פסח על מצוותיו הוא חג של כל המשפחה. שלא כמו סוכות, בו רק הגברים חייבים במצוות החג, הרי מצוות הפסח היא "איש שה לבית אבות שה לבית", וכשמשה מוסר לישראל את המצווה הזאת הוא אומר להם: "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח".
לא רק קרבן פסח הוא מצווה משפחתית, אלא גם ליל הסדר שאנו עושים זכר לקרבן פסח. גם במצווה זו משתתפת המשפחה כולה, הגברים הנשים והילדים, ולא עוד אלא שעיקר הסדר הוא סביב הבנים, "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה".
הפגיעה בעיקר בילדים
מדוע המשפחה בכלל והבנים בפרט הם במרכז חג הגאולה ממצרים? כבר בפתיחת ספר שמות התורה מציינת את המשפחה, ככתוב: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, איש וביתו באו". גם פרעה בחושו העיוור הבין שהמשפחה ודור העתיד הם סוד ההישרדות של עם ישראל, ועל כן הוא מפנה את גזירותיו בעיקר לפגוע בדור העתיד.
תחילה הוא מנסה לעשות זאת בעזרת המיילדות, וכשהוא רואה שאינן משתפות עמו פעולה בהמתת הנולדים על האובניים, הוא מצווה לכל עמו: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". הניסיון של פרעה לפגוע בעם ישראל לא היה ממוקד באוכלוסייה הבוגרת, שאמנם הוטלה עליהם עבודת פרך, אך לא השמדתם. מה שאין כן הבנים, אותם ציווה פרעה להמית.
גם המכות שהביא הקב"ה על פרעה ומצרים היו מכוונות לדור העתיד, כמו שאמר הקב"ה למשה: "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". גם במשא ומתן שהתנהל בין פרעה למשה עומדים הבנים במרכז, וכשפרעה שואל את משה: "מי ומי ההולכים?" משיב לו משה: "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו".
פרעה דוחה את ההצעה ואומר: "יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם, לכו נא הגברים ועבדו את ה'". רק לאחר מכת החושך מתרצה סוף סוף פרעה ואומר למשה: "לכו עבדו את ה'... גם טפכם ילך עמכם".
מקומם המרכזי של הבנים בגאולה היה לא רק בהיותם במצרים, קודם צאתם מעבדות לחירות, אלא גם לאחר בואם לארץ ישראל. גם שם מעמידה התורה את הבנים במרכז בשורת הגאולה. ככתוב בתורה: "כי תבואו אל הארץ... והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם". ו"בניכם" שנאמרו כאן הם "הבן הרשע", כמו שמפרש רש"י: "בפרשה הראשונה נאמר 'והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם', בבן רשע הכתוב מדבר, שהוציא עצמו מן הכלל". והנה, לשמע הבשורה הזאת כתוב בתורה: "ויקד העם וישתחוו". ופירש רש"י: "ויקד העם - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". שלוש בשורות נתבשרו כאן ישראל, ועל כולן הם שמחו והודו בהשתחוויה לבורא עולם.
ונשאלת השאלה: אפשר להבין שהעם שמח על בשורת הגאולה, שהרי לא דבר פשוט הוא לצאת ממצרים. ארץ מצרים הייתה בעת ההיא בית סוהר גדול, כמו שמובא במדרש: "אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. מה תלמוד לומר והלא כבר נאמר 'אשר הציל אתכם מיד מצרים'? אלא אמר מתחילה לא היה עבד יכול לברוח ממצרים, ועכשיו הוציא את העם כולו יחד מתחת יד מצרים ולא היו יכולין למחות בידם" (שכל טוב שמות יח). כמו כן אפשר להבין שהייתה שמחה על בשורת ביאת הארץ, באשר בארץ ישראל היו ערים בצורות ועם חזק, ועל כן שמחים על שתי הבשורות שאינן מובנות מאליהן.
אך יש לשאול מהי הבשורה בהולדת הבנים, לאיזה עם אין בנים? ובמיוחד בדור שהיה רגיל ללדת שישה בכרס אחד. ובמיוחד השמחה לכאורה אינה במקומה, כשהבנים שנתבשרו עליהם כאן הם "בן רשע", מהי הבשורה בבן הרשע? ואכן, הבן הרשע הוא שהביא לשמחה, וכל כך למה? כי בשורת הבנים נאמרה לעם ישראל מיד לאחר מכת החושך, שבה נהרגו רבים מישראל על שהיו רשעים. ממיתתם של הרשעים במכת החושך הבין העם שישראל אף על פי שחטא מפסיק להיות יהודי ולכן הומת, והם חששו מה יהיה על בניהם כשיבואו לארץ אם חלילה יהיו רשעים. אך לאחר ששמעו מפי הגבורה שגם לבן הרשע התורה קוראת בן ככתוב: "כי יאמרו אליכם בניכם", מזה הבינו ש"ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", הייתה זאת להם בשורה גדולה שגם הבנים הרשעים נכללים בכלל ישראל, ועל הבשורה הזאת "ויקד העם וישתחוו".
במי לטפל קודם
והנה ברשימת ארבעת הבנים מזכירה התורה תחילה את הרשע, ואחריו את שאינו יודע לשאול, אחר כך את התם ורק לבסוף את הבן החכם. ואולי בסדר הזה רומזת לנו התורה את סדר העדיפויות שלנו בטיפול במגוון הבנים שלנו. בעדיפות הראשונה יש לטפל דווקא בבנים שהתרחקו, למשכם בחבלי אהבה. בעדיפות שנייה את הילדים עם מוגבלויות שאינם יודעים לשאול. אחריהם את הבינוניים, טעוני הטיפוח, ולבסוף המחוננים, שבלאו הכי יסתדרו בעצמם.
המשפחה היא מרכזו של העם והבנים הם מרכז המשפחה. אם נדע בסדר הזה לחנך ולטפח את דור ההמשך, נזכה לגאולה שלמה.