המדוברת היא נקודת ההשפעה הנשית. עידית היא אישה רבת פעלים, ובין השאר מלמדת את שיטת ימימה דרך ערוץ 'אורות', פסיכותרפיסטית ומנחת סדנאות, אך היא מתנגדת בתוקף למונח "אישה קרייריסטית". "אישה היא משפיעה", היא אומרת, ומדברת על הנוכחות הנשית שמשפיעה, בלי כוחנות ומאבק. היא נותנת לנו הדרכה קצרה לקראת ההתבודדות, מדגישה את כוחו של הטבע שנמצא תמיד בתנועה ומכוון תמיד לצמיחה, מדריכה אפילו איך לנשום, וכולן מתפזרות לאורך הנחל והחורש לחצי שעה של שקט. טוב, לא ממש שקט, כי עונת הטיולים השנתיים בשיאה וגם על נחל השופט היא אינה פוסחת. קבוצה של ילדים עם מוגבלויות מתיישבת לצדנו וניכר כי גם עליהם הטבע משפיע לטובה. הזמן עובר והנשים שבות מההתבודדות. המנחה מציעה לא להרבות בדיבורים, לתת לחוויה להיספג. אז אולי לא דיבורים, אבל רבות מהנשים נושאות רגליים ויוצאות בריקודים.

בית המדרש 'כיסופים' הוקם על ידי עקורי גוש קטיף ביישוב ניצן לאחר הגירוש. הוא פתח את שעריו לכלל נשות הדרום, ובתוכן מגורשות גוש קטיף, וההיענות הייתה רבה. כיום לומדות בו מדי שבוע כמאה וחמישים נשים מכל האזור, והוא מפעיל גם תוכנית בת מצווה, ימי עיון בקיץ, מסיבות לקראת חגים ועוד. לפני כשנה וחצי החלה הילה וולברשטיין את תפקידה כראש בית המדרש. הילה התגוררה לפני הגירוש עם משפחתה ביישוב עצמונה. "אחרי הגירוש הרגשתי ממש איך הארץ כואבת את זה שעזבנו אותה", היא משתפת. "הרגשתי שזו האמא שלנו, אמא אדמה, והיא מדברת אלינו. וצריך שהאוזן תהיה כרויה לשמוע את הקולות שלה". כבר לפני הגירוש החלה הילה בכתיבת הספר 'משמיע ישועה' על הרב צבי יהודה הכהן קוק, אשר כתיבתו הסתיימה כמה שנים לאחר מכן. היום, במקביל לעבודתה בבית המדרש, כותבת הילה ספר אודות הרב הנזיר, שאמור לצאת לאור בקרוב. בכתביו, כמו גם בכתבי הרב צבי יהודה ואביו הראי"ה קוק, מצאה בין השאר התייחסות לכוחה של ארץ ישראל, ולהתבוננות בטבע המביאה לקרבת ה'. "מתוך כתבים של הרב הנזיר מבינים מה אדמת ארץ ישראל יכולה לחולל אצל האדם", היא אומרת, "כמה טובה, ברכה ואמונה הדבקות באדמה הזו נותנת".

הרעיון למסע הנשי נולד אצל וולברשטיין אחרי סיור בחברון, אליו יצאו נשות בית המדרש לפני כמה חודשים. התובנות מהסיור העוצמתי ההוא הולידו אצלה רצון שנשים ירגישו כמה כוחות אפשר לקבל מהארץ. "הכול ישיר, אין ימים ואוקיינוסים לעבור, כל התפילות עולות ישר אל ה'", היא אומרת, "בתוך העומס של היומיום לא מגיעים לזה, והרגשתי שצריך לתת לנשים את האפשרות להתנתק מסדר היום ההומה". כך נולד הרעיון למסע הרוחני בארץ. החודשים הבאים היו חודשים של חשיבה רבה והתייעצות עם גורמים שמארגנים טיולים דומים בחו"ל. "הבנתי שאחד הדברים הכי משמעותיים שחווים אלו שיוצאים לחו"ל הוא הניתוק מכל הסובב. עצם הציפייה, הכסף שמשלמים, וזה שהם בלי טלפון וטרדות, כל אלה מאפשרים לעבור את התהליך הנפשי. אז חשבתי שגם בארץ אפשר לעשות את זה", היא מסבירה, ומוסיפה כי יש משמעות לעובדה שהבשורה הזו יוצאת מבית המדרש של גוש קטיף דווקא. "לא קיפלנו את הדגלים", היא אומרת, "אין מי שמתאים יותר לעשות את זה מוועד מתיישבי גוש קטיף. הדגל שלנו הוא חיבור לארץ, לעם, לקודש. בשנים האחרונות יש לא מעט שיוצאים לחו"ל כדי להתמלא ברוחניות. אנחנו רוצים ליצור אלטרנטיבה רוחנית למי שרוצים להידבק באדמת הארץ, שרוצים לקבל את השפע שיש בארץ ולחוות חוויה רוחנית אמונית משמעותית, בלי לצאת מארץ ישראל". הילה מגלה כי כבר יצרו קשר עם אנשי תורה בהצעה לעשות מסעות כאלה בארץ". ואכן, אחרי תכנון וחשיבה מדוקדקים של מרכז 'כיסופים', יצא המסע הרוחני בארץ לדרכו. בעניין הניתוק ממכשירי הסלולר, הסתבר שהייתה זו גזירה שציבור המשתתפות התקשה לעמוד בה, אך נראה לפחות שרף השימוש בהם ירד.

להצמיח את בן הזוג

מנחל השופט המשכנו אל שפת הכינרת. אחרי התמכרות קצרה למראה הים ולקול הגלים (מפלס המים נראה סביר בהחלט), אנחנו מתיישבות לשמוע על רחל אשת רבי עקיבא, שאל ציון קברה נגיע עוד מעט. נאמנה לתפיסתה הנשית, מדברת המנחה עידית שלו על דמותה של רחל כאישה משפיעה. כזו שראתה את הפוטנציאל של רבי עקיבא, ושילמה מחיר כבד על הנכונות והרצון שהפוטנציאל הזה ימומש. את דבריה מפסיקות קריאות התפעלות מלהקה של ציפורים נודדות שמתעופפות מעלינו בשלושה טורים ארוכים המחוברים לקודקוד משותף. הציפורים נעלמו מהאופק ועידית חוזרת אל דמותה של רחל מהעבר. אני לא יכולה שלא לחשוב על הפמיניזם שלא מאוד מעריך דמויות כמוה, נשים שמקריבות מעצמן כה הרבה כדי להצמיח את בן הזוג שלהן. "רחל היא דמות פנימית, החיצוניות לא עשתה עליה רושם", אומרת עידית, "היא ויתרה על קונצנזוס חברתי, על בית אביה. לא עניין אותה מה יגידו, והיא הלכה על הנקודה הפנימית הזו".

כל דברי ההקדמה האלה חשובים בעיקר לקראת הביקור בציון הקבר. התפילה שם, כידוע, אינה פונה אל הצדיק (הצדיקה במקרה זה) הטמון במקום, כי אם בקשה לכך שאותה נקודה המאפיינת את הצדיק תתגשם גם אצלנו. אנו מתבקשות לחשוב על נקודה בבן הזוג שהיינו רוצים להצמיח, ועל עוד דברים שעולים מדמותה של רחל: האמונה שלה בתהליך גם כשהוא לוקח זמן, הנכונות להמתנה. כל הדיבור הזה מרגיש לי לא פוליטיקלי קורקט, ואפילו קצת צורם לאוזניי המורגלות בשיח הפמיניסטי של ימינו. עידית משיבה ללא היסוס כי לדעתה מימוש הכוחות של האישה יבוא רק דרך אותה 'אישה משפיעה' שנותנת את המקום לבעלה, שמוכנה לחכות, לומר את דברה בנחת ובלי דרישות, ומוכנה לומר זאת שוב ושוב.

מסר זה חוזר כחוט השני בסדנאותיה במהלך המסע, בו מודגש הכוח הנשי דרך אמונה של אישה בעצמה, ביטחון עצמי, ראיית הפוטנציאל של הסובבים אותה, והכול דרך השפעה והמתנה. "השפעה רוחנית לא יכולה לבוא בכפייה ובכוחנות", היא מדגישה ומביאה גם את דמותה של דבורה הנביאה, הקבורה אף היא בגליל, כתנא דמסייע לרעיון. "דבורה הנביאה והשופטת, גדולת הדור, מנהיגה את העם למלחמה ועדיין נקראת 'אשת לפידות', על אף שבעלה היה ככל הנראה איש פשוט". אנחנו קמות לכיוון קברה של רחל, אך אחת הנשים עוצרת ומבקשת שנגיד פרק תהילים למען מישהי שנמצאת ממש עכשיו בחדר הלידה. כולן יחד חוברות לאמירת "שיר למעלות אשא עיניי אל ההרים" ומישהי מוסיפה בהשראת הפסח המתקרב "שתהיה לה לידה של ח"י רגעים!". מסע נשי כבר אמרנו?... בקבר רחל אשת רבי עקיבא אומרות כולן יחד את תפילת 'נשמת כל חי', ועולות לאוטובוס שלוקח אותנו לחניית הלילה בצפת.

אחרי התארגנות וארוחת ערב במלון הקטן, הגיעה הרבנית טובה בזק לשיחה מחויכת כשלצדה הזמרת הודיה ישעיהו והכנרית אודיה. אם חשבנו שחווינו די חוויות לאותו יום, כאן ציפתה לנו חוויה מכיוון אחר. עוצמת הכינור והשירים ליוו היטב את דברי הרבנית בזק על נקודות עומק בחיינו, על השורש הטוב שבכל דבר (אפילו בניקיונות לפסח), על ליל הסדר שהוא בעצם לא מסודר ומבטא סדר אלוקי אחר שצריך להיפתח אליו. אחרי השיחה זרמו השירה והריקודים באופן טבעי. ולא, לא רוצים לישון. בשעת לילה מאוחרת עוד קיימו הנשים התוועדות, שיתפו בקשיים שהן חוות, שרו קצת, אפילו שתו משקה כדי לצאת ידי חובה.

גם הריאליסטיות יצאו להקפות

הבוקר שהגיע פתח עוד יום עמוס. הרב שמואל אליהו הגיע, ובלי להתכוון חיזק את דבריה של עידית שלו מיום האתמול. הוא דיבר על התכונה הנשית המושרשת ("היום אומרים 'זה בדי אן איי'") שמסוגלת לראות את הפוטנציאל ולהוביל אליו. זו הסיבה שבמדבר, בעוד הגברים משכו לחזור למצרים או לעבוד את העגל, הנשים דרשו נחלה בארץ. הוא הזכיר את כוחו של הדמיון המאפשר להוביל את האדם למקומות שנראים לכאורה רחוקים. כל אחת מהנשים קיבלה תמונה של הקודש בבית המקדש כדי שתוכל לקיים, אפרופו כוח הדמיון, את דברי השולחן ערוך "יחשוב כאילו עומד בבית המקדש". בסיום שיחתו ביקשו הנשים ברכה, ולהפתעתן ביקש הרב שיברכו זו את זו.

לאחר השיחה יצאנו לסיור בסמטאות צפת. לצד סיפורי היסטוריה מתש"ח ומהמאה השש עשרה, גם כאן הנקודה הנשית לא קופחה. את 'חקל תפוחין קדישין' של האר"י המשילה מדריכתנו תושבת צפת לכוח הנשי, לאמא אדמה. רובע האמנים ההומה ומוזיקאית שחולפת על פנינו מביאים את המדריכה לחדד באוזנינו דברים אודות הרוח המיוחדת של צפת שמשכה אליה בעבר מקובלים, שנתנה השראה לפייטנים ואשר גם היום אמנים רבים מוצאים בה בית. סיורנו מגיע למערת רבי יוסף קארו, שם אנו פוגשות את מרים, אישה שמחזיקה את המקום. אחרי דמיון מודרך קצר במערה, נפרדנו ממדריכת הסיור ומסמטאות צפת והמשכנו לתחנה הבאה, אל קברו של רבי יהודה בר עילאי.

אנו מתיישבות לקראת הסדנה האחרונה במסע, סדנת השפע. דמותו של רבי יהודה בר עילאי מקושרת עם מושג השפע (למרות שהיה עני מרוד), וכך גם רוח הסדנה שלנו. "תתחברו לנקודה שאתן מרגישות ששם, ברוך ה', יש שפע", פותחת המנחה עידית, "תראו מה יש שם. מה הגוף שלכן מרגיש. תנו לעולם השפע להיות נוכח". בעוד הנשים מכונסות ומתחברות לנקודת השפע בתוכן, התחיל לרדת גשם. תחילה קצת בהיסוס, אך מהר מאוד הפך לגשם חזק ושוטף. הסככה שישבנו תחתיה אפשרה להמשיך בסדנה, למשוך מהמקום של השפע שבתוכנו אל המקום החסר, להפעיל את המוח בשיטת EMDR, לצבוע דף עם האותיות שפע, ולבסוף לפצוח שוב בריקודים סוערים. רבות מהנשים לא ויתרו על מנהג הקפת הקבר שבע פעמים. אפילו חלק מהריאליסטיות הצטרפו, מתוך אמונה בעוצמה של דברים שנעשים יחד.

סיום ההקפות בישר את סיומו של המסע הנשי שלנו. בדרך חזרה, וגם בימים שלאחר מכן, סיפרו כמה נשים על תחושותיהן. צופית, שהגיעה מרמת השרון, סיפרה על קבלת הפנים הלבבית והיחס החם שזכתה לו לאורך המסע, למרות שלא הכירה אף אחת קודם. מיכל, תושבת גוש קטיף בעברה שמתגוררת היום במרכז הארץ, סיפרה כי ציפתה לפגוש במסע בעיקר נשים מהגוש, והופתעה לנוכח הנשים הרבות והמגוון האנושי הרחב שפגשה, שהמשותף לכולן הוא החום והקבלה. אהובה ממושב שפיר לומדת במרכז 'כיסופים' כמעט מאז הקמתו. היא אומרת במעט מבוכה כי הדבר החיובי שיצא מהגירוש מגוש קטיף הוא הניצוצות הטובים שזה נתן למקומות אחרים, וההזדמנות שזה נתן לה, למשל, להכיר אנשים מיוחדים שלא הייתה מכירה אלמלא כן. המסע הנשי הזכיר לה טיול לחו"ל שהייתה בו בקיץ האחרון, בו ביקרו באי קסום, שיש בו בתים יפים ולווייתנים. "אני נהנית יותר לנסוע לצפת", היא אומרת, "כי החיבור הוא אחר. כי את הולכת במקום שבו הלכו אנשים צדיקים, וזה שלך". דבריה, והמסע שהגיע לסיומו, מזכירים לי שורות שכתב רבי אלעזר אזכרי, המצוטטות על הקיר בציון קברו של רבי יהודה בר עילאי: "וצריך כל איש לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו".